בס"ד

כיצד נתנהל בפסח עם שותף במשרד או בדירה נכרי, או יהודי שאינו שומר תורה? האם מותר שיהיה בבית חמץ שאינו שלי? מה נעשה בפועל עם חמץ של נכרי שתחת אחריותנו? האם מותר לחברת ביטוח לבטח חמץ בפסח? האם מותר לסחור באופציות על חמץ? באיזה תנאים מותר להחזיק חמץ בבית בפסח? מדוע חמץ לא כשר קל יותר מאשר חמץ כשר? מה הדין חמץ שכשרות שאינה מקובלת עלינו כל השנה? האם החיוב שהחמץ לא יהיה גלוי נאמר גם בחמ שאינו זמין לאכילה מיידית ללא הכנה? מה הדין לאחר הפסח במי שלא קיים הלכה זו? האם מותר לתת ללקוח נכרי לאכול במשרד חמץ בפסח? מה הדין בשותף  עובד? מה הדין אם נכרי השאיר חמץ במשרד בפסח בלי רשות? בשאלות אלו ועוד עוסק מאמרנו השבוע.

כיצד מתנהלים מול שותף נכרי במשרד או בדירה בפסח?

במאמרים האחרונים עסקנו במשלוח דואר של חמץ בפסח, כאשר במאמר הראשון עסקנו בעיקר האם מותר לשלוח חמץ או להזמין חמץ שעלול להיות בדואר בפסח? ובמאמר השני עסקנו בעיקר בדינים בדיעבד לאחר הפסח, האם המשלוח נאסר? השבוע נשלים את המאמר בנושא כיצד לנהוג בחמץ שנמצא ברשותי תחת מגוון סיבות שהמצויה שבהם כאשר יש לי משרד משותף עם נכרי או יהודי שלצערנו עדיין לא זכה לשמור על מצות הפסח, ולכן יש במשרד חמץ. או סטודנט וכדומה החולק דירה משותפת עם נכרי או יהודי שטרם זכה לשמור תורה, עובד זר שגר אצלנו בבית ואוכל חמץ בפסח.

נסכם בקצרה את ההלכות השונות שלמדנו. חכמים דרשו מהפסוקים שקיימים שני איסורים להחזיק חמץ: א. איסור שבבעלותי תהיה חמץ. ב. איסור שיהיה תחת אחריותי חמץ גם כשאר החמץ אינו שלי. במידה ויהודי עבר על האיסורים הנ"ל, גם במידה והוא היה אנוס או שוגג, החמץ נאסר בהנאה גם לאחר הפסח.

באיסור השני הובא מחלוקת מה מוגדר כאחריות, והובאו 3 שיטות: א. האיסור הוא רק במקרה שיש לי רמת אחריות שאתחייב הלכתית או חוקית במקרה שיש גניבה ואבידה של החפץ. ב. האיסור הוא על כל חיוב שמירה על החפץ כאשר אם אתחייב הלכתית או חוקית במקרה ואני אפשע בשמירה על החפץ, אולם אם החפץ מונח שרשותי אך אני לא חייב לדאוג, למשל גם במקרה שאשאיר את הדלת פתוח לרווחה, בעל החפץ אינו יכול לתבוע אותי. ג. אפילו במקרה שאין עלי שום חיוב הלכתי או חוקי, אולם בעל החפץ הוא אדם אלים, ובמקרה ויקרה נזק לחפץ הוא פשוט יכריח בכח לשלם על הנזק. והובא כי לכתחילה יש להחמיר כשלשת השיטות, וצריך להשתדל שלא יהיה לו חמץ שיש על כך כל אחריות.

מחלוקת ראשונים נוספת שהובא הוא האם האיסור של אחריות הוא רק במידה והחמץ נמצא ברשותי, כלומר בביתי או בשטח השייך לי, או שמא אסור שיהיה לי אחריות בפסח על חמץ גם אם אינו נמצא ברשותי בפועל, למשל במידה והעברתי את החמץ לרשותו של נכרי אחד לימי הפסח. במחלוקת ראשונים זו פסקו השאגת אריה (סי' פה) והמשנה ברורה (סי' תמ בה"ל סעיף א), כי כלפי האיסור שאסור שימצא חמץ באחריותי, חובה להמנע מלהשאיר ברשותי חמץ שבאחריותי, גם אם פיזית הוא נמצא ברשותו של נכרי אחר [שאינו בעל החמץ]. אולם בדיעבד לאחר הפסח, ניתן להקל ולסמוך על הסוברים שלא היה כאן איסור, ולכן החמץ אינו נאסר לאחר הפסח.

מה לעשות עם חמץ של נכרי שבאחריותו?

נפתח בשאלה מה לעשות כאשר יש לו חמץ הנמצא תחת אחריותו:

כאמור יש איסור מהתורה להחזיק ברשותו חמץ שהוא נושא באחריות עליו, ולכתחילה פסק המשנה ברורה שיחמיר ככל שלשת הדעות, ואפילו אחריות של פשיעה, או שהבעלים אלים והוא יחייב אותו, יש להמנע מלהחזיק חמץ כזה ברשותו. ולכן אם קיים ברשות חמץ כזה, ישנם כמה אפשריות, נעבור עליהם ונראה כיצד נפסק להלכה בכל צורה.

א. השבת החמץ לבעליו או ביעור החמץ: הצורה הראשונה והטובה ביותר היא כמובן להפטר מהחמץ, ולהוציא אותו מרשותו ואחריותו, במידה והוא יכול להשיבו לנכרי, ולסיים את תקופת השמירה והאחריות על החמץ, מעולה, ואם אין לו אופציה כזו, הוא חייב לבערו בערב פסח יחד עם כל החמץ שבבעלותו, אף שבכך הוא יצטרך לשלם לנכרי.

ב. יחוד מקום בביתו עבור החמץ: ישנם שיטות הסוברות שכל האיסור להחזיק חמץ תחת אחריותו, הוא רק כאשר החמץ נמצא תחת ידו, והוא רשאי להעבירו ממקום למקום, אולם במידה והוא סיכם עם הנכרי שהוא מייחד לו מקום עבור החמץ, ולכן ניתן לסכם עם בעלי החמץ, כי הוא מייחד עבורו פינה מסוימת בביתו, והחמץ חייב להיות מונח דווקא שם. לדוגמא בעל משרד שסיכם עם העובדים שמותר להם להניח מאכלים שונים בלוקרים במשרד, והמשרד אחראי על מה שנמצא שם, אולם לבעלי המשרד אסור להוציא את המאכלים מהלוקרים המיועדים לעובדים. לשיטות אלו אין בכך איסור שבלוקר נמצא חמץ. אולם המשנה ברורה (סי' תמ ס"ק ד) פסק שאין להסתמך על כך שמייחדים לנכרי מקום, ואף אם משכירים לו את המקום עבור הנחת החמץ, ועדיין יש חובה לבער את החמץ, ולא פוסקים כדעת המקילים בכך. אמנם המשנה ברורה (סי' תמ סק"ג) הוסיף כי בדיעבד לאחר הפסח, במקרה כזה החמץ אינו נאסר בהנאה.

ג. מכירת החמץ המופקד: למעשה בעוד כאשר יש לאדם חמץ בבעלותו, יש לו פתרון פשוט והוא ע"י מכירת חמץ לנכרי הנהוגה בימינו. בנוסף מהתורה די להפקיר את החמץ ולבטל אותה. הבעיה במקרה זה, שלדעת דעות רבות לא ניתן להעזר בפתרון זה בחמץ שהוא רק תחת אחריותו, כיון שהוא אינו שלי ואינו בבעלותו, ולכן לא יעזור מכירת חמץ, ולא יועיל לבטלו ולהפקירו באמירת כל חמירא, משום שאין לי יכולת למכור להפקיר ולבטל דבר שאינו שלי. ולכן מהבחינה הזו חמץ שבאחריותו חמור יותר מאשר חמץ בבעלותו המוחלטת, כיון שאין לו סמכות למכור את החמץ של הנכרי.

ד. העברת ההפקדה לנכרי אחר: שיטת הרמ"א (או"ח סי' תמ סעיף א) שאין אפשרות להפקיד את החמץ אצל נכרי אחר, אף שהאחר מקבל אחריות, ואף שהחמץ בביתו של הנכרי. אולם יש פוסקים המקילים כי במידה והחמץ נמצא בביתו של הנכרי השני, והוא לא בבעלות היהודי, אינו עובר על כך, כיון שהוא אינו שלו ולא ברשותו.

בעת הצורך כשיש הפסד גדול הכריע המשנה ברורה (סי' תמ סק"ד) שאפשר להקל, בתנאי שגם ימכור את החדר שבו נמצא החמץ לנכרי אחר, [ואז הוא נחשב שהחמץ אינו בביתו של היהודי, כיון שהחדר מכור לנכרי]. וגם ימכור את החמץ עצמו לנכרי אחר, והנכרי הקונה יקבל על עצמו אחריות שאם החמץ יגנב או יאבד, הוא ישלם לנכרי הראשון על החמץ. ואז במקום הפסד יש להקל אף שאינו הסרת האחריות מוחלטת מהיהודי השומר על החמץ, שהרי הנכרי הראשון יתבע ממנו את התשלום, ובמידה והנכרי השני לא ישלם היהודי יצטרך לשלם מכספו שלו. אך לכתחילה עדיף להמנע מלהגיע למצב כזה במידת האפשר, וניתן להשתמש בהסדר זה רק בלית ברירה.

ה. הפקדת החמץ אצל בעליו הראשונים: ישנו אפשרות נוספת להשיב את החפץ לבית בעליו הנכרי לימי החמץ, ובמקרה כזה אף שהנכרי אינו מסכים להפסיק את הסכם ההפקדה, או שהיהודי מכל סיבה שהיא אינו חפץ בכך, הדבר מותר לכל הדעות, אף אם היהודי עדיין אחראי על החמץ במקרה שהוא יגנב או יאבד. כל עוד ובמידה והנכרי בעליו של החפץ פשע בשמירה, לדוגמא השאיר דלת פתוחה ואז נגנב, היהודי פטור מלשלם. ובצורה זו הדבר נחשב שהפקדון שב לבעליו וליהודי יש רק חברת ביטוח על החמץ, ובכך אין בעיה. (משנה ברורה סי' תמ סק"ז).

טעם הדבר משום שאף שאנחנו פוסקים שאין לקחת אחריות על חמץ שלא נמצא ברשותו של יהודי, צריך שהאחריות יקשר את החמץ לרשותו. אולם אם יש תנאי חיצוני שאם יקרה נזק לחמץ הוא ישלם, ולכן אין בעיה שאדם יהמר על החמץ, לדוגמא להתערב עם חבר שאם יקרה נזק לחמץ הנמצא במפעל מסוים הוא ישלם סכום מסוים של כסף. ומסיבה זו אין בעיה לחתום על הסכם ביטוח כי במידה והחמץ ינזק הוא ישלם את הנזק תמורת פרמיה. או ימכור אופציה כי במידה ויהיו נזקים למאגרי חיטה במקום מסוים בעולם מנית האופציה תעלה או תרד.

האם החמץ נאסר לאחר הפסח

אך עכשיו עסקנו בשאלה האם מותר להשאיר את החמץ ברשותו, אולם עדיין נשאלת השאלה מה הדין כאשר השאלה נשאלת לאחר הפסח, כעת בדיעבד האם מותר להנות מהחמץ? או שדינו כחמץ שעבר עליו הפסח באיסור, שהוא אסור בהנאה עולמית אף לאחר החג?

המשנה ברורה (סי' תמ סעיף א) מקדים שיש מחלוקת הפוסקים האם האיסור של חמץ שעבר עליו הפסח נאמר גם לגבי חמץ שאינו בבעלות יהודי, והוא רק באחריות יהודי. וכתב שלמעשה יש להחמיר באכילה, אולם בהנאה יש מקום להקל בעת הצורך.

כמו כן לכל הדעות מותר להחזיר את החמץ עצמו לנכרי, והדבר אינו נחשב הנאה מהחמץ עצמו, כיון שהוא רק מסלק מעצמו חוב ותביעה, והאיסור הוא הנאה חיובית ולא הנאה של סילוק היזק.

אולם במקרה ויש סבירות שהנכרי ישוב וישווק אותו ליהודי, כדוגמת סחורה בכשרות המיועדת לשוק היהודי, או מוכר נכרי בעיר שרובה יהודים, יש איסור לתת לו חמץ למכירה.

כמו כן לגבי בדיעבד כיון שהאיסור של חמץ לאחר הפסח הוא קנס מדרבנן, כתב המשנה ברורה שניתן לסמוך על מספר שיטות שאין לסמוך עליהם לגבי השאלה להשאיר את החמץ לפני הפסח, משום ששם יש חשש של איסור 'בל ימצא' מהתורה.

ולכן במידה ויחדו לחמץ מקום בהסכמת הנכרי לפני הפסח, ניתן לסמוך על הסוברים שכיון שאסור ליהודי להזיזו ממקומו אינו נחשב ברשותו של היהודי. אך בלי הסכם עם בעליו הנכרי לא מועיל שבערב פסח היהודי קובע לחמץ מקום ומחליט מדעתו שהוא לא מזיזו ממקומו.

כמו כן במקרה והיהודי לא קיבל על עצמו שום אחריות על החמץ, אולם הנכרי אלים ולכן אם החמץ ינזק הוא יגבה תשלום בכח, החמץ אינו נאסר באכילה לאחר הפסח, משום שרק לכתחילה אנחנו חוששים לדעה זו.

כמו כן במקרה והיהודי העביר את החמץ לרשות של נכרי אחר, אף שכל האחריות נשארה אך ורק על היהודי, והנכרי השני הסכים רק שהחמץ יהיה בביתו, ניתן לסמוך על השיטות שבמקרה זה אין איסור, לגבי כך שהחמץ אינו נאסר.

אחסון חמץ של נכרי בביתו בצורה המותרת

עד עכשיו עסקנו כיצד יש להתנהל בחמץ שיש ליהודי אחריות עליו. אולם לכל הדעות מותר שיהיה ליהודי חמץ בביתו שאין לו שום אחריות עליו [ולכל שיטה כפי שהיא מגדירה מהו אחריות]. אולם ישנם כמה תנאים אותם נלמד יחד כעת:

בפסח עצמו אסור לקבל חמץ של נכרי, אף אם הוא אינו חייב כלל באחריות על החמץ, ואף שהנכרי אינו משלם לו על הנחת החפץ ברשותו.

חמץ שהופקד אצלו בלי אחריות [ע"פ השיטות לעיל מהו אחריות המחייבת לענין זה] מותר להשאירו בבית, אך צריך לעשות מחיצה, כדי שהחמץ לא תהיה גלויה לפניו בפסח, שמא בטעות ישכח ויאכל ממנו. הסיבה שהחמירו חכמים בחמץ יותר מאשר משאר האיסורים שמותר לי להניח מאכל לא כשר בבית, ולא חוששים שאם הוא אינו מאחורי מחיצה, שמא אני יבא לאוכלו, הוא כיון שבכל השנה אנחנו רגילים לאכול חמץ, ולכן מצוי שבטעות אדם שכח לרגע שהוא בחג הפסח, ועד שהוא נזכר הוא כבר אכל מהמאכל. (שו"ע או"ח סי' תמ סעיף ב).

המחיצה חייבת להיות יציבה, ולכן לא מועיל להניח סדין או וילון שנע ברוח בין החמץ ושאר הבית, אולם במידה והוילון או הסדין יציב, לדוגמא שהוא קשור ואינו זז, די במחיצה כזו. (משנה ברורה סי' תמ ס"ק יב; שעה"צ ס"ק כו). ולכן בימינו אין בעיה להדביק גליון נייר גדול, וכדומה להסתיר את החמץ.

במידה ואדם רוצה לכסות את החמץ עם כלי גדול, למשל להניח סיר הפוך מעל המאכל, יש חשש שיסירו את הסיר וישיבו אותו למקום ואח"כ יאכלו את החמץ, ולכן הדבר אינו מועיל. אולם אם הוא רק לזמן קצר באותו יום, הדבר מותר. ולכן מי שמוצא חמץ ביום טוב, והוא רוצה במוצאי החג לשרוף אותו, או אפילו בחול המועד שנכרי הניח חמץ ובשעות הערב הוא יבא לקחת את זה, ניתן להסתפק בלכסות את החמץ בכלי הפוך. (משנה ברורה סי' תמ ס"ק יג).

אחסון מאכלים שאינם כשרים

במקרה והנכרי הניח בביתו של היהודי חמץ שאינו כשר, לדוגמא עובד שהניח במשרד על השלחן המבוגר של מקדונלס ויצא מהמשרד, אשר מלבד העובדה שהוא חמץ הוא גם מכיל בשר שאינו כשר, או בשר בחלב, אין איסור להשאיר את החמץ גם בלי מחיצה, כיון שאדם נזהר מלאוכלו כל השנה. ואפילו אם אדם הקדיש ככר לחם ואמר שזה יהיה לבית המקדש, שיש איסור חמור של מעילה להנות מהלחם, די בכך שלא נצטרך מחיצה סביב החמץ. (בה"ל סי' תמ סעיף ב ד"ה כדי)..

אך במידה והמאכל הוא מעיקר הדין כשר אך האדם נזהר מאד שלא לאוכלו מחמת חומרא המובאת בהלכה, לדוגמא אדם שמקפיד מאד שלא לאכול פת נכרי [לחם שנאפה ע"י נכרי בלי שיהודי הדליק את התנור], או מוצר עם כשרות פחות מהודרת שבכל השנה אתה אישית מקפיד שלא לצרוך אותו, כיון שמעיקר הדין מותר לאכול אותו בכל השנה, בפסח צריך מחיצה, למרות שהוא נזהר שלא להשתמש בו בכל השנה. (בה"ל סי' תמ סעיף ב ד"ה כדי).

דבר שאינו זמין לאכילה

הפוסקים דנו האם האיסור הוא רק בדבר שזמין לאכילה מיידית, אולם דבר שאדם צריך להכינו, לדוגמא קמח חמץ שאדם צריך תהליך ארוך עד שהוא יצור ממנו מאכל, ואפילו דבר ארוז ועטוף, שאדם לעולם אינו פותח בטעות מאכל סגור של עובד במשרד, האם עדין צריך מחיצה. למעשה המשנה ברורה (בה"ל סי' תמ סעיף ב ד"ה כדי) הכריע כי בכל המקרים ישנו תקנת חכמים שחובה לעשות מחיצה סביב החמץ, אולם במקום שאינו ברור שהדבר חמץ [הנידון שם על חיטים שיש ספק האם הם החמיצו] אפשר להקל במידה והוא אינו זמין לאכילה מיידית.

לא עשה מחיצה

החזון איש (או"ח סי' קכד הערה לדף ב) כתב שאף שיש חיוב לעשות מחיצה על חמץ המצוי בביתו או בשטח בבעלותו, במידה והוא עבר על הדין ולא לא עשה מחיצה, החמץ אינו נאסר לאחר הפסח.

האם מותר לתת לנכרי לאכול במשרד

לאור הנ"ל נשאלת השאלה במידה ונכרי נכנס למשרד ורוצה לאכול שם את הסנדביץ שלו בפסח על השולחן במשרד, בין אם מדובר בשותף עובד או לקוח, נשאלת השאלה האם הדבר מותר?

במקרה זה שהנכרי אוכל את מאכלו אין חשש שהוא בטעות יקח ממנו, ולא תיקנו חכמים לעשות מחיצה, ואין בעיה שהוא יאכל עימו. (שו"ע או"ח סי' תמ סעיף ג). אולם יש איסור לאכול יחד עימו, האיסור לאכול יחד עימו אינו רק משום שיש חשש הוא שבאכילה משותפת בטעות הנכרי יתן לו לטעום ממנתו, אלא גם מחשש שמא יפול פירור מהנכרי תוך כדי אכילתו, ויפול לתוך מאכליו של היהודי, ולכן אין לאכול עימו יחד. כמו כן במידה והוא אוכל על השולחן שגם היהודי אוכל עליו, יש הלכה שצריך להקפיד לנקותו היטב שלא ישאר עוד פירורים. (משנה ברורה סי' תמ ס"ק יז-יח).

היתר זה הוא לכתחילה גם במקרה והוא עובד שיכול לומר לאכול בחוץ.

אולם עובד נכרי שחלק מתנאי העסקתו הוא שבעל הבית אחראי על מזונותיו, אסור לתת לו לאכול חמץ בבית היהודי למרות שהוא רכש זאת מכספו הפרטי, מחמת מראית העין שיחשבו שהאכילו חמץ. (משנה ברורה סי' תמ שעה"צ סק"ל).

כיצד לנהוג במשרד משותף או דירה משותפת

במשרד משותף או דירה משותפת יש צורך לנהל שיחה עם הדיירים הנוספים להסביר להם על חג הפסח, וכי יש חובה דתית שלא יהיה חמץ ברשותי, או בצורה גלויה לפני, ולכן לבקש מהם שיתחשבו ברגשותיי הדתיות, ולא יניחו חמץ בצורה גלויה במשרד או בדירה.

אין בעיה שהנכרי אוכל את ארוחתו במשרד או בדירה המשותפת, והבעיה רק על אחסון החמץ.

במידה והשותפים אוכלים מאכלים שאינם כשרים, [במקומות שלחם ומאפים רגילים בכל השנה אינם כשרים, ורק שומרי כשרות מזמינים ממקום מסוים כשר. אך לדוגמא בישראל שרוב המאפים והלחמים כשרים לא יעזור פתרון זה], אין בעיה לתת להם להניח את החמץ גם במקום גלוי.

במידת הצורך ניתן לסכם כי החמץ יונח למשל רק במטבח ואני אמנע מלהיכנס למטבח במהלך החג. במקרה ואין אפשרות כזו, יש לעשות שאלת רב האם ניתן לשהות במקום במהלך הפסח.

במידה ויש למשרד אחריות כלפי החמץ הנמצא במקום, למשל יש למשרד אחריות במידה ויש פריצה בלוקרים של העובדים, יש להסיר את האחריות למהלך ימי הפסח, או להעביר את האחריות לנכרי.

נכרי שהניח מאכל ללא רשות

במידה והנכרי הניח את החמץ במהלך החג ללא רשות, בביתו של היהודי או במשרדו וכדומה, יעשה מחיצה סביבו, ובמידה והוא בחג עצמו או שהנכרי יקח אותו באותו יום, יניח עליו כלי הפוך. במידה והנכרי לא יתבע ממנו את החמץ, שיטת החק יעקב שחובה להוציא את החמץ מהבית גם אם הוא ילך לאיבוד, אולם האליה רבה סבר שאינו מחויב בכך. ובמשנה ברורה (סי' תמ שעה"צ ס"ק כט) נראה כי בעת הצורך ניתן להקל.