"והיא שעמדה לאבותינו וכו', והקב"ה מצילנו". והיינו, שאותה הבטחה שהבטיח הקב"ה בברית בין הבתרים היא שעומדת לנו בכל דור ודור. ולכאורה הוא תימה, שהרי ההבטחה התייחסה לדור מצרים בלבד, שהם ירשו את הארץ – ועבדום ועינו אותם ואחרי כן יצאו ברכוש גדול, אך אין בהבטחה זו שבכל דור ודור הקב"ה יצילנו מידם.
ונראה לבאר, דהנה בגמרא (נדרים לב א) אמרו:
"מפני מה נענש אברהם אבינו ונשתעבדו בניו למצרים מאתים ועשר שנים… מפני שהפריז על מדותיו של הקדוש ברוך הוא, שנאמר במה אדע כי אירשנה", והיינו שאותו הפקפוק כביכול שהיה לו בהבטחת הקב"ה היא שגרמה לשיעבוד בניו במצרים. וענין זה צ"ב רב, היאך יתכן חלילה שאברהם אבינו ע"ה שעמד בכל עשרה נסיונות יפקפק באמונתו בהבטחת ה' יתברך?! עוד יש להבין את מהות העונש של שיעבוד בניו במצרים, היאך הוא נקשר בעוון חטא זה בדוקא.
וידועים בענין זה דברי הרמב"ן (בראשית טו ז):
"אני ה' אשר הוצאתיך מאור כשדים לתת לך את הארץ הזאת לרשתה – כבר פירשתי זה (לעיל יא כח), כי יאמר מעת שהוצאתיך מאור כשדים ועשיתי לך נס היה הרצון לפני לתת לך הארץ הזאת. והנה עתה לא גזר שיתננה לו, אבל אמר שהוציאו מאור כשדים על דעת שיתננו לו, ולכן חשש אברהם פן יהיה בירושת הארץ תנאי המעשים, אף על פי שאמר לו פעמים (לעיל יב ז, יג טו) לזרעך אתן את הארץ הזאת, כי עתה לא יגזור המתנה כאשר גזר לו זרע, ולכן אמר במה אדע כי אירשנה:
ואינו כשאלת "מה אות" (מ"ב כ ח), וגם הקדוש ברוך הוא לא עשה עמו כשאר האותות להראות לו אות או מופת בדבר נפלא, אבל בקש אברהם שידע ידיעה אמיתית שיירשנה ולא יגרום חטאו או חטא זרעו למנעה מהם, או שמא יעשו הכנענים תשובה ויקיים בהם רגע אדבר על גוי ועל ממלכה לנתוש ולנתוץ להאביד ושב הגוי ההוא מרעתו ונחמתי על הרעה (ירמיה יח ז). והקדוש ברוך הוא כרת עמו ברית שיירשנה על כל פנים".
כלומר, חלילה לומר שאברהם אבינו פקפק לרגע בהבטחת ה' יתברך, אלא שחשש שמצא יגרום החטא, אלא שא"כ השאלה מתעצמת, מה חטא יש בדבר?!
עומק כוונת הדברים כך הוא:
כדוע מדברי חז"ל, הקשר הבלתי אמצעי בין ישראל לאביהם שבשמים, אינו אלא בארץ ישראל אשר עיני ה' אלוקיך בה מראשית שנה ועד אחרית שנה. כל כך הפליגו חז"ל בענין זה, עד שאמרו (שלהי כתובות) "כל הדר בחו"ל כמי שאין לו אלו-ה", ולהבנת הדברים נראה להביא מדברי הרמב"ן הידועים בפרשת אחרי מות (ויקרא יח כה):
"כי השם הנכבד ברא הכל, ושם כח התחתונים בעליונים, ונתן על כל עם ועם בארצותם לגוייהם כוכב ומזל ידוע כאשר נודע באצטגנינות. וזהו שנאמר (דברים ד יט) אשר חלק ה' אלהיך אותם לכל העמים, כי חלק לכולם מזלות בשמים, וגבוהים עליהם מלאכי עליון נתנם להיותם שרים עליהם… אבל ארץ ישראל אמצעות הישוב היא נחלת ה' מיוחדת לשמו, לא נתן עליה מן המלאכים קצין שוטר ומושל בהנחילו אותה לעמו המיחד שמו זרע אוהביו, וזהו שאמר (שמות יט ה) והייתם לי סגולה מכל העמים כי לי כל הארץ, וכתיב (ירמיה יא ד) והייתם לי לעם ואנכי אהיה לכם לאלהים, לא שתהיו אתם אל אלהים אחרים כלל… ולכך אמר (להלן כ כב) ושמרתם את כל חוקותי ואת כל משפטי ועשיתם אותם ולא תקיא אתכם הארץ, וכתיב (שם פסוק כד) ואמר לכם אתם תירשו את אדמתם ואני אתננה לכם לרשת אותה אני ה' אלהיכם אשר הבדלתי אתכם מן העמים, יאמר כי הבדיל אותנו מכל העמים אשר נתן עליהם שרים ואלהים אחרים, בתתו לנו את הארץ שיהיה הוא יתברך לנו לאלהים ונהיה מיוחדים לשמו…
והנה בחוצה לארץ, אף על פי שהכל לשם הנכבד, אין טהרה בה שלימה, בעבור המשרתים המושלים עליה והעמים תועים אחרי שריהם לעבוד גם אותם… והנה השם הנכבד יתברך אלהי האלהים בכל העולם ואלהי ארץ ישראל שהיא נחלת ה'… ארץ ישראל אינה כשאר ארצות, אינה מקיימת עוברי עבירה…
ואמרו בתוספתא דע"ז (פ"ה ה"ה), הרי הוא אומר (בראשית כח כא) ושבתי בשלום אל בית אבי והיה ה' לי לאלהים, ואומר לתת לכם את ארץ כנען, כל זמן שאתם בארץ כנען הייתי לכם לאלהים, אין אתם בארץ כנען כביכול אין אני לכם לאלהים…
ומן הענין הזה אמרו בספרי (עקב מג), ואבדתם מהרה (דברים יא יז), אף על פי שאני מגלה אתכם מן הארץ לחוצה לארץ היו מצויינין במצות, שכשתחזרו לא יהו עליכם חדשים, משל לאדון שכעס על אשתו ושלחה לבית אביה, אמר לה הוי מתקשטת תכשיטים שכשתחזרי לא יהיו עליך חדשים, וכן אמר ירמיה (לא כ) הציבי לך ציונים, אלו המצות שישראל מצוינין בהם.
והנה הכתוב שאמר (דברים יא יז) ואבדתם מהרה ושמתם את דברי אלה וגו', אינו מחייב בגלות אלא בחובת הגוף כתפילין ומזוזות, ופירשו בהן כדי שלא יהו חדשים עלינו כשנחזור לארץ, כי עיקר כל המצות ליושבים בארץ ה'. ולפיכך אמרו בספרי (ראה פ), וירשתם אותה וישבתם בה ושמרתם לעשות (דברים יא לא לב), ישיבת ארץ ישראל שקולה כנגד כל המצות שבתורה…
ואין רשות לפרש בענין הארץ יותר מזה, אבל אם תזכה להבין הארץ הראשונה הנזכרת בפסוק בראשית והנזכרת בפרשת אם בחקותי (להלן כו מב), תדע סוד נשגב ונעלם, ותבין מה שאמרו רבותינו (תנחומא ויקהל ז) בית המקדש של מעלה מכוון כנגד בית המקדש של מטה, וכבר רמזתי לך בפסוק כי לי הארץ (שמות יט ה)". עכת"ד.
והדברים נפלאים ועצומים! מהם נלמד, כי עיקר תכלית עבודת האלוקים היא דוקא בארץ ישראל, ואף חיוב קיום המצוות המעשיות בחו"ל אינו משום תכליתן ומהותן, אלא רק כדי "שכשתחזרו לא יהיו עליכם חדשים". ונמצא שכל תכלית בריאת העולם אינה אלא כדי שיהיו ישראל יושבים בארצם ומקיימים שם את המצוות. וזהו שמסיים הרמב"ן, כי בית מקדש של מעלה מכוון כנגד בית מקדש של מטה בארץ ישראל דייקא, שהיא שער השמים.
מכאן תובן היטב התביעה מאברהם אבינו ע"ה, שהרי חששו זה שמא יגרום החטא ותבטל זכותם של ישראל בארץ ישראל, עומד בסתירה לעיקר תכלית העולם ולמהות הבריאה, כל קיום העולם אינו אלא לתכלית זו שיהיו ישראל יושבים בארה"ק ומקיימים בה את המצוות, ואם כן בהכרח אין הדבר תלוי בזכויותיהם ובמעשיהם הטובים, אלא "ירשנה על כל פנים" כלשונו של הרמב"ן הנ"ל. חששו זה של אברהם אבינו מהווה את התפיסה כביכול תתכן מציאות של עבודת ה' שלא בארץ ישראל, וכביכול אין היא חלק מתכלית הבריאה.
אלא שמכל מקום בסיבת טענתו של אברהם אבינו ע"ה, נגזר על ישראל להיותם ראויים לדבר לפי שעה, ולכן הוצרכו לאותה גלות מרה בארץ מצרים כור הברזל, לצרף כל סיגיהם צירוף אחר צירוף, ולזכות לכל אותן הארות שמימייות עצומות ונוראות בהשגחת ה' יתברך עליהם בעשרת המכות ויציאת מצרים. והוא סוד כל הגלויות שגלו ישראל מארצם במשך הדורות, שכולן בסיבת ענין זה שנשרש ביסוד זכותם, שאף הובטחו מה' יתברך שלא תבטל זכותם בארץ לעולם, מכל מקום יהיו גולים ממנה לפי שעה בעוון מעשיהם.
וזהו סוד אמירת והיא שעמדה לאבותינו, שאין כוונתה להבטחתו השניה של הקב"ה – "וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנוכי ואחרי כן יצאו ברכוש גדול", אלא לעצם הבטחתו היסודית, והיא, שעיקר תכלית בריאת העולם תתקיים תמיד רק בהיות ישראל יושבים בארצם, ובהכרח "ירשנה על כל פנים", עד שאף אם חלילה לא יהיו ראויים לה בהכרח ישובו לחונן עפרה. הבטחה זו היא שעומדת לבניו של אברהם בכל הדורות להנצל מאוייביהם ולשוב לארצם פעם אחר פעם.
בכך יבואר הכתוב (איכה ד כב) "תם עוונתך בת ציון לא יוסיף להגלותך", ופירש רש"י דהיינו מגלות אדום ואילך. שהרי לכאורה הדברים צ"ב טובא, כיון שהבחירה נתונה ביד האדם להרע או להיטיב, כיצד ניתן להבטיח שלאחר גלות אדום שאנו מצויים בה עתה שוב לא יגלו ישראל מארצם, וכי לא יתכן ששוב יכשלו בחטא שיחייב את גלותם?!
והביאור בזה הוא כאמור, כיון שתכלית הבריאה היא בהיות ישראל יושבים בארצם, בהכרח יבוא זמן באחרית הימים שיהיו נוחלים אותה ויושבים בה דרך קבע בלא קשר לזכויותיהם, ואף אם חלילה לא יהיו ראויים לה באותה שעה, "ירשוה על כל פנים", אלא שתיקון נפשותם יהיה אז ממידת החסד ושלא על ידי מעשיהם, בבחינת ומל ה' את לבבך ואת לבב זרעך. וכפי שנהירין לבאר את דברי הנביא יחזקאל (כ לג): "חי אני נאם ה' אלוקים אם לא ביד חזקה ובזרוע נטויה ובחמה שפוכה אמלוך עליכם", דהקושיא ידועה, מלוכה לעולם היא ברצון [בשונה מממשלה שהיא בעל כרחם, וכדברי הגר"א בענין זה] וא"כ כיצד תתכן מציאות כזו של "בחימה שפוכה אמלוך" שהוא תרתי דסתרי מיניה וביה. והביאור בזה הוא כנ"ל, תיקונם של ישראל אפשר שיהיה חלילה על ידי עונש הרשעים ובאופן של חרון אף, אבל בהכרח תתקיים בו בחינה זו של "ומל ה' את לבבך", שיבואו לידי הכרה ברורה בה' יתברך וישמחו ויבחרו במלכותו, כדי שינחלו את הארץ וישבו בה ושוב לא יגלו ממנה, כי זהו מקומם הרוחני והטבעי וההכרחי באחרית הימים.
בזה יבואר כיצד כל עניני הפסח משתרגים ומשתלבים זה עם זה. בחג הפסח היתה גאולתם של זרע אברהם משיעבוד מצרים, אך בו ביום גם נבחרו ונעשו עם ה' ובאו לפני הר סיני לקבלת התורה, וגם זכו לירושת הארץ שהוא ענין נפרד ונוסף על הסרת וביטול השיעבוד. ולפי שהן הן הדברים, יסוד יציאתם ממצרים הוא כדי שינחלו את הארץ וישבו בה כעם ה', ויקיימו כל המצוות שיצטוו בהן במתן תורה.
וזהו סוד מה שאנו אומרים בהגדה "ואילו לא הוציא הקב"ה את ישראל ממצרים הרי אנו ובנינו ובני בנינו משועבדים היינו לפרעה במצרים", שלכאורה הוא תמוה בתרתי: ראשית, פשיטא שכל אירוע המתרחש בעולם הזה הוא רק במאמר פי ה', ואם הקב"ה לא יוציא את ישראל ממצרים לא יוכלו לצאת משם בכוחות עצמם, שאין אדם נוקף אצבעו מלמטה אא"כ מכריזים עליו מלמעלה. ואם כוונת הדברים שאילו לא הוציאם באותה שעה דייקא שוב לא היו יוצאים, עיקר החסר מן הספר, וגם הדבר משולל היגיון, וכי לא יתכן שביום מן הימים לאחר מכן יחמול עליהם ה' אלוקיהם ויוציאם משם?!
והביאור הוא פשוט, דכיון שיציאתם משם היתה בחיפזון קודם ששקעו בנ' שערי טומאה וכידוע בזה מדברי חז"ל, שאם היו משתהים שם עוד זמן מה שוב לא היו ראויים לקבלת התורה, אם כן לא היתה משמעות ליציאתם משם, שהרי כל תכליתה אינה אלא כדי לזכות לקבלת התורה ולירושת הארץ ולכך לא היו ראויים, ודבר שאין בו תכלית לא יעשה בגזירת פי ה', ואם כן בהכרח גם היו נשארים שם לעולמי עד.
בכך ניתן ליישב מה שהקשו פרשנים רבים, מדוע יש חיוב הודאה על יציאת מצרים, והרי הקב" הכניסנו לשם מחמת חוב קצוב ועל כן בדין הוא שיוציאנו משם. והתשובה לכך היא כאמור, יציאת מצרים היתה מחוייבת מכח ההבטחה גם בלא שיהיו ראויים לה, שעל כן היתה יציאת גוי מקרב גוי, ומלאכי השרת אומרים הללו והללו עובדי ע"ז, ועל הבחירה הזו של הקב"ה בנו ללא קשר למעשינו עלינו להודות ולהלל בליל פסח.
יתן ה' שנזכה לראות בעינינו בשוב ה' ציון ונגלה כבוד ה' לעיני כל הארץ.
