שלום רב,
1. אדם שקנה חולצה חדשה במידה שמתאימה לו, כדי ללבשה בשבת, גילה בשבת כי היא קטנה ואינה מתאימה לו (טעה במידה). הוא מעוניין להחליפה ביום א. האם לחולצה יש בשבת דין של מוקצה מחמת חיסרון כיס?
(ולענ"ד, שורש העניין הוא מוקצה לחצי שבת. ובדין זה פסק מרן בשו"ע שי, ג שאין מוקצה לחצי שבת. ולכן החולצה לא בגדר הזה. ואם נאמר שפה זה חסרון כיס, הרי פסק בלוית חן שסכין של מילה מותרת בטלטול לאחר המילה )
2. מדוע אין ברכה על קול נעים ששומעים? (ריח ומראה מצינו שיש)
תשובה:
שלום רב
- ראשית, אמת הדבר שכלי שאדם קיבל במתנה ודעתו להחזירו לחנות ולהחליפו בדבר אחר, דינו ככלי העומד לסחורה שנחשב מוקצה למרות שמלאכתו להיתר, כמבואר בס' שולחן שלמה סי' שח סעי' א אות ז בשם הגרש"ז אויערבך. ומכל מקום נראה כדבריך, שהואיל ולא הקצה אותם מדעתו בערב שבת, תקף כאן הכלל שאין מוקצה לחצי שבת, שכן מה שנחלקו בזה לענין הסכין של המילה [ראה משנה ברורה שם] הוא משום שלדעת חלק מהפוסקים גם בין השמשות בערב שבת הוא היה מוקצה, אלא שהותר לשימוש מוגבל באמצע שבת לצורך המילה, בשונה מאותה חולצה שבין השמשות שימשה ללבישה והיתה מותרת.
- נראה שברכות הנהנין נתקנו רק על הנאה חושית, ולא הנאת השכל או הרגש, ולכן דברי מאכל או ריח מברכים עליהם ברכת הנהנין [על מראה לא זכורה לי ברכת הנהנין רק ברכות השבח על יפי הבריאה] וממילא על קול אין טעם לברך.
לא ברור לי הנימוק של אי קביעת ברכה לקול. שהרי, חוש השמיעה הוא אחד מן החושים(!) (לשמוע קול שופר למשל..) וכן יש מקום לברכה. בקו לנעים אין הנאת שכל ולא רגש, אך יש כאן תענוג רוחני כעין הריח (כמבואר בברכות מג, שהנשמה נהנית ממנו).
לשמוע קול שופר זוהי ברכת המצוות לא ברכת הנהנין! הציטוט שהבאת נכון, ובכל זאת ההנאה חושנית יותר משמיעת קול שזהו דבר נפשי יותר.
השאר תגובה