בס"ד
מאמר השבוע יעסוק בשאלה האם מותר לשלוח בימים אלו חמץ בדואר כאשר יש חשש שהדואר לא יגיע ליעדו עד הפסח? האם מותר להזמין מוצרי חמץ בדואר? מי עובר על האיסור המשלח או הנמען? האם מועיל על כך מכירת חמץ? האם מותר לקחת אחריות על מוצרי חמץ בפסח? מה הדין אם נכרי מפקיד בידנו מוצרי חמץ? מי הבעלים על מוצר הנמצא בדואר, השולח או הנמען? האם מותר להחזיר מוצר חמץ לשולח כדי להמנע למשלם עליו? בשאלות ועוד עוסק מאמרנו השבוע.
משלוח חמץ בדואר
אחת השאלות הנשאלות בימינו חמץ הנמצא בדואר או חברת שליחויות, השאלה מתחלקת לכמה נושאים:
א. האם מותר בימים אלו לשלוח חמץ בדואר ללקוח יהודי או ללקוח נכרי, כאשר אנחנו מניחים שהחמץ יגיע בזמן לפני הפסח, ויאכל לפני הפסח, אולם יש לנו חשש שלפעמים הדואר או חברת השליחיות מתעכבת, ועלול להגיע בחג הפסח עצמו או לאחר הפסח, האם הדבר מותר? ומה הדין כאשר תאריך היעד הוא בפסח? או לאחריו? האם יש בכך איסור של בל יראה ובל ימצא?
ב. מה יעשה יהודי שיודע שנשלח אליו חבילה של חמץ, והדואר מתעכב ועדיין לא הגיע לפני ערב חמץ?
ג. האם מותר להזמין מוצר של חמץ באינטרנט, מתוך תקוה שיגיע לפני פסח, אולם יש לנו חשש שהדואר או חברת המשלוחים תתעכב, והמשלוח עלול להגיע בפסח, או לאחריו?
ד. מה הדין בכל המקרים הללו לאחר הפסח, האם המוצר מותר האכילה, או בהנאה?
על מנת לענות על השאלות הללו נסכם קודם את הדינים של איסור בל יראה בחמץ שאינו נמצא תחת ידו של הבעלים, (הסיכום מבוסס על שולחן ערוך או"ח סי' תמ, ומשנה ברורה, ולכן לא צוינו מראי מקומות). ולאחר מכן נביא את דברי הפוסקים לגבי השאלות הנ"ל.
איסורי החזקת חמץ
נאמר בתורה (שמות יג ז): 'וְלֹא יֵרָאֶה לְךָ חָמֵץ וְלֹא יֵרָאֶה לְךָ שְׂאֹר בְּכָל גְּבֻלֶךָ'. (דברים טז ד): 'וְלֹא יֵרָאֶה לְךָ שְׂאֹר בְּכָל גְּבֻלְךָ שִׁבְעַת יָמִים'. (שמות יב יט): 'שִׁבְעַת יָמִים שְׂאֹר לֹא יִמָּצֵא בְּבָתֵּיכֶם'. מפסוקים אלו נלמד שיש איסור להחזיק חמץ במהלך חג הפסח. חכמים דרשו מהפסוקים שמצד אחד נאמר 'לֹא יֵרָאֶה לְךָ' שמשמעותו שרק חמץ שהוא שלך יש איסור לראות בפסח, אולם חמץ שאינו שלך אין בעיה שיהיה בביתך במהלך חג הפסח.
מאידך נאמר 'לֹא יִמָּצֵא בְּבָתֵּיכֶם' שמשמעותו שלא ימצא בביתו של יהודי חמץ גם אם החמץ אינו שלו.
ולכן דרשו חכמים שיש שני איסורים: א. כל חמץ שהוא בבעלותו של יהודי, נאסר על היהודי להחזיקו. ב. כל חמץ שיש ליהודי אחריות עליו, אסור שיהיה ברשותו של יהודי. ולכן לדוגמא אם נכרי הפקיד פקדון בידו של היהודי, והיהודי חייב באחריות יש איסור להחזיק את הפקדון במהלך חג הפסח.
אולם אם יש ברשות יהודי חמץ שאינו חייב באחריות עליו, לדוגמא במידה ונכרי הפקיד בידו של יהודי חמץ, אולם ע"פ הלכה ודיני המדינה אין ליהודי שום אחריות על מה שיקרה לחמץ, אין בכך איסור.
מהו אחריות המחייבת?
ישנם 3 שיטות מהו רמות האחריות המחייבת האוסרת להחזיק את החמץ ברשותו, ולפני שנביא את השיטות נגדיר את רמות האחריות בהלכה: א. חיוב גמור שכל מה שיקרה לחפץ הוא באחריות מי שהחפץ הופקד בידו, גם אם הדבר הוא אונס גמור – לדוגמא כח עליון שאינו בשליטת המפקיד, ולא היתה לו שום דרך למנוע זאת. ב. פשיעה – כאשר השומר מעל בתפקידו ופשע בשמירת החפץ, לדוגמא הניח את החפץ במקום שרוח יכולה להפיל אותו, או השאיר את דלת הבית פתוח והחפץ נגנב. ג. גניבה ואבידה. רמה שאי אפשר להגדיר את השומר פושע, כיון שהוא שמר על החפץ בצורה סבירה, אולם הוא אינו אונס ובמאמץ גדול יותר היה ניתן למנוע את הנזק לחפץ, חכמים מגדירים שני דוגמאות – גניבה שאינה שוד מזוין, ואילו האדם היה שומר שמירה מעולה אבסולוטית הדבר היה נמנע. אולם הוא מוגדר כדבר הקרוב לאונס. אבידה – גם אדם זהיר לפעמים מאבד חפץ אף שהוא לא פשע בשמירה, אולם אבידה מוגדרת כדבר הקרוב לפשיעה.
לענינו לגבי חמץ כאמור קיימים 3 שיטות:
א. לדעה זו במידה וע"פ חוקי התורה או להבדיל ע"פ חוקי המדינה שבה נמצא היהודי השומר על הפקדון החמצי חייב בגניבה ואבידה, יש בכך איסור, אולם אם היהודי חייב רק במידה והוא פשע בשמירה, אין איסור להחזיק את החמץ בביתו. וכל שכן אם אינו חייב ע"פ ההלכה או ע"פ החוק, אלא הנכרי אדם אלים והוא יתבע ממנו את החמץ במידה והוא לא שמר עליו.
ב. לדעה זו גם במידה ויש חיוב ע"פ חוקי התורה או להבדיל ע"פ חוקי המדינה על השומר במידה והוא פשע בשמירת החפץ, יש איסור להחזיק את החמץ. ורק במידה ואין הלכה או חוק המחייב את היהודי, אולם הנכרי הוא אדם אלים ובמידה והחמץ ינזק הוא יקח בכח מהיהודי את שווי החפץ, אין איסור להחזיק את החמץ בביתו.
ג. לדעה זו גם במידה ואין כל חיוב על היהודי מבחינה הלכתית או חוקית מצד המדינה, אולם הנכרי שהפקיד את החפץ הוא אדם אלים ואם יקרה נזק לחמץ הוא יקח ממנו בכח תשלום, אסור להחזיק את החמץ.
להלן נפרט כיצד נפסק הלכה לכתחילה ובדיעבד.
לכל הדעות במידה ונכרי הפקיד חמץ אצל היהודי ואין על היהודי שום חיוב שמירה, והנכרי גם לא יגבה ממנו את התשלום באלימות, מותר להשאיר את החמץ בביתו של היהודי, וראה להלן כמה תנאים והלכות שנאמרו בכך.
במידה והחמץ אינו שלו וגם אין שום אחריות עליו [כפי הדעות השונות מה הגדרת אחריות] אין איסור להחזיק את החמץ ברשותו, אולם נאמרו הגבלות שונות, עליהם נעמוד בשבוע הבא.
פקדון של ישראל אצל נכרי
עד עכשיו עסקנו בחמץ של נכרי שהוא ברשותו של יהודי, אולם במקרה הפוך כאשר החמץ בבעלותו של יהודי, אולם הוא מופקד ברשותו של הנכרי, כיון שהוא בבעלות יהודית, העובדה שהוא ברשותו של נכרי אינה מסירה מהאחריות היהודי מהחמץ, והיהודי עובר עליו.
אולם במקרה ואין ליהודי שליטה על החמץ, והוא אינו יכול ליטלו מהנכרי, נחלק הדעות האם במקרה שהוא אנוס הוא עדיין עובר עליו, או שמא במקרה כזה אינו עובר עליו. ויש להחמיר ולהמנע מלהגיע למצב כזה.
יהודי שהפקיד אצל יהודי אחר
יהודי שהפקיד אצל יהודי אחר חמץ, והיהודי שהחמץ הופקד אצלו לא קיבל שום אחריות [כפי הגדרות אחריות לעיל], רק הבעלים עובר על איסור החזקת החמץ בפסח. אולם במידה והיהודי השומר על החמץ קיבל אחריות שניהם גם הבעלים המפקיד וגם השומר האחראי שהחמץ נמצא ברשותו, שניהם עוברים על איסור החזקת חמץ בפסח.
אולם במקרה ואדם הניח חמץ שלו בחצר של יהודי אחר בלי רשות, וכן במקום שאינו שייך לשום אדם, שיטת שולחן ערוך הרב (סי' תמ סעיף א) שהאיסור על הבעלות על החמץ הוא רק מדרבנן, ואין איסור מהתורה. משום שהאיסור מהתורה הוא רק כאשר החמץ מונחת בביתו או ברשותו, או ברשותו המושאלת לו. אך הט"ז הפרי מגדים והמקור חיים נחלקו על כך וסוברים שהוא עובר על איסור מהתורה. והביאור הלכה (סי' תמ סעיף ד ד"ה עובר) הביא את שני השיטות וסיים בספק כיצד לפסוק.
אולם גם לדעת שלחן ערוך הרב יש איסור מדרבנן בכך שיש חמץ בבעלותו, אף שהוא אינו ברשותו, ויש חובה לבער את החמץ מדרבנן, ובמידה והוא לא עשה כך לאחר הפסח החמץ נאסר באכילה.
מי הבעלים במשלוח בדואר
כעת עלינו לעסוק בשאלה כאשר המשלוח בדואר מיהו הבעלים על החמץ? וברשות מי החמץ נמצא?
נקדים כי במקרה ומדובר במוצר שהלוקח שילם עליו, והוא נשלח ע"י החברה, אנחנו נכנסים לנושא נוסף האם התשלום של הלקוח יצר קנין בחפץ, או שיש מנהג המדינה וחק שהבעלות עוברת ללוקח. על כך נעסוק בהמשך. כעת נתחיל באופן שהמשלוח בדואר הוא מתנה של השולח למקבל.
יש הלכה שע"פ ההלכה העברת בעלות מצריכה קנין, וכל עוד שלא נעשה מעשה קנין הבעלות אינה עוברת, ולכן יש צורך לברר האם ישנו איזה קנין הלכתי המעביר את הבעלות מהמשלח לנמען, או לחילופין לחברת השליחויות או הדואר. וכן מי מבין השלשה יש לו אחריות על החפץ, ולכן יש עליו איסור להחזיק את החמץ בפסח.
עלינו להדגיש כי בפרט בעידן הדיגיטלי ועידן של רפורמות ותחרות, יש שינויים כל הזמן בנושא מחמת שני סיבות, קודם כל ניתן בקלות לעקוב אחרי כל פריט מכל מחשב, היכן מיקומו המדויק, ותחת אחריות איזה חברה הוא נמצא כעת. ודבר שני הממשלות נוטות להעביר כמה שיותר שירותים למגזר הפרטי, ומצד שני מראש חלק ניכר מהמשלוחים נשלחים באמצעות חברות פרטיות. אולם נתחיל בנידון לפי הדואר המסורתי שהיה נהוג בימי קדם, ובהמשך נרחיב בדין בימינו.
בעקרון כאשר אדם שולח שליח למסור מתנה לחברו, קיימות שני אפשריות כאשר נותן המתנה אומר לשליח להוליך את המתנה למקבל, ואז המתנה נשארת בבעלות הנותן, כאשר נותן המתנה אומר לשליח תזכה בחפץ עבור הנמען, והשליח מגביה את החפץ, החפץ נקנה לנמען, והבעלות עוברת מיד כשהחפץ נכנס לרשותו של הלקוח.
אמנם האפשרות לזכות הוא רק כאשר השליח יהודי, אך כאשר השליח אינו יהודי אין אפשרות לזכות לנמען. אך נחלקו האחרונים האם בפועל המקבל תשלום על השליחות יכול כן לזכות לנמען.
בנוסף נחלקו הראשונים (שו"ע חו"מ סי' רמג סעיף ג ציין לסי' קכה סעיף ו-ז לגבי שליח לפרוע חוב שם הובא מחלוקת רבינו תם והרמב"ם) האם באופן שהמשלח אומר לשליח תן את המתנה למקבל, נחשב הדבר כאילו אמר לשליח תזכה עבור הנמען, וכאשר השליח מגביה את החפץ נקנה לנמען, או שהוא נחשב הולך לפלוני.
לגבי הדואר וחברת השליחויות דנו הפוסקים האם הוא נחשב כאמירת תן לפלוני או הולך לפלוני. ולמעשה קשה מאד להכריע בדבר משום שהדבר מאד שונה בין תנאי הדואר במדינות השונות, וכן תנאי ההובלה של חברת השליחיות השונות, ולעיתים יש צורך בדיין ועו"ד שיבדקו את תנאי החוזה של כל חברה, או את החוקים של כל מדינה.
לסיכום אפשר לומר כי ההנחה הפשוטה הוא שהחפץ עדיין בבעלות הלכתית של המשלח, כדי שהחפץ יהיה בבעלות הלכתית של הנמען יש צורך להניח כי במקרה הזה מסירת החבילה לחברה נחשבת כבקשה של תן לנמען, ולא כבקשה של הולכת החפץ. ובנוסף יש לפסוק כדעת רבינו תם שדי בכך שנאמר תן לפלוני כדי שהכנסת החפץ לרשות השליח יחשב כהעברת בעלות לרשות הנמען. ובנוסף הדבר הוא רק בתנאי שהבעלות על החברה הינה של יהודי, או לחילופין אם אנחנו פוסקים שגם נכרי המקבל תשלום עבור השליחות יכול לזכות.
קשה מאד ללמוד ממקרה למקרה, כאשר עלינו לברר מה היה המציאות בדברי הפוסקים, אולם נביא כמה תשובות שבהם נוכל ללמוד מעט על דינו של חמץ הנמצא בדואר.
מהדברים הללו אנחנו למדים כי יש להניח שהחמץ עדיין בבעלות של השולח, אולם יתכנו מקרים לדעת שיטות מסוימות שהבעלות כבר עברה לנמען. לגבי הדואר או חברת המשלוח במידה והוא בבעלות יהודית יתכן ויש איסור מצד העובדה שיש עליהם אחריות על החמץ. והדבר תלוי האם מדובר בדואר רשום שיש לחברה אחריות על כל דבר, או לפי חוקי המדינה או כללי הדואר האם יש לפחות אחריות על פשיעה.
אולם יש לדון במקרה והנמען לא קיבל מתנה אלא הזמין את המוצר ושילם עליו, האם החמץ כבר בבעלותו, או לפחות יש עליו אחריות על החמץ, מאחר ואם הוא יאבד או יגנב האו זה שיפסיד את הכסף. ואף שהחמץ אינו בביתו, כפי שהבאנו לעיל לגבי איסור בל יראה אנחנו חוששים לשיטות שגם אחריות על החמץ אסורה, אף שהוא אינו בביתו ורק לגבי חמץ שעבר עליו הפסח אנחנו מקילים שאם היה רק אחריות והחמץ לא היה בביתו אין איסור.
החזרת משלוח חמץ למוכר
המהרש"ם (ח"ב סי' קד) נשאל על מקרה של יהודי שהזמין שתיה חריפה חמץ מיהודי שאינו שומר תורה ומצות, וסוכם שהסחורה תשלח ברכבת, והסחורה הגיע לעירו של הקונה בי"ג ניסן, אולם לקונה לא היה פנאי לקבל את המשלוח מחברת הרכבת, היהודי המוכר לא עשה מכירת חמץ כיון שהוא אינו שומר מצות, ואילו היהודי שהסחורה נשלחה אליו סבר שאין לו שום חמץ ברשותו, שהרי עדיין לא קיבל את הסחורה, ולכן אף הוא לא עשה מכירת חמץ. ונשאלת השאלה האם משלוח השתיה החריפה שנאמד בסכום גדול מאד, נאסר בהנאה כדין חמץ שעבר עליו הפסח?
והשיב המהרש"ם שהחמץ נשארת בבעלותו של המוכר, כיון שהקונה לא שילם על כך, ואף שהחוק מחייב את הלוקח לקבל את הסחורה שהזמין ע"פ ההלכה אינו שלו עדיין, ואף שהמוכר אמר לחברת הרכבות לתת את הסחורה ליהודי, אין זכיה בנכרי, והם גם לא התכוונו לזכות עבורו.
ומותר ליהודי המקבל לומר לחברת הרכבת שאינו רוצה לקבל את הסחורה, ולשלם להם על ההובלה חזרה למוכר, וכן מותר לו לשלם למוכר את הנזק שיתבע ממנו על ביטול העסקה. ואינו נחשב שהוא מכשיל את המוכר בחמץ שעבר עליו הפסח, כיון שהמוכר אינו שומר מצות ואוכל חמץ בפסח בכל מקרה.
אולם יש לפרסם שהשתיה החריפה הזו אסורה ליהודים, אולם במידה והמוכר יוכל לתבוע את המפרסם, אינו חייב לפרסם ולגרום לעצמו נזק כספי עקב הפרסום.
הפתחי חושן (ח"ח פ"א הערה כח) כתב שמדברי המהרש"ם משמע שאם הוא שילם כבר על הסחורה, היהודי הקונה עובר על איסור החזקת חמץ. ויתכנו שני סברות לכך: א. היהודי נושא באחריות על הסחורה, משום שהוא כבר שילם עליה, ואם יהיה נזק לסחורה, הרי הוא חייב עליה. וכפי שראינו יש איסור שיהיה אחריות על חמץ. ב. יתכן ובמקרה שהלקוח שילם על הסחורה, חברת הרכבות המקבלת תשלום זוכה על עבור הלקוח.
אולם כותב שיתכן והמהרש"ם סובר שאף אם שילם כבר על הסחורה אינו עובר על החזקת החמץ, אולם במקרה כזה הוא לא יכול להחזיר את הסחורה, משום שהמוכר לא ישיב לו את הכסף.
הבית שלמה (או"ח ח"ב סי' פא) כותב על מקרה דומה שנכרי שלח חמץ בדואר, לאחר שקיבל דמי קדימה, והסחורה הגיעה בפסח, וכתב שהוא אינו זוכה למרות שכותב שיש לחשוש לסוברים שפועל נעשה שליח ויכול לזכות עבור המקבל, יש צורך שהדואר והשולח יתכוונו לזכות למקבל.
אולם בערוגת הבושם (או"ח סי' קיד) והפני מבין (או"ח סי' קא) כתבו כיון שמנהג הסוחרים שלשלוח סחורה ע"פ הזמנה, והמנהג שמהרגע שהסחורה נשלחת היא בבעלות המקבל הדבר מועיל מצד קנין סיטומתא – דבר שהוא מנהג הסוחרים כגון תקיעת כף או אמירת מזל וברכה וכדומה מהוה קנין סיטומתא.
אולם המהרש"ג (ח"ב סי' כב) והנטע שורק (או"ח סי' לה) כתבו שחברת המשלוחים הדואר או הרכבת אינם קונים כלל עבור הלקוח, ולדעתם הלכה שאין שליחות לנכרי אף כשמדובר בפועל. וכוונת רק לבצע את העברת הסחורה, ואין להם מושג מי השולח ומי המוכר ואין להם שום כוונה להקנות את החפץ עבור הקונה, אף אם הדואר או החברה בבעלות יהודית. וכן אין בכך קנין של מנהג הסוחרים.
העולה מהדברים כי כאשר יהודי קנה את המוצרים, יש יותר מקום לומר שכבר בזמן המשלוח הוא בבעלותו, אולם קשה מאד לומר כן להלכה, משום שיש שיטות רבות הסוברות שהוא עדיין אינו בעלים. אולם למעשה יש לו אחריות על החמץ, שהרי הוא כבר שילם על המוצר, ואם יקרה נזק למוצר הרי הדבר באחריותו, והוא יפסיד את הכסף ששילם. ולכן יש להמנע מלהזמין ברשת מוצרי חמץ שלא יגיעו ליעדם בודאות לפני הפסח.
מכירת דברי הדואר לנכרי
רבי מאיר אריק (אמרי יושר ח"ב סי' כג) סבר שהשולח יכול לעשות מכירת חמץ על המשלוח, אולם הוא דן האם גם הנמען יכול לעשות מכירת חמץ על המשלוח, והאם יש אפשרות שהוא יזכה במשלוח כבר. אולם הוא כתב כי במכירת חמץ רגילה, המוכר אינו כולל את המשלוחים אף שכל כל מחמץ שנמצא ברשותי, אך אם הוא פירט בפירוש גם חמץ הנמצא בדואר, המכירה תקפה וחלה. ואכן בשטרות שערך רבי מאיר אריק (מוריה תנו-תנט ניסן תשפג עמ' 93) יש פירוט הכולל משלוחים הנמצאים בדרך.
אולם דעת רבי משה פיינשטיין (אגרות משה או"ח ח"א סי' קמו) שקיימת אפשרות כזו רק בתנאי שהחמץ עדיין בשליטתו של השולח. והוא באופן שקיימת אפשרות בדואר לבטל את המשלוח, והמשלוח יוחזר עליו. והעלות של הביטול לא תהיה גדולה יותר מאשר עלות המשלוח עצמו. אולם בדואר רגיל שאין אפשרות כזו, והשליחה היא אל חזור, השולח אינו יכול למכור או אף לבטל את החמץ, כיון שהם שלו ולא ברשותו, שהרי אין לו דרך להחזיר אליו את החבילה. (ב"ק סט-ע). ורק באופן שהוא עדיין יכול לפנות לדואר או לחברת השליחות ולבטל את העברת החבילה, והם יחזירו לו את החבילה, והעלות של ביטול המשלוח אינו יותר מהחמץ, אז הוא ברשות השולח ומועיל מכירת חמץ והביטול.
רבי משה פיינשטיין מסתפק האם באופן שהוא אנוס ואין לו שום יכולת לבער את החמץ הוא עובר על האיסור, או שהוא חייב מראש לדאוג שהוא לא יכנס למצב הזה. בשבוע הבא נעסוק בשאלה מה דין המוצרים לאחר הפסח.
סיכום:
יהודי הרוצה לשלוח חמץ שעלול להגיע רק לאחר הפסח, צריך למכור את החמץ לנכרי מכירת חמץ גמורה, או לתת אותה לחבר נכרי במתנה גמורה, והנכרי ישלח את החמץ עבורו, ואז גם בעת שהחמץ נמצא בדואר אין בכך בעיה.
מי שאין לו אפשרות למכור כעת את החמץ במכירה גמורה לנכרי, יכול לשלוח את החמץ עם חברת שליחויות שיש לו שליטה על המוצר. כלומר שיש לו אופציה לבטל בכל רגע נתון את המשלוח, ולקבל חזרה את המוצר, ועלות הביטול תהיה פחות מעלות המוצר. ובמקרה כזה הוא יכול למכור את המוצר במכירת חמץ, וכן לבטלו כיון שהוא בשליטתו.
אולם יש להזהר שלא לשלוח חמץ בצורה שהיא אל חזור, כלומר לאחר שהמשלוח הועבר לדואר או לחברת שליחויות אין לשולח אפשרות לעצור את המשלוח, ולקבל את המוצר חזרה, אלא אם הדואר או החברה לא מצאה את הנמען, או שהנמען סירב לקבל את המוצר. משום שבצורה זו המוצר הוא בבעלותו ולא ברשותו, והוא אינו יכול למכור ולהפקיר את החמץ.
וכן יש להמנע מלהזמין מוצר חמץ שלא יגיע בוודאות ליעדו.
חברת משלוחים בבעלות יהודית יפנו לרב שידריך אותם בצורה פרטנית כיצד יעבירו את האחריות של החמץ לנכרי בצורה שלא יעברו על איסור אחריות על חמץ המוחזק אצלם בפסח.
