בס"ד

מאמר השבוע עוסק בשני הלכות הנלמדות בפתיחת הפרשה החיוב לקרוא לאדם לפני שאנחנו מדברים עימו, והאיסור לגלות סוד או דבר שנמסר בפרטיות בלי אישור המספר. נעסוק בשאלות מהו דיבור מהו אמירה ומהו קריאה? כיצד מעבירים מסר חתוך וברור לזולת? ביאזה תנאים מותר להעביר מידע עסקי ששמעתי מבעל העסק? באיזה מקרים אסור? האם זה איסור גמור או הנהגה שאינה ראויה? האם מותר להעביר מידע שאינו אמור לגרום נזק שנמסר לי בפרטיות? האם מותר לגלות סוד שנמסר לי? ומה הדין אם שמעתי לאחר מכן את הסוד ממקורות נוספים? האם יש תאריך תפוגה לסוד? האם מותר לספר סוד לאחר שנים רבות? מדוע יש לשמור סוד? האם מותר להוציא מידע מדיון פנימי? האם מותר להדליף נתונים מישיבת דיינים מי היה בעד הפסק ומי נגד? האם ההלכה מחייבת רופא או מטפל בחסיון המידע שנמסר לו? אדם שמסר בסוד לאיש מקצוע שהוא הולך לפגוע בזולת, האם מותר לספר? אשה ששואלת את הדיין שהיא רוצה להתארס אם אדם שהתגרש בביתה דין, והדיין יודע שהוכח בבית הדין הבעל עקר, האם מותר לו לגלות זאת? או לחילופין האם מותר לו להמליץ לה להתארס? מה הדין כאשר רב דרש שלא לפרסם לאחרים שהוא התיר בשאלה מסוימת? האם ניתן למנות מזכיר שיחשף למידע רגיש? בשאלות אלו ועוד עוסק מאמרנו השבוע.

חובת שמירת סוד בהלכה

השבוע נתחיל לקרוא את ספר ויקרא, חומש זה מכונה גם תורת כהנים, כיון שבו נכתבו בעיקר הלכות הקרבנות והעבודה בבית המקדש.

החומש מתחיל במילים (ויקרא א א): 'וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר ה' אֵלָיו מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר'. הגמרא (יומא ד:) לומדת מהפסוק שני הלכות בהלכות דרך ארץ, דבר ראשון כאשר אדם רוצה לדבר עם חבירו קודם כל יקרא לו. ולכן כתוב קודם ויקרא ושוב וידבר. ודבר שני שאדם לא ימסור דברים שחברו מסר לו בלי רשות מפורשת, ולכן משה רבינו נזקק לכך שהקב"ה יאמר לו 'לאמר', שהדברים שמסרתי לך הם כדי למסור אותם הלאה לעם ישראל. נעסוק בשני הלכות אלו השבוע.

הקדמת קריאה לדיבור

לבאר את הלכות נקדים כלל קטן בלשון הקודש, יש הבדל בין קריאה דיבור ואמירה: דיבור הוא תמיד בלשון קשה, הכוונה בלשון קשה אינה בצורה לא נעימה, אלא בצורה החלטית שאינה ניתנת לויכוח, בלי להתייחס לרגשות ודעות מקבל הידיעה, דיבור הוא מלשון דבר, זה המציאות ואי אפשר לדון עליו. המידע יכול להיות מידע בנמסר בחום ואהבה ומתוך מחשבה כיצד להעניק לשומע אושר, אולם עצם המידע הוא החלטי וקבוע. לדוגמא אבא שקורא לבנו חביבו ומוסר לו את הקוד של הכספת שבו ישנם עושר רב עבורו, המידע על הקוד הוא החלטי וברור ואינו נתון לשינויים, וכדי לפתוח את הכספת יש לפעול במדויק לפי ההוראות, למרות שמסירת הקוד נעשית באהבה וחיבה יתירים.

לעומת זאת אמירה הוא דו שיח, שבו האומר מקשיב לדבריו ודעתו של השומע ומקבל המידע, ומנסח את המידע שברצונו להעביר מתוך דו שיח אמיתי וכנה עם השומע.

קריאה הוא הפניה אל האדם שבו אנחנו רוצים את החיבור עימו, לעיתים גם הקריאה כוללת מידע שאנחנו מעבירים בעצם הקריאה אל האדם.

חכמים הורו לנו כאשר אדם רוצה לפנות אל חברו לדבר עימו דברים חתוכים שאינם ניתנים לוויכוח, הוראות חדות, קודם כל יקדים קריאה אל האדם, קריאה בשמו של האדם, שבו אנחנו מעריכים ומכבדים את האישות היחודית שהשם מבטא. להראות שלמרות שהמידע שאני מעביר חתוך והחלטי אני מכבד ומוקיר את האישות של השומע, וחשוב לי לשמוע את דעותיו ורצונותיו.

איסור העברת מידע

נרחיב כעת מה בפרטי האיסור להעביר מידע שאדם קיבל מחברו.

העברת מידע עסקי שלא נמסרה כסוד

החפץ חיים (כלל ב סעיף יג) פסק כי אדם המספר לחברו מעניני עסקיו ומסחרו אסור לספר לו לספר זאת לאחר, אף שהאדם לא ביקש ממנו לשמור על הדברים בסוד, משום שיתכן שאם המידע יצא החוצה הדבר עלול לגרום נזק לבעל המידע.

אולם במידה והאדם סיפר את הדברים בפורום של שלשה נוכחים נוספים מלבד המספר, ולא דרש מהם לשמור את המידע בסוד, מותר לאדם להעביר את המידע הלאה, כיון שבעל המידע אינו מקפיד שהדבר יצא החוצה. אך יש להקפיד על התנאים הבאים:

במידה ואדם סיפר את סודו העסקי לאנשים שידוע שהם אינם מעבירים מידע הלאה, או חברים מאד טובים שמסתבר שלא יפיצו את הסוד העסקי שהוא סיפר הלאה, אין היתר בכך שהוא סיפר זאת בפורום של שלשה אנשים. (חפץ חיים לשון הרע כלל ב סעיף ה-יג).

וכן ההיתר הוא לספר רק בצורה שבעל המידע סיפרו, אולם אסור להטעים את הסיפור לצורה שונה שעלול לגרום נזק לבעל המידע. (חפץ חיים לשון הרע כלל ב סעיף ט-יג).

וכן ההיתר הוא לספר זאת רק לאדם שאני יודע שלא יעוות את המידע שהוא מקבל, אולם אם אני יספר סוד עסקי לאדם שטבעו מיד לכלך ולהשמיץ את העסק, אין לספר לו אף שבעל העסק סיפרו ברבים. (חפץ חיים לשון הרע כלל ב סעיף י-יג).

העברת מידע שאינו עסקי ואינו אמור לגרום נזק למוסר המידע

החפץ חיים (כלל ב סעיף יג באר מים חיים ס"ק כז) כתב כי האיסור הוא רק במידע שהעברתו עלולה לגרום נזק כלשהו, ולכן יש סיבה שבעל המידע אינו רוצה להעבירו, אולם במידע שאין בהעברתו נזק, וגם מוסר המידע לא ביקש לשמור על המידע בסוד, אין איסור להעבירו. ולכן הרמב"ם (דעות פ"ז ה"ה) לא הזכיר שום איסור אלא כשהמידע עלול לגרום נזק או צער למוסר המידע אם הוא יופץ.

אולם החפץ חיים מקשה, שהרי בגמרא נאמר שיש איסור על מקבל המידע שלא להעביר שום מידע הלאה בלי רשות, אף שאין נזק בכך, שהרי אם משה רבינו יעביר את המידע שקיבל מהבורא בלי רשות אין שום אפשרות בעולם לעשות נזק לבורא יתברך, ובכל זאת נאמר בפסוק 'לאמר' ללמד אותנו שאין למסור מידע בלי לקבל הוראה מפורשת המתירה את מסירת המידע.

למעשה דברי הגמרא הבאו להלכה בסמ"ג (ל"ת ט); ובהגהות מימון (דעות פ"ז אות ח); במגן אברהם (הנהגות שהשמיט השלחן ערוך סי' קנו); ובשלחן ערוך הרב (סי' קנו), אך כאמור הושמט מהרמב"ם והשלחן ערוך, ונשאלת השאלה מדוע?

ועל כך מתרץ החפץ חיים שני תירוצים:

א. הדין האמור בגמרא הוא הנהגה טובה ומידת דרך ארץ, אך אינה חיוב הלכתי גמור, ולכן הרמב"ם והשלחן ערוך לא הזכירו, כדרכם שהם מביאים בספריהם רק את ההלכות המחייבות, ולא הדרכות לעניני דרך ארץ והנהגות טובות. וכך נאמר בפירוש במאירי (יומא ד:) כי הפסוק מלמד אותנו דרך ארץ שלא להעביר מידע שנמסר בלי רשות. מאידך הפוסקים שמנו גם הנהגות טובות שראוי שאדם ינהג בהם הביאו גם דין זה.

ב. במידה ומוסר המידע קרא למקבל המידע למקום סתר, או קרא לו הצידה ומסר לו מידע בצורה של סוד, אף שהוא לא אמר לו בפירוש שהדבר הוא סוד, אסור לו לספר את הדברים, אולם אם הוא פגש אותו וסיפר לו בצורה חופשית, ואין לו שום אינדיקציה כי יתכן שיש כאן סוד בדברים, מקבל המידע אינו חייב לחשוש לכך, ומותר לו לספר את המידע הלאה.

והחפץ חיים מציין לדברי המהרש"ל (הג' סמ"ג ל"ת ט) שביאר שכוונת הגמרא מהפסוק הוא כיון שהשם הכניס את משה רבינו לבדו לאהל מועד ושם מסר לו את ההלכות הללו, ואף הקול שהיה נשמע בקול רם ובבירור באהל מועד נפסק בצורה ניסית ליד הפתח, ולא יצא החוצה, והדברים מראים שהבורא רוצה למסור את הדברים אך ורק למשה רבינו, ואף שלא נאמר לו בפירוש, יש איסור גמור להעביר את הדברים הלאה.

והבדל בין שני התירוצים הוא כי לפי התירוץ הראשון אין איסור לספר את המידע, אולם בכל מקרה יש הנהגה טובה להמנע מכך, ואילו לפי התירוץ השני יש איסור גמור לספר מידע שיש אינדיקציה כלשהי שהמידע לא נועד להפצה, למשל שהוא נמסר ביחידות, שמוסר המידע הזמינו למקום שקט או לביתו, או שלחש לו על אזנו, וכדומה, אולם אין איסור או הנהגה טובה להמנע מלמסור מידע שנמסר בצורה אקראית בלי שום אזהרה שלא להעבירו הלאה.

למעשה החפץ חיים (כלל ט סעיף ו) פסק: 'האומר לחבירו איזה דבר, אסור לו לספר אחר כך לאחרים, אלא אם כן נתן לו רשות על זה'. והוא ציין את המקור (באר מים חיים שם) מדברי הגמרא ומה שכתב בכלל ב. ומלשונו משמע שהוא איסור גמור וכפי התירוץ השני.

האם יש הבדל כשדבר נמסר בסוד?

עד עכשיו עסקנו במידע שלא נמסר כסוד, אולם נשאלת השאלה מה הדין כאשר המידע נמסר בפירוש כסוד, ומוסר המידע ביקש ממנו לשמור על הסוד. כפי שכתבנו יש בכך בודאי את האיסור הנלמד מהפרשה, ולפי התירוץ השני בחפץ חיים יש בכך איסור גמור, ואילו לפי התירוץ הראשון יש בכך לפחות הנהגה טובה, אולם נשאלת השאלה האם כשהדבר סוד יש תוספת איסור בענין?

מציננו שני מקורות בענין:

האם יש תאריך תפוגה לסוד?

הגמרא (סנהדרין לא.) מספרת כי בבית מדרשו של רב אמי נמסר דבר כסוד, לאחר 22 שנה חשב אחד התלמידים כי כעת ניתן כבר לספר את המידע ההיסטורי מה קרה מאחורי הקלעים בבית המדרש, וסיפר את הדברים, אולם רב אמי אמר עליו זהו מגלה סודות, וסילקו מבית המדרש.

מדוע לשמור סוד?

רבינו יונה (שערי תשובה ש"ג אות רכה) כתב: 'וחייב האדם להסתיר הסוד אשר יגלה אליו חברו דרך סתר, אף על פי שאין בגלוי הסוד ההוא ענין רכילות, כי יש בגלוי הסוד נזק לבעליו וסבה להפר מחשבתו, כמו שנאמר (משלי טו כב): "הפר מחשבות באין סוד". והשנית – כי מגלה הסוד אך יצא מדרך הצניעות. והנה הוא מעביר על דעת בעל הסוד, ואמר שלמה עליו השלום (שם כ יט): "גולה סוד הולך רכיל", רצונו לומר: אם תראה איש שאיננו מושל ברוחו לשמור לשונו מגלוי הסוד, אף על פי שאין במחשוף הסוד ההוא ענין רכילות בין אדם לחברו, תביאהו המדה הזאת להיות הולך רכיל שהוא מארבע כתות הרעות, אחרי אשר אין שפתיו ברשותו לשמרן. עוד אמר (שם יא יג): "הולך רכיל מגלה סוד", רצונו לומר אל תפקיד סודך למי שהולך רכיל, כי אחרי אשר איננו שומר שפתיו מן הרכילות אל תבטח עליו בהסתר סודך, אף על פי שמסרת דבריך בידו דרך סוד וסתר'.

למעשה רבינו יונה מונה כאן 3 סיבות שאסור לספר דבר שנמסר לך כסוד לאחרים:

א. משום שעצם העבודה שאני מגלה את הסוד שבעליו של הסוד כלומר יש כעין זכויות יוצרים על המידע, למי שמסר לי את המידע, וכיון שהוא רוצה שהדבר ישאר סודי, הפרת רצונו נחשב כגרימת נזק לבעל הסוד, ולכן הוא בכלל איסור רכילות שבו אסור להעביר מידע היכול לגרום נזק לזולת.

ב. הדבר מנוגד למידת הצניעות, שמהותו לכבד את הרצון הפנימי והאני של הזולת, ואם הוא שיתף אותך במידע אישי, הדבר אינו צנוע להעבירו הלאה, אף שלא יגרם לו כל נזק.

ג. אחד מהנסיונות הקשים שלנו בעולם הוא לשמור על פינו ולהמנע מלדבר לשון הרע ורכילות, והוא מנוגד לטבעי הבסיסי של האדם שהוא נוטה להנות להעביר מידה ולספר הכל. ואנחנו חייבים להאבק בטבע שלנו – לשנות אותו – ולקנות לעצמנו הרגלים טובים אחרים. והדרך היחידה הוא כשאדם מתרגל שמידע סודי נשאר בסוד, ואינו עובר הלאה בלי רשות. ואדם המתרגל לכך יכול גם לשלוט על עצמו ולא להעביר מידע העלול לגרום נזק לזולת, לעומת זאת כאשר הינך רואה אדם המוסר לך רכילות, מידע העלול לגרום נזק לזולת, תזהר מאד שלא להפקיד בידו שום סוד, משום שלאדם זה אין את כוחות הנפש לשמור על הסוד שלך, והוא בודאות יופץ הלאה.

הלכה למעשה פסק החפץ חיים (רכילות כלל ח סעיף ה; ובאר מים חיים סק"ז) שיש איסור גמור לגלות דבר שחבר מסר לו בסוד והזהיר אותו שלא לספר, ומקור דבריו הוא מדברי הגמרא שרב אמי סילק את התלמיד שמגלה סודות, ומדברי רבינו יונה, והוסיף שמבואר בדברי רבינו יונה שאינו איסור של הנהגה טובה או אבק רכילות, אלא איסור גמור של 'לא תלך רכיל בעמך'.

והוסיף רבי ניסים קרליץ (שמירת הלשון פ"ה עוד ענינים אות ב) שאדם שהתחייב שלא לספר מידע שנמסר לו בסוד, ולאחר זמן נודע לו המידע גם ממקור אחר, הדבר אינו מתיר לו להפר את הבטחתו.

והביא לדוגמא אדם שהתקבל לעבודה במטבח, ושם נחשף למתכונים סודיים של בעל המקום, במידה והוא התחייב שלא יספר את המתכונים שנמסרו לו, אסור לו לספר אותם גם אם מצא אח"כ בספר בישול את המתכונים. כיון שהוא התחייב על כך. והאיסור הוא אפילו לספר לאשתו כיצד להכין לו את הדברים בבית, ולמרות שברור לו שאשתו לא תוציא את הדברים החוצה.

אולם אם בעל המקום לא דרש ממנו לשמור על הדברים בסוד, הדבר תלוי האם יקרה נזק לבעל המקום בגילוי הסוד, ולכן במקרה שאם יספר את המתכון המקצועי הדבר עלול לגרום נזק למקום העבודה, הדבר אסור אף שלא הוזהר על כך. אולם אם לא יגרם שום נזק, לדוגמא יספר לאשתו וברור לו שהיא לא תעביר את הדברים, או שברור שהדבר לא יגרום להתמעטות הלקוחות, אין בכך איסור לספר, כל עוד ולא הוזהר על כך. [במידה והדבר ברור שכל מידע במטבח הוא סוד מקצועי, גם בלי אזהרה בפירוש אסור לספר. אולם מסתבר שאם הוא מצא את הדברים בספר בישול מותר לו לספר כיון שלא התחייב על כך].

הוצאת מידע מדיון פנימי

בגמרא (סנהדרין לא.) נאמר כי אסור לדיין להוציא מידע מחדר הדיונים, אף אם דעתו היתה דעת מיעוט אסור לו להצטדק ולומר כי הפסק לא היה על דעתי, ודעתי הוא דעת מיעוט לפסוק בצורה שונה. ודיין העושה כן עובר על איסור רכילות.

החזון איש נשאל ע"י דיין שישב בתיק גירושין, ועילת הגירושין היתה כיון שהוכח שאין לבעל יכולת להוליד. וכעת נשאל ע"י אשה שהציעו לה לקחת את הגרוש לחתן, והיא רצתה לשמוע את חוות דעתו של הדיין האם הדבר כדאי לה? והדיין שאל את החזון איש מה עליו לעשות, מצד אחד אסור לספר מדיון בבית הדין, מצד שני כיצד יכול לייעץ לה לעשות את השידוך, כאשר אם היא תדע שאין סיכוי לילדים הדבר יגרום לה נזק רב. ואולי הוא גם מחוייב להציל אותה. והשיב החזון איש שיאמר לשואלת כי הדיונים בבית הדין הם סוד מקצועי, ולכן אני נמנע מלייעץ ולשוחח על הענין. (חוט שני פ"ה אות א ד"ה וח"א). אמנם רבי ניסים קרליץ (חוט שני שם ד"ה והיינו) הוסיף שאם הוא אומר לאשה באופן כללי אני לא רואה התאמה, ואינו מרמז לשום מידע פנימי שידוע לו מהדיון, הדבר מותר. אך הדגיש כי ההיתר לספר לשון הרע לתועלת אינו קיים כאשר הופקד בידו סוד.

חסיון רפואי

רבי ניסים קרליץ הוסיף כי בכלל סוד הוא כל דבר שנמסר לדיינים בבית הדין, מידע שלקוח מסר לרופא, מטופל מסר למטפל הכל נחשב סוד, כיון שהוא נמסר על דעת שיש חסיון מקצועי בתחום, ואסור לספר בלי רשות גם אם הדבר יביא תועלת למטופל או הבעל דין.

ולכן למטפל אסור לספר סוד מקצועי לצוות המוסד שבו לומד הנער שמסר לו סוד, בלי רשותו של הנער, אולם מותר לומר לכוון באופן כללי את הצוות שיעניקו טיפול בתחום מסוים.

אולם במקרה שיש נזק ודאי וצורך גדול מאד, כמו אדם שגילה לחבר סוד שהוא רוצה לרצוח ח"ו אדם אחר, או אפילו לגזול ממנו ממון, או בחור שהוא מנסה לפתות חברים למעשים אסורים שמנסה להתקבל למקום לימודים, במקרים אלו החיוב של 'לא תעמוד על דם רעך' מחייב את מקבל המידע לספר למי שנצרך להציל את החבר, והחיוב הזה דוחה את האיסור של גילוי סוד. אולם רבי ניסים מוסיף שיש לדון לגופו של כל ענין, ולא תמיד גילוי הסוד יכול למנוע את הנזק, או שלא תמיד אכן יש חשש ברור שיגרם נזק, ולכן במקרה הצורך יש להתייעץ עם רב.

מינוי מזכיר לבית הדין – למרפאה – למוסד חינוכי

נשאלת השאלה האם מותר לאדם המקבל מידע חסוי למנות מזכיר שירכז עבורו את המידע? לדוגמא האם מותר לבית הדין למנות 'ספרא דדיינא' כלומר מזכיר הכותב את טענות הצדדים? האם מותר לרופא למנות מזכירה המרכזת את התיקים הרפואיים של הלקוחות? האם מותר למוסד חינוכי למנות מזכיר שירכז את הבעיות החינוכיות והמידע שנמסר לצוות?

רבי ניסים קרליץ (שמירת הלשון פ"ה עוד ענינים אות א) כתב שאם אין אפשרות לדיינים לזכור את כל הטענות והדבר נצרך לבית הדין, הדבר מותר, והוא נחשב כחלק מהצוות שלפניו נחשפים הסודות, אולם אין להקל בענין, וצריך שיקול דעת גדול למי מהצוות ניתן לתת גישה למידע, ובמקרה הצורך יעשו שאלת חכם.

רב שהוראה הוראה והורה שלא לפרסם את הדבר

אדם ששאל רב שאלה בהלכה, והוא השיב לו תשובה אולם אסר עליו לפרסם את הדבר, ונשאלת השאלה האם יש בכך איסור? רבי ניסים קרליץ (שמירת הלשון פ"ה עוד ענינים אות ד) כתב שהוראה אינה בגדר סוד, ומצד האיסור לגלות סוד אין בכך איסור, אולם אסור לספר את ההוראה מסיבה אחרת, משום שע"פ רוב הוראה שנאמרה בצורה כזו היא אישית, וההוראה ניתנה ע"פ נתונים שידועים לרב במקרה הספציפי, והרב חושש בצדק שאנשים אחרים ילמדו מכך הלכה שגויה למקרים אחרים.