בס"ד

במאמר השבוע נעסוק בשאלה האם תמרוקים זקוקים להשגחה לפסח? האם שמן נבט החיטה כשר לפסח? האם ויטמין E כשר לפסח? מתי ניתן להשתמש בתמרוקים המכילים אלכוהול העשוי מדגנים? עמילן עשוי מדגנים? האם סבון צריך כשרות כל השנה? האם מותר להשתמש בסבון העשוי משומן מהחי? האם מאכל שנפסל לאכילה מותר להחזיק אותו בבית? חמץ שעשו ממנו יצירה, לדוגמא נעשה שימוש בגרעיני חיטה מוחמצים, האם מותר להשאיר את היצירה בבית בפסח? מדוע מחמירים כל כך בפסח? בשאלות אלו ועוד עוסק מאמרנו השבוע.

האם צריך כשרות לפסח על סבונים משחות שמנים לגוף?

במאמר השבוע נעסוק בשאלה איזה תמרוקי הגוף צריכים כשרות לפסח? ולכל השנה?

רקע

במוצרי סבונים משחות ושמני גוף מצויים כמה מרכיבים העלולים להכיל חמץ: א. שמן נבט החיטה. ב. עמילן חיטה. ג. אלכוהול. ונפרט את המציאות בכל אחד מהמרכיבים הללו.

על מנת להבין את הדברים מסקור בקצרה את מבנה החיטה וחלקיו, גרעין החיטה מורכבת משלשה חלקים: א. הקליפה, המכיל בעיקר סיבים תזונתיים, כלומר החלק פחות אכיל, והוא יוצא מהגוף, אולם עיבודו במעיים גורם שהמעיים יפעלו לאט יותר ובצורה יסודית וטובה יותר. [13-17% מהגרעין]. ב. חלקו העליון והמרכזי של הגרעין, המכיל עמילן וגלוטן [חלבון]. [80-85% מהגרעין]. ג. חלקו התחתון של הגרעין חיטה – נבט החיטה, במידה ונזרע את הגרעין, או ננביט אותו בלחות, חלק הנבט הוא שינבוט וממנו יתחיל החיטה החדשה. חלק הנבט מכיל בתוכו 'שמן נבט החיטה', וויטמינם נוספים. [2-3% מהגרעין].

לשם יצירת בצק תופח אנחנו זקוקים לשני חומרים, עמילן ממנו השמרים אוכלים ויוצרים את התפיחה, וגלוטן היוצרת רשת הקולטת את בועות האויר שהשמרים מייצרים. ולכן התפיחה האיכותית והטבעית ביותר, תהיה רק בדגנים המכילים גלוטן [חמשת מיני הדגן שחכמים מסרו לנו שהם מחמיצים].

בשימוש המסחרי היום, השימוש בקמח לבן כולל רק שימוש בחלקו העליון והמרכזי של הגרעין, כאשר מסירים את הקליפה ואת הנבט. הקליפה מוסרת כיון שאנשים רבים אוהבים את הלחם כשהוא לבן ובעל מרקם חלק יותר. ואילו את הנבט מסירים כיון שהיא מכילה שמן ודברים נוספים הרגישים לחמצון, ומתקלקלים מהר, ערבובם בקמח למרות ערכו הבריאותי תגרום לקמח להתקלקל, ולא ניתן לאחסן את הקמח לתקופות ארוכות ללא קירור ותנאים מתאימים, שכמובן יש להם עלות יקרה.

מאידך בלחמים מלאים יש שימוש חלקי או מלא בשאר מרכיבי הגרעין, הן מטעמי בריאות, והן משום שיש אנשים שאוהבים יותר לחם כפרי או לפחות לחם שחור [בימינו בישראל נקרא 'לחם אחיד']. יש חברות הטוחנות את הגרעין בשלמותו, ויש חברות המסירות רק חלק מהגרעין, ויש חברות המשתמשות מקמח לבן ומוסיפות לקמח חלקים נוספים מהגרעין.

כיון שקמח החיטה הוא מוצר שגדל כל שנה בכמויות עצומות, ומרבית הקמח מסירים את הנבט החיטה כדי שהקמח לא יתקלקל, נבט החיטה זמין מאד במחיר זול יחסית לתעשייה להפיק ממנה שמן וויטמין E, גם אם עלות הנבט בקירור או בתנאי שימור שונים יקר יותר לצרכן הפרטי בבתי טבע.

השימוש במוצרי דגן בתעשיית התמרוקים

א. שמן נבט החיטה. בגרעין החיטה יש בחלקו התחתון את הנבט המכיל שמן, ואת החלק המכיל את העמילן והקמח. השמן הנמצא בנבט החיטה עשיר מאד בויטמין E, והוא המוצר בטבע המכיל את האחוז הגבוה ביותר של ויטמין E, ומהוה מקור זמין זול ונח להפקת ויטמין E.

מאחר וויטמין E מועיל מאד לרפאות ולשקם את העור, וכן להזין אותו, מקובל מאד להוסיף אותו למוצרי תמרוקים שנועדו לשקם ולהזין את העור, ולכן יש שימוש נרחב מאד בתעשיית התמרוקים בשמן נבט החיטה.

בנוסף הרבה פעמים משתמשים בשמן נבט החיטה טהור או אם תערובת שמנים נוספים להזין את העור או לרפאות אותו.

ב. עמילן חיטה [או אחד משאר חמשת מיני דגן]. על מנת להסמיך וליצור מרקם מתאים במשחות סבונים מוצקים או נוזלים, שמפו מרכך קרם גוף וכדומה, נעזרים בעמילנים שונים, ומטבע הדברים לעיתים קרובות חמשת מיני דגן מהווים מקור זמין ליצירת עמילן. [בימינו עקב רגישות לגלוטן יש ירידה משמעותית בכמות העמילן המופקת מחמשת מיני דגן באופן כללי].

ג. אלכוהול. מקור האלכוהול הוא מתסיסה של פחמימות שונות, חלק מהאלכוהול נוצר מתסיסה של חמשת מיני דגן, כפי שלמשל נהוג ליצור ויסקי מעיקר מחיטה, ובירה בעיקר משעורים. אלכוהול זה נחשב חמץ גמור. אולם האלכוהול משמש גם כחומר עזר בתעשיית התמרוקים, והמשחות, ועלינו לברר את כשרותו לפסח. בעבר עסקנו בשימוש באלכוהול בפסח, במאמר הנוכחי נתמקד במה שנוגע לנושא שלנו.

האם ניתן לתת כשרות לפסח לשמן נבט חיטה?

רבה של אשדוד הרב סיני אדלר (דבר סיני חלק שאלות בגיא צלמות ובארץ החיים עמ' נד) התבקש לתת כשרות לפסח למפעל התמרוקים 'רבלון', אשר מטבע הדברים אחד המוצרים המרכזים שבהם השתמשו היה 'שמן נבט החיטה', ולשם כך הוא פנה אל הרב יוסף שלום אלישיב (קובץ תשובות ח"א סי' מט) לקבל הכרעה הלכתית.

הרב אלישיב התיר לתת כשרות לפסח לחברת רבלון גם על מוצרים המכילים שמן נבט חיטה, על בסיס כמה נתונים: א. השמן עצמו אינו מהחלק של העמילן בחיטה, ואינו ראוי להחמיץ כלל. [הרב אדלר בשאלה כותב כי הוא בירר שאין אפילו אחוד אחד של עמילן]. ב. תהליך יצור השמן הוא בכבישה קרה, וללא מגע עם מים, או חומר ממיס כגון בנזין ללא טיפת מים. ולכן הוא לא אמור להחמיץ במהלך התהליך. ג. השמן נועד לתעשיית התמרוקים, ובמהלך התהליך מוסיפים לו חומרים שונים הגורמים לכך שהשמן כבר אינו ראוי לאכילת כלב.

אולם הרב אלישיב הדגיש היטב בתשובתו שהוא לא נכנס לבירור המציאות, וההיתר הוא רק אם התברר מעל כל ספק שאין בשמן זה שום יכולת להחמיץ, והשמן אינו ראוי לאכילת כלב.

האם ברור שזה המציאות?

הרב יהודה שרשבסקי (גליון כה עמ' רט) פקפק האם באמת כשהשמן מופק ע"י ממס נוזלי [סולבנט] אין חשש חימוץ. [מהעובדה שהוא מציין שהשואל התייחס רק למיצוי ע"י כבישה קרה, נראה שראה רק את התשובה של הרב אלישיב, ולא את השאלה עצמה, שבה הרב סיני אדלר מדגיש שגם במיצוי ע"י בנזין אין טיפת מים ואין חשש חימוץ. אולם יש לברר האם המציאות מזמן השאלה שנת תשמא-1981 לא השתנה. אולם נראה שהנקודה המרכזית שעל פיה התיר הרב אלישיב היא העובדה ששמן נבט החיטה אינה אמורה להחמיץ כיון שאין בה עמילן, ולכן גם אם נחשוש לשיטות האוסרות את השמן גם לאחר שנפסל מאכילת כלב כפי שנבאר, אין מקום להחמיר בשמן זה]. בנוסף העיר הרב שרשבסקי שמצוי שהמיצוי הוא בתוספת אלכוהול, אולם חשש זה יש להתיר משום שיש כמה ספיקות, האם המיצוי היה בכבישה קרה או ע"י חומרי ממס, גם אם נעשה שימוש בחומרי ממס נשאלת השאלה האם נעשה שימוש גם באלכוהול, ואף אם נעשה שימוש באלכוהול, האם האלכוהול יוצר מדגן והיה חמץ, או שיוצר מחומר אחר הכשר לפסח.

השאלה המרכזית בשימוש בשמן נבט החיטה

כאמור בשאלה האם מותר להשתמש בשמן נבט החיטה יש שני חלקים:

א. מאחר וחכמים אמרו לנו שחיטה מחמיצה, האם נוכל לדעת בוודאות שנבט החיטה אינה מחמיצה כלל. והאם נוכל לסמוך על כך שהחמץ נוצר מעמילן וגלוטן, וחלק בחיטה שאינו מכיל כלל את שני מרכיבים אלו, אינו חמץ. ובנוסף תהליך היצור של השמן אינו אמור להחמיץ את הנבט, גם אם הוא מכיל בתוכו חומר המחמיץ.

ב. בהנחה שבכל זאת יש חמץ לפנינו, האם מאחר והחמץ אינו ראוי אף לאכילת כלב החמץ מותר בפסח.

אף שאנחנו יודעים שהפעולה הסופית של ההחמצה היא תפיחת הבצק, כיון שאנחנו לא יודעים בבירור ובמדויק מהו הפעולה שהיא מוגדרת כהחמצה, ומהו ההבדל בין חמשת מיני דגן לשאר מיני העמילן, בימינו הוראת פוסקי זמנינו לנקוט משנה זהירות ולא מתירים שימוש במוצרי דגן על סמך העובדה כי חלק זה אינו מחמיץ. והאשכנזים אף אסרו כל שימוש בקטניות מחשש למכשול בענין.

אולם עיקר ההיתר הוא משום שהשמן כבר נפסל מאכילת כלב, אולם כפי שנבאר כי גם בהיתר זה קיימת מחלוקת הפוסקים, ואף שדעתו של הרב אלישיב נטה בתשובתו להתיר, הוא הסכים להתיר רק בצירוף העובדה שמסתבר שהתמרוק אינו חמץ.

במאמר זה נתרכז מתי העובדה שהמוצר כבר אינו ראוי לאכילת כלב מתירה את המוצר.

חמץ שנפסל מאכילת כלב

נפסק להלכה (שולחן ערוך סי' תמב סעיף ט; ומשנה ברורה שם) שחמץ שהתקלקל לפני ערב פסח בשעה שישית מתחילת היום, והוא כבר אינו ראוי אפילו לכלב, אין חיוב לבערו בפסח. וטעם הלכה שהתורה אסרה רק אוכל שהוא חמץ, ולא חמץ שאינו אוכל.

יתירה מזו אפילו יש לו גוש חמץ גדול שעדיין ראוי לאכילה, אולם לפני פסח הוא החליט להופכו לכסא, ולכן הוא טח את כולו בטיט, או צבע את החמץ כולו, מעשה זה מבטל את החמץ משם אוכל, והאיסור בטל, כיון שהאיסור נאמר רק על אוכל שהוא חמץ.  אולם העובדה שהוא החל להשתמש בגוש החמץ ככיסא בלי לעשות מעשה של כיסוי החמץ בטיט, אינו מבטל ממנו את שם האוכל, ועדיין יש עליו איסור של חמץ. (שלחן ערוך ומשנה ברורה שם).

אמנם היתר זה הוא רק במידה והחמץ כבר התבטל ולא היה עליו שם חמץ לפני זמן האיסור של החמץ בערב פסח בשעה השישית לתחילת היום, אולם במידה ובזמן שחל איסור החזקת חמץ הדבר נאסר, אף שכעת כבר אנו אוכל.

לאור דברים אלו כתב הרב בן ציון אבא שאול (ח"ג פ"ח תשובה ז) שאדם המחזיק בביתו חפצי נוי שהם חמץ, כדוגמת חיטים ושעורים שהחמיצו הצבועים בצבע או בלכה לנוי, אינו חייב לבער אותם לפני פסח, ומותר לו להחזיק אותם בביתו בפסח.

מדוע אסור לאכול חמץ שנפסל מאכילה?

אולם היתר זה נאמר רק כלפי האיסור להחזיק את החמץ בביתו, אך אסור לאכול את החמץ אף שנפסל מאכילת כלב. ונשאלת השאלה הרי אין כאן איסור חמץ, ומדוע אסור לאכול את החמץ? ומהו ההבדל בין האיסור להחזיק את החמץ, לבין האיסור לאכול את החמץ?

התשובה לכך היא משום שיש הלכה של 'אחשביה', כלומר שאם לאחר שדבר נפסל מאכילת כלב, ופקע ממנו שם האוכל, אני מחליט לאכול אותו למרות הכל, הדבר שב ומקבל שם של אוכל.

וכתבו הט"ז (או"ח סי תמב סק"ח) והמשנה ברורה (סי' תמב ס"ק מג) שהאיסור הוא רק מדרבנן, אולם מהתורה פקע ממנו שם אוכל, ולמרות שהאדם מחשיבו אותו לאוכל ואוכל אותו, אין בכך איסור.

אולם המשנה ברורה (שער הציון סי' תמב ס"ק עב) כתב כי הדברים אמורים רק כלפי מאכל שהוא באמת נפסל מאכילת כלב, והאדם מסיבה כלשהו אוכלו למרות טעמו הדוחה. אולם גוש גדול של חמץ שראוי לאכילה, אולם האדם החליט להופכו לכסא, ולכן הוא צבע את הגוש בצבע, או טח אותו בטיט, וכעת הוא מחליט כי ברצונו לאוכלו, והוא מקלף את הצבע ואוכל על החמץ, כיון שהחמץ בעצם ראוי לאכילה, ורק העובדה שהאדם קבע שהוא לא יהיה מאכל גרם לכך שהוא לא יחשב מאכל, כאשר הוא חוזר בו, וקובע שהוא יהיה מאכל, הרי הוא שב להיות מאכל, והאוכלו חייב מהתורה על אכילת חמץ.

אך החזון איש (או"ח סי' קטז סק"ה) הסתפק בכך, האם התורה אסרה רק מאכל חמץ שנוצר מחמשת מיני דגן, ולאחר שהדבר פסק להיות אוכל שעה אחת, כאשר אני שב וקובע שזהו אוכל, הרי זה כאילו האוכל נוצר מעצמו, והוא אסור רק מדרבנן. או שמא האיסור הוא על מאכל חמץ, אלא שהתורה גילתה לנו שמאכל חמץ נוצר רק מחמשת מיני דגן, אולם אם יפלו לנו חיטים מהשמים, ויאמרו לנו שיש להם תכונת חיטים והם מחמיצות, מאכל שיעשה מהם יאסר בפסח, ולכן גם מאכל שפקע ממנו שם אוכל, והחזירו לו את שם האוכל הוא נאסר בפסח, כי למעשה יש לפנינו מאכל של חמץ. [ספק זה מהוה את השאלה המרכזית לגבי הנדסה גנטית ושינויים כימים, במידה ויצליחו בעתיד ליצור חמץ מדבר שאינו מחמת מיני דגן התואם לחלוטין לתכונות חמשת מיני דגן].

מתי מותר לאכול את החמץ שהתבטל?

אולם יש מקרה שבו מותר לאכול את החמץ למרות שהתבטל, וכפי שנפרט.

השלחן ערוך (סי' תמב סעיף י) פסק שאדם המייצר לפני פסח דיו לכתיבה, והמתכון ליצירת הדיו כולל בירה, אולם לאחר הוספת שאר החומרים, טעמו פגום, וגם כלב כבר לא ישתה מדיו זה, אין איסור להשתמש בדיו זה בפסח.

והוסיף המשנה ברורה (סי' תמב ס"ק מה) כי אף שהסופרים מכניסים את הקולמוס לפה, והאדם טועם בלי כוונה מעט מהדיו, הדבר מותר משום שרק אם הוא מחשיבו כאוכל, ואוכלו במודע הדבר אסור. אולם אם כוונתו לחדד את הקולמוס אין איסור.

מכח הלכה זו פסקו הרב ניסים קרליץ (חוט שני פסח פ"ז סק"ג עמ' צז) והרב בן ציון אבא שאול (אור לציון ח"ג פ"ח אות ו) שאין צורך בכשרות למשחת שינים מי פה שפתון כל עוד והם אינם ראויים לאכילת כלב.

אולם הרב יוסף שלום אלישיב (אשרי האיש ח"ג פנ"ח אות טז) סבר שאמנם אין צורך בכשרות מעיקר הדין, אך ראוי להחמיר בפסח ולרכוש את המוצרים הללו בכשרות המעידים כי אין בהם שימוש בחמץ.

אולם יש לשים לב, כי מצוי שחומרים אלו אמנם לא בריאים לאכילה, אולם מחמת חומרי טעם וריח שבהם לעיתים הם טעימים, ובודאי כלב פרא שאינו בורר את מאכליו אוכלו, ובמידה ויש בו חמץ הוא אכן נאסר באכילה, ויש צורך בכשרות לכל הדעות.

האם גם בהנאה יש סברא זו?

כעת נשוב לנושא שפתחנו בו, האם יש צורך בכשרות על תמרוקים, אנחנו יוצאים מתוך נקודת הנחה שכל התמרוקים לא ראויים לאכילת כלב, ולכן גם במידה והתמרוק מכיל שמן נבט החיטה שהחמיץ, עמילן שהחמיץ, אלכוהול מדגנים, למרות שהם חמץ גמור, לכאורה אין שום בעיה להחזיק במוצר במהלך הפסח, כל עוד שאנחנו לא אוכלים את המוצר.

אולם לגבי השימוש במוצר אנחנו נכנסים לשאלה מעניינת נוספת, האם האיסור לאכול את החמץ הפגום, נאמר רק כשאנחנו אוכלים אותו, ובכך מחשיבים אותו למאכל, אולם בכל שימוש אחר, אף שאנחנו מחשיבים את החמץ הוא אינו אוכל, והתורה אסרה רק מאכל שהחמיץ. או שמא כל שימוש שהוא שימוש הנאה יעודי מהחמץ, כיון שהחמץ נאסר בהנאה, בשימוש זה אנחנו מחשיבים את החמץ שהוא עדיין לא התבטל מיעודו, וטרם קיבל שם חדש.

בנקודה זו יש מחלוקת הפוסקים נרחבת כאשר האוסרים הם בעיקר השואל ומשיב (קמא ח"א סי' קמא) המהר"ם שיק (או"ח סי' רמב) האור שמח (שו"ת ח"ב סי' נה). ואילו הבית מאיר (או"ח סי' תסז סעיף ח) והישועות יעקב (או"ח סי' תמב סק"ז) חזון נחום (סי' מו) ועוד מתירים. אולם יש לשים לב שיש הבדלים בין דעות האוסרים, וגם לדעת האוסרים כשאינו השימוש היעודי של החמץ, או שהחמץ התבטל וקיבל שם אחר, יש יותר סברא להתיר. עקב קוצר המקום לא נוכל להרחיב בסוגיא זו, אולם נתמקד בסברא אחת מודע יש מקום לומר שתמרוקים חמור יותר.

האם סבון צריך כשרות כל השנה?

כדי להסביר את הדברים נקדים האם תמרוקים זקוקים להשגחה במשך כל השנה.

נתחיל בשאלה מהנחה שהסבון או שמן הגוף עדיין ראוי לאכילה, או לפחות לאכילת כלב, האם יש בעיה להשתמש בשמן אסור, למשל בשמן מן החי מבהמה לא כשרה, או שמן דגים טמאים למריחה על הגוף.

נאמר במשנה (שבת פו.) שסיכת שמן נחשבת כשתיה מים ביום כיפור, והדבר נלמד מהפסוק שנאמר (תהלים קט יח): 'וַתָּבֹא כַמַּיִם בְּקִרְבּוֹ וְכַשֶּׁמֶן בְּעַצְמוֹתָיו'. ויש מחלוקת נרחבת על מה איסור זה:

רבינו תם התיר להשתמש בסבון העשוי מחֵלֶב של בהמה, למרות שאסור לאכול חֵלֶב. אולם בטעם הדבר נחלקו, התוס' ביומא (עו: ד"ה דתנן) כתב שהדין שסיכת שמן נחשבת כשתית מים נאמרה רק ביום כיפור בתרומה ובאיסורי הנאה, אולם בכל שאר האיסורים אין איסור לסוך בהם. ואילו התוס' (נדה לב. ד"ה וכשמן) ביאר שטעם ההיתר הוא משום שרק שמן נאסר מדרבנן בכל האיסורים, אך שומן חזיר או חֵלֶב אין איסור. וביאר רבינו ירוחם (תולדות נט"ו אות כז דף קלו טור ד) שהשמן נספג יותר בגוף, ולכן דימו אותו חכמים לשתיית מים.

המגיד משנה (מאכ"א פ"ח הט"ז) ביאר שסיכת שמן נחשב חצי אכילה באיכות, והוא אסור משום שחצי שיעור אסור מהתורה. והמחנה אפרים (מאכ"א פ"ח הט"ז) הוסיף שרק במידה והסיכה באה לשם תענוג היא אסורה, אך סיכה למנוע צער אינה נחשבת כפעולה של שתיה.

מאידך ספר התרומה (שבת סי' רלח) מרדכי (שבת רמז שלט) ארחות חיים (איסורי מאכלות אות מה ד"ה כל מאכל; כלבו סי' לא) סברו שהאיסור הוא בכל האיסורים ובשומן מוצק או בשמן נוזלי, אולם חכמים אסרו רק בסיכה של תענוג, אך אם הסיכה באה  למנוע צער, כגון לרפאות פצע עור יבש וכדומה, ולא לתענוג חכמים לא אסרו במקום צער.

(ביאור הגר"א אורח חיים סימן שכו סעיף י) או בשאר חלב. משמע מדבריו דבחול מותר וכ"כ תוס' בספ"ד דנדה בשם ר"ת דמותר. ודבריו דחוקין דא"כ ביה"כ אין אסור אלא שמן דוקא אבל במרדכי פ"ה דשבת ובסה"ת וש"פ אוסרין להדיא כמו ביה"כ דאידי ואידי כרת וכן בתרומה ול"ת דמשום עינוי הוא ביה"כ דמדקאמר בפ"ט דשבת מנין לסיכה שהיא כשתיה ביה"כ שנאמר כו' אלמא משום דדמי לשתיה וכן ברפ"ד דנדה אלא שתוס' ומרדכי וסה"ת וש"פ כתבו שאסמכת' הוא ואינו אלא מדרבנן עשו אותו כשתיה ולפיכך במקום צערא התירו כמש"ש בפ' בתרא דיומא מי שי"ל חטטין בראשו סך כדרכו ביה"כ כו' אבל שלא במקום צערא אסור ועתוס' שם ביומא וכן בחדש וכל איסורין:

(שו"ת אגרות משה יורה דעה חלק א סימן רט)ולכן הוכיחו שפיר דאם סיכה הוא ממש כשתיה מן התורה היה אסור להתעגל בו כמו שאסור לאכלו ולשתותו אלא צריך לומר דרק מדרבנן הוא נחשב כשותה ולכן לא גזרו מלהתעגל אחרי שלענין סיכה הוא כבר כמחולל ונבטל משם שמן שכבר סך ממנו ונעשית מלאכת הסיכה.

להלכה הט"ז (יו"ד סי' קיז סק"ד) התיר בכל האיסורים מלבד תרומה ויום כיפור כל צורה של סיכה. הש"ך (נקודות הכסף יו"ד סי' קיז סק"ב) הביא את השיטות הנ"ל, אולם סיים שנהגו להקל בחֵלֶב ולאסור בשומן חזיר, וכתב שיתכן שהוא הרחקה מיוחדת עקב טומאתו של החזיר, או כיון שנהגו בזה עובדי כוכבים, ורצו להתרחק מהם. הפרי חדש (יו"ד סי' קיז סק"ד) כתב שהעיקר כדעת המתירים. הגר"א (או"ח סי' שכו סעיף י) פסק כדעת התרומה שהאיסור הוא בכל האיסורים וגם בשומן מוצק, אולם במקום צער לא נאמר האיסור.

המשנה ברורה (סי' שכו סעיף י ד"ה בשאר) הביא את הגר"א, אולם כתב שהמנהג להקל ורק אנשים המדקדקים במצות מחמירים, וכתב שבמקום שאפשר להשיג סבון כשר, ראוי להדר בכך. אמנם הערוך השלחן (יו"ד סי' קיז סעיף כט) כתב שסבון שלנו שפגום לכלב מותר לכל הדעות.

וכאן נשאלת השאלה האם במקרה והשמן פגום, האם לפי השיטות שסיכה נחשבת כשתיה, ולכן אסורה בכל האיסורים, האם במקרה והוא סך עם השמן הוא מחשיבו כאוכל, והדבר אסור, כפי שאסור לאוכלו למרות שהוא נפגם?

הלכה למעשה בסבון חמץ בפסח

למעשה רבי ניסים קרליץ (חוט שני פסח פ"ז סק"ג עמ' צז) ורבי בן ציון אבא שאול (אור לציון ח"ג פ"ח אות ו) סברו שגם אם הוא סך עם שמן פגום שהוא חמץ גמור, כל עוד והוא אוכל אותם אין בכך בעיה. משום שאף אם סיכה כשתיה, לא נאמר על כך הדין שאם הוא סך בשמן הוא מחשיבו כאוכל.

רבי יוסף שלום אלישיב (קובץ תשובות ח"א סי' מט) סבר שמעיקר הדין נוטה הדבר כדעת הפוסקים המתירים, ולכן במידה וכפי שעולה לנו לפי המידע שלפנינו בוודאות שמן נבט החיטה אינו מחמיץ, ניתן לתת לו כשרות לפסח לכתחילה. אולם במידה ויש חשש שמא יש לו כח להחמיץ, יש להחמיר שכל הנאה יעודית מחשיבה את החמץ. [השאלה היתה על נתינת כשרות לכתחילה, ויתכן כי במקרי צורך יש יותר מקום להקל אולם במידה ויש כשרות על תמרוק הכוונה שגם למחמירים אין בעיה, שהרי למקילים אין צורך בכשרות].

רבי משה פיינשטיין  (אגרות משה או"ח ח"ג סי' סב) הלכה למעשה התיר רק במידה והתמרוק משמש לריפוי העור והרגעת כאב, אך לא כשהוא משמש לתענוג.

למעשה מורי הוראה רבים (ראה לדוגמא משנה הלכות חי"א סי' שמח; שערי ימי הפסח פ"ז אות יא; ועוד) מורים ששמן נבט חיטה או מוצרים המכילים שמן הנבט חיטה או עמילן דגנים, להמנע לכתחילה משימוש בכך בפסח, גם אם הדבר רק חומרא. ולכן יש הידור לחפש מוצר הכשר לפסח או לפחות אינו מכיל ברכיבים שמן נבט חיטה או ויטמין E אלכוהול או עמילן דגנים.

הסיבות שהחמירו יותר בפסח

לסיום רציתי להוסיף כמה נקודות שאמר מורי ורבי רבי ישראל ויזל בדרשת שבת הגדול שנת תשע"ו, לאחר שביאר מדוע אין צורך בכשרות על תמרוקים שאינם ראויים לאכילת כלב בפסח, ובכל זאת מה הענין להחמיר ולהדר בדבר.

השלחן ערוך (או"ח סי' תמב סעיף ו; משנה ברורה ס"ק כח)

פסק שנהגו לגרד כסאות שדבוקים בהם פירורים זעירים של חמץ או לכסותם בטיט, ואף שאין מקור למנהג אין ללעוג על המנהג ויש בכך ענין.

בשו"ת מן השמים (סי' עא) כתב שהסיבה שכל החמירו במצוה זו משום שהיא מצוה הראשונה שנצטוו ישראל כולם, וקבלו עליהם באהבה, והחמירו בכלליה ופרטיה. וגם התורה החמירה בחמץ שלא יראה ולא ימצא ברשותו דבר שלא נאסר בכל שאר האיסורים. וכל המאריך בדקדוקי הלכות אלו מאריכים לו ימיו ושנותיו.

והזוהר הקדוש (תצא רפב:) כתב שמי שנשמר מחמץ בפסח שומר את גופו ונשמתו מהיצר הרע, ונאמר עליו (תהלים ה ה): 'לֹא יְגֻרְךָ רָע'. משום שעושה את גופו קודש ואת נשמתו קודש קדשים ולכן היצר הרע אינו יכול להתקרב אליו. וכעין זה כתב הרדב"ז (ח"ג סי' תקמו)

וכתב האר"י ז"ל (דבש לפי מערכת ח אות יח; באר היטב סי' תמז סק"א) הנזהר ממשהו חמץ בפסח מן השמים מסייעים בידו שלא יחטא כל השנה.