בס"ד

מדוע יש חיוב שהכהן הגדול יסתובב כל הזמן עם פעמונים על בגדיו? מה אנחנו צריכים ללמוד מכך? האם צריך לדפוק בדלת לפני הכניסה לבית? מה מטרת הדפיקה? האם ניתן להפיק את האפקט גם בצורות אחרות? באיזה צורות נאמר בכך איסור? מה חומרת האיסור? האם מותר לשנוא מי שנוהג בחוסר נימוס, ולמשל מתפרץ לבית בלי רשות ובלי לדפוק בדלת קודם? כיצד נהגו חכמי ישראל בענין? כיצד נהגו ברומא בענין? כיצד יש לנהוג כאשר רוצים לצאת יחד עם שותפים לשליחות מסוימת? מהו הצורה הנימוסית לפנות אל קבוצה שבתוכם יש את מנהיג הקבוצה? מתי אסור לעשות הפתעה משמחת באמת? ומתי חובה לוותר על מומנטום ההפתעה? בשאלות אלו ועוד עוסק מאמרנו השבוע.

האם יש חובה הלכתית לדפוק בדלת?

בפרשת השבוע נאמר (שמות כח לג-לה) שיש חיוב לעשות על המעיל של הכהן גדול פעמונים ורימונים בשולי הבגד. טעם הדבר מפורש בפסוק: 'וְנִשְׁמַע קוֹלוֹ בְּבֹאוֹ אֶל הַקֹּדֶשׁ לִפְנֵי ה' וּבְצֵאתוֹ וְלֹא יָמוּת'. כלומר התורה רוצה שעל כל צעד שהוא5 עושה בדגש על כניסתו אל הקודש ויציאתו ישמע קול מהפעמונים התלוים על שולי המעיל. מפרשי התורה (רבינו יוסף בכור שור; רמב"ן; רבינו בחיי; אברבנאל; ועוד) ביארו שחיוב זה נועד משום שאינו דרך כבוד להכנס לביתו של המלך בלי להודיע מראש, ולכן התורה חייבה את הכהן הגדול בכל מקום שצועד להשמיע באמצעות הפעמונים על כניסתו ויציאתו מהמקום. והם הוסיפו שהוא חלק מכבוד המלכות, ולכן מצינו אצל אחשורוש (אסתר ד יא) שהיה חק שמי שנכנס בלי הזמנה מראש אל חצר המלך הפנימית, מומת במקום אלא אם המלך מחליט להושיט לו את שרביט הזהב ולהעניק לו את חייו במתנה.

במדרש (ויקרא רבה כא ח; ילקוט שמעוני תצוה רמז שעה) מסופר כי בשעה שרבי יוחנן היה עולה לשאול בשלומו של רבי חנינא היה מנענע באיזה דבר המשמיע קול כדי שידעו שהוא נכנס, [נראה שלא היה אפשרות לדפוק בדלת במקרה זה], ולמד הנהגה זו מהפסוק כאן שנאמר ונשמע קולו בבואו אל הקודש.

נעסוק השבוע בשאלה הנלמדת מפסוק זה, האם צריך לדפוק בדלת לפני הכניסה לבית? מה מטרת הדפיקה? באיזה צורות נאמר בכך איסור? מה חומרת האיסור? ועוד.

האיסור להכנס בפתאומיות

מצינו כמה מקורות שקיים איסור להכנס לבית בפתאומיות:

בגמרא (פסחים קיב.) מובאים 7 הוראות שציווה רבי עקיבא את בנו רבי יהושע, אחד מהם הוא שאסור להכנס לביתך בפתאומיות, וכל שכן שלא להכנס לבית חברך בפתאומיות. בתשובות הגאונים (החדשות – עמנואל מהד' אופק, סי' לט תשסה) והרשב"ם (פסחים קיב. ד"ה ולא) ציינו למדרש (ויקרא רבה כא ח; ילקוט שמעוני תצוה רמז שעה) הנ"ל ששם מבואר שהנהגה זו נלמדת מהפסוק 'ונשמע קולו בבואו אל הקודש'.

בדומה נאמר בגמרא (נדה טז:) שבן סירא מנה 3 דברים שהוא שונא, ודבר אחד שאינו אוהב, הדבר שאינו אוהב הוא – מי שנכנס לבית בפתאומיות. ורבי יוחנן ביאר שהכוונה אפילו לביתו הפרטי האישי, וכל שכן שאין להכנס לבית חבירו בפתאומיות אף אם יש לו רשות לכך. ובדומה רבי שמעון בן יוחאי אמר שהשם שונא את הנוהג כך, וגם הוא אינו אוהב אותו. [להלן נבאר את ההגדרה של לא אוהב].

מקור נוסף לאיסור זה

במסכת דרך ארץ (פרקי בן עזאי פ"ג ה"ב) מובא הלכה זו שאסור להכנס לבית חבירו בפתאומיות בלי הודעה מראש, והברייתא מוסיפה שכל אדם ילמד מהבורא, כאשר הוא פנה לאדם הראשון על מנת להוכיחו על כך שאכל מעץ הדעת, נאמר בפסוק (בראשית ג ח-ט): 'וַיִּשְׁמְעוּ אֶת קוֹל ה' אֱלֹהִים מִתְהַלֵּךְ בַּגָּן לְרוּחַ הַיּוֹם, וַיִּתְחַבֵּא הָאָדָם וְאִשְׁתּוֹ מִפְּנֵי ה' אֱלֹהִים בְּתוֹךְ עֵץ הַגָּן. וַיִּקְרָא ה' אֱלֹהִים אֶל הָאָדָם, וַיֹּאמֶר לוֹ אַיֶּכָּה'. כלומר שהשם האלוקים לא התגלה לאדם בבת אחת, אלא קודם שמעו את קול רוח השם, ואח"כ הוא קודם פנה אליו בפניה איכה, ורק לאחר מכן נכנס עימו לשיחה.

טעם האיסור

בתשובות הגאונים (החדשות – עמנואל מהד' אופק, סי' לט תשסה) רש"י (נדה טז: ד"ה ואפילו) והרשב"ם (פסחים קיב. ד"ה ולא) מבארים את סיבת האיסור, שמא עושים דבר צנוע בבית, ולכן יש חוסר צניעות להכנס לבית אפילו לביתך האישי, בלי לידע את בני הבית הנמצאים בו, כי הינך עומד להכנס. המהר"ל מפראג (חידושי אגדות נדה טז:) מוסיף שמכיון שכניסה פתאומיות הביתה, הוא סתירה להנהגת הצניעות, ובורא עולם שהוא קדוש אין אצלו שום הנהגה היוצא מגדרי הצניעות והקדושה, ולכן הוא שונא את מי שנוהג בחוסר צניעות. וככל שיש באדם נשמה עליונה צנועה קדושה, ראוי שישנא את הנהגת חוסר הצניעות.

ובהמשך נראים טעמים נוספים מקבילים לטעם זה.

כיצד נהגו חכמי ישראל בענין

במסכת דרך ארץ אף מובא סיפור להמחיש הנהגה זו, באחד הפעמים חכמי ישראל רבן גמליאל הנשיא, רבי יהושע רבי אלעזר בן עזריה ורבי עקיבא הוצרכו להגיע לרומא לצורך ענין כלשהו. ברומא התגורר ידיד של חכמי ישראל בשם פילוסופוס.

רבי יהושע שאל את רבן גמליאל: 'האם רצונך שנלך ונקבל את פניו של ידינו פילוסופוס'? ורבן גמליאל השיב בשלילה. למחרת בבוקר שאל רבי יהושע שוב את רבן גמליאל 'האם רצונך שנלך ונקבל את פניו של ידינו פילוסופוס'? והפעם רבן גמליאל השיב שאכן זה הזמן המתאים.

כשהגיעו אל ביתו דפק רבן גמליאל על הדלת, אמר לעצמו פילוסופוס, 'אין זו דרך ארץ אלא של חכם', כאשר רבן גמליאל דפק בפעם השנייה, החל פילוסופוס להכין את עצמו למפגש, ועמד ורחץ את פניו ידיו ורגליו. כאשר רבן גמליאל דפק בפעם השלישית היה פילוסופוס כבר מוכן ופתח את הדלת לחכמי ישראל.

וכעת פילוסופוס התלבט כיצד לפנות אל החכמים, אם יקדים שלום לרבן גמליאל יש כאן פגיעה בכבודם של החכמים שבאו לבקרו, ואם יאמר בצורה כללית שלום לכל החכמים, יש פגיעה ברבן גמליאל שהיה בתפקיד הנשיא, ומדרך ארץ להקדים לו שלום. ולכן אמר "שלום עליכם חכמי ישראל, ולרבן גמליאל בראש".

מסיפור זה למדים אנו כמה הדגשים בהלכות דרך ארץ:

• כאשר רבי יהושע יודע שלצורך הצלחת השליחות ברומא יש להפגש עם הרומאי ידיד חכמי ישראל, הוא קודם פונה לרבן גמליאל ומברר האם כעת הוא הזמן המתאים, וכאשר רבן גמליאל משיב בשלילה הוא בודק שוב למחרת בבוקר, האם כעת רבן גמליאל במיטבו להגיע לפגישה.
• חכמי ישראל דופקים בדלת, וכפי שנראה מהסיפור לא היה זה תופעה מקובלת ברומא.
• כאשר הם לא נענים הם מבינים שהידיד עדיין צריך להתארגן ולכן הם ממתינים ולאחר מכן דופקים פעם שניה, גם כעת כאשר הם אינם נענים הם ממתינים עוד זמן מה [שלידיד יש זמן לרוחץ את פניו ידיו ורגליו] ורק לאחר מכן הם דופקים בשלישית.
• כאשר מברכים את החכמים, הידיד שוקל היטב נוסח שמצד אחד יכבד את כולם, ולא יתעלם מאף אחד מהחכמים שטרחו לבקרו. ומאידך הוא מחפש את הנוסח הראוי לתת לרבן גמליאל את מעמדו כנשיא.

טעם נוסף לאיסור

המדרש (ילקוט שמעוני תצוה רמז שפב) כותב מהפסוק 'ונשמע קולו בבואו אל הקדש', נלמד שאין להכנס לבית בצורה פתאומיות, והוא מספר על שני תנאים שעזבו את ביתם בגליל ובאו לבני ברק ללמוד תורה אצל רבי עקיבא, רבי חנניא בן חכינאי ורבי שמעון בן יוחאי, בעוד רבי שמעון בר יוחאי למרות כל הקשיים לשלוח שליחים בימים ההם, דאג להתעדכן כל הזמן מה קורה בביתו, רבי חנינא בן חכינאי כפי שסוכם עם אשתו עזב את ביתו למשך 13 שנה כדי ללמוד תורה, ובמציאות של אז לא היה קשר, עד שאשתו שלחה לו שליח שיעדכן אותו כי בתם בגרה והיא זקוקה לעזרתו כדי למצוא לה שידוך מתאים. המדרש מספר כי בו זמנית גם רבי עקיבא צפה ברוח הקודש שזקוקים לעזרתו בבית, והורה לו שהגיע הזמן לשוב לביתו.

המדרש מספר כי רבי חנינא הגיע לעירו, אולם במשך 13 השנה נעשים שינויים במבנה העיר, וביתם עבר לשכונה חדשה שהוא לא הכיר, וכדי לברר היכן ביתו נעמד ליד הבאר, עד ששמע את אחת הבנות אומרת לחברתו 'ביתו של חכינאי הגיע תורך למלא את הכד', רבי חנינא הבין שזו היא ביתו שעזב כאשר היתה תינוקת קטנה, ועקב אחריה עד שהגיע לביתם החדש, וכיון שהגיעה הביתה נכנס אף הוא לבית, ואשתו פגשה בו בפתאומיות, ומרוב תדהמה והפתעה אחצה שבץ והיא נפטרה במקום. מיד התפלל עליה רבי חנינא, 'אשה יקרה זו ויתרה במסירות נפש עלי, והסכימה בחפץ לב שאסע למרחקים כדי ללמוד תורה, והמתינה בסבלנות במשך 13 שנה, האם זו שכרה שהיא תפטר מהעולם בפתאומיות דוקא כעת ששבתי הביתה'? המדרש מספר כי תפילתו התקבלה ונעשה נס ואשתו שבה לתחיה, והם המשיכו לחיות יחד.

אולם המדרש בא ללמד אותנו, כי אף על הקשיים הכמעט בלתי אפשריים באותם ימים לשלוח הודעות למרחקים, הנהגה הראויה היא זו של רבי שמעון בר יוחאי שטרח להתעדכן במשך כל הזמן מה קורה, וכן נלמד מכאן חומר האיסור להכנס בפתאומיות הביתה, למנוע מבני הבית את ההלם והתדהמה שבמקרה קיצוני זה הסתיים באסון, ואף שרבי חנינא רצה כנראה להפתיע את אשתו, או שלא לעכב ולו בשניה אחת את ההמתנה הארוכה של אשתי, ההנהגה הראויה הוא קודם לשלוח שליח או רמז אחר, ולא להפתיע.

המנהג לדפוק על הדלת

כפי שראינו במסכת דרך ארץ הצורה לדפוק על הדלת לא היתה מקובלת ברומא, וכאשר הדלת לא היתה נעולה אדם היה נוהג להכנס בפתאומיות לבית חבירו, ולכן פילוסופוס הרומאי הסיק מכך שדופקים על הדלת, שבאו חכמים בעלי דרך ארץ.

אולם בחז"ל הדבר נפוץ מאד, והוא כבר מוזכר בפסוק (שיר השירים ה ב): 'קוֹל דּוֹדִי דוֹפֵק פִּתְחִי לִי', וביאר הרמב"ם (תמיד פ"א מ"ב) שהכוונה נקישות עדינות על הדלת בקלות ורפיון. כלומר כבר בפסוק אנחנו מוצאים שהמשל שהפסוק ממשיל על ביאת השכינה הוא שהדוד מגיע לפתח הוא דופק בעדינות ובקלות רק להעיר את תשומת לב הנמצא בפנים שהוא במקום. וכך נאמר במשנה (תמיד פ"א מ"ב) שהממונה בבית המקדש בבוקר מגיע ודופק על הדלת, והנמצאים בפנים פותחים לו, אולם הממונה אינו פותח את הדלת בעצמו במפתח, על אף שהוא הממונה הראשי. וכך מצינו במקומות רבים מאד בחז"ל, צורה זו של דפיקות על הדלת לדוגמא כשרב מגיע לבית משפחתו (חולין צה:) ועוד.

האם הדבר הוא איסור או רק הנהגה טובה?

בגמרא (נדה טז:) מובא שבן סירא אמר על הנהגה זו אינו מאותם שהוא שונא, אך אינו אוהב אותם. ובדומה רבי שמעון בן יוחאי אמר שהשם שונא את הנוהג כך, וגם הוא אינו אוהב אותו, ונשאלת השאלה מה הכוונה בניסוח זה שאינו שונא אך אינו אוהב אותו? ומה ההבדל שהשם שונא אדם זה – ואילו רבי שמעון בר יוחאי רק אינו אוהב אותו?

המהר"ל מפראג (חידושי אגדות ד"ה ד' דברים) והערוך לנר (נדה טז: ד"ה ואני) פירשו שלא מדובר בשנאת הלב, אלא בשנאת הנפש, והיינו שהדבר מעורר בנפש גועל וסלידה, והדבר מתועב בעיני השם, אולם רבי שמעון בר יוחאי אמר שלא הגיע לדרגה להפוך את הדברים לתועבה בנפשו אך הם בדרגה שאינו אוהבם. והבן איש חי (בן יהוידע ד"ה הקב"ה) פירש שהשם שונא מצד הדין, אך רבי שמעון בר יוחאי מצד טבעו ומזגו אינו אוהבם.

המהרש"א (נדה טז: ח"א ד"ה ואמר) מבאר שהאיסור להכנס הביתה בפתאומיות הוא משום פריצות, אך אדם שעובר על איסור זה, אינו איסור כה חמור שמתיר לעבור על הלאו של (ויקרא יט יז) 'לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ', ואינו בכלל (תהילים קלט כא): 'הֲלוֹא מְשַׂנְאֶיךָ ה' אֶשְׂנָא וּבִתְקוֹמְמֶיךָ אֶתְקוֹטָט', ורק מי שעובר על איסור גמור יש היתר לשנוא אותו ולהתקוטט עימו. ומכל מקום אינו חייב לאהוב אותו.

אולם השבות יעקב (עיון יעקב נדה טז: ד"ה ארבעה) הקשה שגם אם אינו אוהבו הרי עובר על מצות עשה של (ויקרא יט יח): 'וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ. והערוך לנר (נדה טז: ד"ה ואני) תמה כיון שהשם שונא אותם מותר לשנוא, ובפרט שבוודאי רבי שמעון בר יוחאי לא שנא את האנשים, אלא את המעשים.

בעל השבת של מי (מתן בסתר נדה טז: ד"ה רשב"י) סבר שכוונת רבי שמעון בר יוחאי, כיון שהשם שונא אותם, אין עליו חיוב של ואהבת לרעך, כיון שהם אינם בכלל 'רעך' לאחר שהבורא שונא אותם.

השבות יעקב (עיון יעקב נדה טז:) ביאר שהוא דבר שפטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים, ואין חיוב ואהבת אך לשנוא מותר רק להשם.

היעב"ץ (נדה טז: ד"ה ואני) כתב שהשם שונא רק מי שרגיל לעשות כן בקביעות, אולם רבי שמעון בר יוחאי אמר שהוא אינו אוהב את מי שעושה כן גם בצורה חד פעמית.

החיד"א (מראית עין נדה טז: ד"ה א"ר שמעון) כתב שהכוונה שישנו מושג שהשכינה מדברת מתוך גרונו של הצדיקים, וכאשר רבי שמעון בר יוחאי אמר שהוא אינו אוהבם, זה ביטוי לכך שהדבר שנוי אצל הקב"ה שאף כשהצדיק מדבר עליהם הוא אינו יכול לדבר עליהם באופן של אהבה. [ויתכן שכוונתו כעין דברי המהר"ל והערוך לנר].

ועוד ביאר החיד"א (שם) שהכוונה שרבי שמעון בר יוחאי התפלל והמליץ טוב על כל יהודי, ובתפילתו של הצדיק מסירה מעליו את הקטרוגים, אולם על אלו לא היה מתפלל, וזה הפירוש שהוא אינו אוהבם.

רבי בנימין חשין (אמתחת בנימין נדה טז: ד"ה הקב"ה) ורבי ירמיהו לוועו (דברי ירמיהו דרשות עמ' י: ד"ה וברדת) ביארו שהשם הרואה את חדרי ליבו של אדם שונא אותם. אך רבי שמעון בר יוחאי חשש שמא יש להם טעמים נסתרים, ולכן רק לא אהבם.

הרחבנו בנושא הדפיקה בדלת והאיסור להכנס לבית בצורה פתאומיות, אולם הדברים נוגעים לעוד מספר סוגיות שלא נרחיב עליהם כאן, אולם רק נציין עליהם בקצרה, ויתכן שבהזדמנות אחרת אי"ה נרחיב עליהם במאמר נפרד:

צנעת הפרט: בפסוק נאמר (במדבר כד ב): 'וַיִּשָּׂא בִלְעָם אֶת עֵינָיו וַיַּרְא אֶת יִשְׂרָאֵל שֹׁכֵן לִשְׁבָטָיו וַתְּהִי עָלָיו רוּחַ אֱלֹהִים', ואז בלעם התנבא (במדבר כד ה): 'מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב מִשְׁכְּנֹתֶיךָ יִשְׂרָאֵל', הגמרא (ב"ב ס.) מבארת שבלעם ראה שפתחי האהלים של עם ישראל מסודרים בצורה שאף אחד לא יראה את מה שקורה בתוך האהל של השני. ומכך כך לומדת הגמרא שיש זכות למנוע 'היזק ראיה', כלומר שיש לשכן זכות ותביעה מהשכנים לתכנן את הפתחים והחלונות בצורה שלא ימנע ממנו לעשות צרכיו הצנועים מתוך צנעת הפרט ללא יכולת לשכן לראות את ביתו וחצרו. כאשר ישנם סוגיות נרחבות מה בדיוק כלול בכך, והם מהווים את אבני היסוד של חוקי הבניה ע"פ היהדות במסכת בבא בתרא.

איסור כניסה לבית חבירו בלי רשות: התורה מצווה עלינו (דברים כד י): 'כִּי תַשֶּׁה בְרֵעֲךָ מַשַּׁאת מְאוּמָה לֹא תָבֹא אֶל בֵּיתוֹ לַעֲבֹט עֲבֹטוֹ', כלומר כאשר מלוה תובע את הלווה, והלווה אינו יכול לשלם והוא מביא משכון, אסור למלוה להכנס לביתו של הלווה והוא חייב להמתין בפתח הבית, ובודאי שאדם רגיל אין לו זכות להכנס ולפלוש לביתו של חברו ללא רשות. וראה בהרחבה (שו"ע חו"מ סי' צז) באיזה מצבים יש אישור יש רשות לשליח בית דין להכנס לבצע הוצאה לפועל, האם יש מצבים שבהם מותר למלוה להכנס לביתו של הלווה המסרב לשלם, ומתי הדבר בודאי אסור.

מניעת כניסה של קרובי הבעל או האשה: נידון נוסף הוא האם אחד מבני הזוג יכולים למנוע מקרובי בן הזוג השני להכנס לביתם המשותף, בהסכמת רק אחד מבני הזוג. ראה רמב"ם וראב"ד (אישות פי"ג הי"ד) שלחן ערוך ורמ"א (אה"ע סי' עד סעיף י).