שבע ברכות לזוג שהיה נשוי נישואין אזרחיים שנים רבות

[1] בשו"ע (אבהע"ז קמט, ב) כתב, דאיש ואשה שהתגרשו כדת משה וישראל, ולאחר הגירושין נתייחד עמה בפני שני עדים, וראו הוא והיא את העדים, חוששין לה שמא נבעלה לשם קידושין, והן הן עדי יייחוד הן הן עדי ביאה, והרי היא ספק מקודשת וצריכה גט מספק. ע"כ.

ובפתחי תשובה (שם, ה) הביא מתשובת הרדב"ז (ח"ג, תקסח) שכתב, דמכל מקום אם הוא רוצה להחזירה, לא יסמוך על ספק קידושין זה, וצריכה קידושין אחרים, אלא שלא יברכו בהן ברכת אירוסין כיון דהוא בחשש ברכה לבטלה. ואף אם הוא טוען ואומר שלא בא עליה, אינו נאמן, דחיישינן שמא אמר כן משום דרב מנגיד אמאן דמקדש בביאה. ובפתחי תשובה כתב על דבריו: "נראה דנמשך בזה אחר דברי הרמב"ם שהובא בשו"ע (לד, ג), אבל למ"ש הרמ"א (שם), גם הכא יש לברך". ע"כ. וכוונתו למה שכתב בשו"ע (שם): "אם לא בירך ברכת אירוסין בשעה שקידש, לא יברך אותה בשעת נישואין". אך הרמ"א כתב: "ויש אומרים דמברכין אותה בשעת הנישואין (מרדכי כתובות, קלא), וכן נוהגין. אפילו קידש אשה מזמן ארוך, מברכין ברכת אירוסין תחת החופה. ויש אומרים דחוזר ומקדש אותה תחת החופה, כדי שיהיו הקידושין סמוכין לברכה (שו"ת הריב"ש, פב)".

ונמצא שנחלקו בכך השו"ע והרמ"א, לדעת השו"ע שלא ניתן לומר ברכת האירוסין אלא בשעת הקידושין ממש, כיון דחיישינן שקידשה מכבר, לא יוכל לומר ברכה זו, מחמת הספק. אבל לדעת הרמ"א דס"ל שניתן לדחות את הברכה ולהסמיכה לנישואין, גם אם קידשה בביאתו הרי סוף סוף לא בירך, ואם כן יוכל לומר ברכה זו בשעה שהוא נושא אותה עתה כדת משה וישראל. ועיין עוד בספר המקנה (קו"א כו, א) שכתב בענין מומר ומומרת, שאף שהוא דר עמה לאחר הגרות, מכל מקום עליו לקדשה ולישאנה בברכה כתקנת חז"ל, עיי"ש. ולא חש לכך שבעל זה מכבר לשם קידושין.

ונראה, דהנה דעת הרמב"ם (גירושין י, יט) שלא אמרו חזקה אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות אלא במי שגירש את אשתו וחי עמה לאחר הגירושין חיי אישות, אבל בשאר כל הנשים, חזקה היא שבעל לשם זנות, וכן פסק השולחן ערוך (אבהע"ז קמט, ד-ה), וכמו שכתב: "מי שגירש את אשתו, ונתייחד עמה, וקודם שגירשה שנית לקחה אחד לשם פילגש, אסורה לשניהם וצריכה גט משניהם. לא אמרו חזקה זו דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות, אלא באשתו שגירשה או במקדש על תנאי ובעל סתם, שהרי אשתו היא ובאשתו הוא שחזקתו שאינו עושה בעילת זנות עד שיפרש שהיא בעילת זנות או שיפרש שעל תנאי הוא בועל. אבל שאר כל הנשים, בחזקה שבעל לשם זנות, עד שיפרש שבעל לשם קידושין". ע"כ.

ואם כן לדעתו, דוקא במחזיר גרושתו שייך לומר כמ"ש הרדב"ז דהוא ספק שמא בעל לשם קידושין והיא ברכה לבטלה, דמה שנעשה נעשה, אך בנישואין אזרחיים אין מקום להסתפק בכך, וכמשנ"ת לעיל. וכיון שכן, אין מקום לדמותו למה שכתב השו"ע בסי' ל"ד, דשם קידשה כדת משה וישראל אלא שלא בירך, ומשום כך חשש והורה שלא יחזור לברך, אבל בגוונא דידן שאין כאן קידושין כלל, גם לדעת השו"ע יש לברך ברכת האירוסין.

וכן ראיתי בשו"ת יחל ישראל (ח"ג, צא) בשם הגרי"ש אלישיב, שיש לברך בנישואין אלו ברכת חתנים, כמו בכל נישואי בחור ובתולה. ובספר מעדני שלמה (עמ' שנא) הובא שכן הורה הגרש"ז אויערבך, לזוג מעולי רוסיה שהיו נשואים שנים רבות בנישואין אזרחיים ברוסיה, ולימים באו בבקשה להנשא כדת ישראל בחופה וקידושין, ואמר הגרש"ז שיאמרו כל הברכות תחת חופתם ויכתבו לה כתובה, דבודאי לא נתכוונו כל אותם הימים לקידושין של תורה. ועיין עוד בשו"ת תשובות והנהגות (ח"ב, תרמב) שכתב אף הוא, שאם היו נשואים בנישואין אזרחיים וחיו כך יחד שנים הרבה וחזרו בתשובה, יש לקדשה שוב בברכה. וכן עמא דבר וכן נהגו רבני ישראל בכל קהילות ישראל.

[2] כן כתב הגר"ח פלאג'י בשו"ת חיים ושלום (ח"ב, ל), וראה שו"ת שרידי אש (ח"א, צג), שהואיל ולדעת רוב הפוסקים אין בנישואי ערכאות חשש קידושין ואינה צריכה הימנו גט, ממילא אדרבה, יש לברך ז' ברכות עתה תחת חופתם כדי לידע ולהודיע לכל עמי הארץ שאין בנישואי ערכאות ממש עפ"י דיני תוה"ק. ועוד צירף בזה את שיטת הרמ"א (אבהע"ז לד, ג) הנ"ל, שאם לא בירך בשעת אירוסין מברך לאחר זמן – בשעת הנישואין. ודחה דברי הסוברים שבנישואי ערכאות היא מוחזקת לאשת איש גמורה. וכן כתב בשו"ת יחל ישראל (ח"ג סו"ס צא) בשם הגרי"ש אלישיב. וכן הובא בספר מעדני שלמה (עמ' שנא) בשם הגרש"ז אויערבך.

ברכת חתנים בפחות מעשרה

בספר עלי תמר (מגילה פ"ד, ד) כתב: "נתעוררה השאלה ברוסיה הסובייטית שעפ"י החוק אין לסדר קידושין דתיים רק נישואין אזרחיים, אולם ישנן ישראל קדושים שבאישון לילה ואפילה באין בסוד להרב ומסדרין קידושין וחופה כדין, אבל אי אפשר שיהיו שם עשרה. ואם נאמר שיסדרו להם חופה בלא ברכה, רגשות איומות תהיינה אופפות להזוג הצעיר הדתי בחייהם, נראה שיש לסמוך בשעת שמד כזו על הפרקי דרבי אליעזר (פי"ט) ומדרש שוחר טוב (תהלים, צב), שיכולים לברך ברכת חתנים אף בפחות מעשרה. ואולי אפילו כן דעת הבבלי, וכמ"ש בנדה (ו, א), כדאי הוא ר"א לסמוך עליו בשעת הדחק. ועיין בפ"ת (שם, ז) בשם שו"ת נודע ביהודה (קמא אבהע"ז, נו), דאפילו לדעת הרשב"א דברכות מעכבות ובמקום שאין עשרה אין לעשות הנישואין, מ"מ אם כבר בירך בפחות מעשרה בוודאי שהברכות ברכות הן. וברוסיה, הלא גם הרשב"א מודה שיש לומר הברכות… ונראה, שאף בשעת הדחק גדול שהזוג נודד למקום רחוק והשעה דחופה וההורים חוששים שיעשו רק נישואין אזרחיים, ולפיכך ההורים מסדרים אצל רב חו"ק ואין שם עשרה, ואם יעמידו חופה בלי שבע ברכות רגשות מרות תהיינה מנת חלקם, יש לסמוך על הנ"ל ולברך. כן אני דן לפני רבותינו בקרקע והם יכריעו הלכה למעשה". עכ"ד.

אמנם לענין מעשה נראה לפקפק בדבריו, וכן הורינו הלכה למעשה בשנת תש"פ כאשר התרגשה ובאה לעולם מגיפת ה'קורונה', ונשאלנו על ידי רבים בדיעבד ובשעת דחק כזו שיש חשש הידבקות במגיפה וההתכנסות של יותר מעשרה אנשים יחדיו אסורה, ומלבד הכלה ואמה אינם אלא שמונה, אם ניתן לברך את ברכות הנישואין בפחות מעשרה.

והנה, בגמרא (מגילה כג, ב) מבואר שאין אומרים ברכת חתנים בפחות מעשרה, ודינה ככל דבר שבקדושה שאינה אלא בעשרה, וכן מבואר בשיטה מקובצת (כתובות ז, ב) בשם הגאונים, וע"ע פני יהושע (כתובות ח, א). ואם כן כשם שלא ניתן לומר קדיש וקדושה בפחות מעשרה אפילו בשעת הדחק, כך גם לענין ברכות הנישואין.

אמנם, בתשובות הגאונים (סי' תשס) מבואר, שהטעם שהצריכו עשרה אינו משום שהוא דבר שבקדושה, אלא משום שכך הוא ראוי לכבוד הנאספים שם ולכבוד הברכה. וכ"כ בתוס' הרי"ד (שם) דברכת חתנים נאמרת בעשרה מדכתיב "במקהלות ברכו אלהים", וכתיב "ברוב עם הדרת מלך", וזו האסיפה היא על כבודו לברכו ברבים. ע"כ. וכ"כ בערוך השלחן (אבהע"ז סב, יא): "ואף על גב דלאו דבר שבקדושה הוא כקדיש וקדושה שלא יתאמרו בפחות מעשרה, מכל מקום, כיון דאומרים שהכל ברא לכבודו לכבוד הנאספים ומזכירין בניין ירושלים, אין מדרך הכבוד להזכירם בפחות מעשרה". ע"כ. ומכל מקום למעשה אין להקל בזה, וכ"כ בשו"ת יביע אומר (ח"ה אבהע"ז, י), שיש לחוש לדעת הסוברים שברכת חתנים הוא מדין דבר שבקדושה, ואין להקל לאומרה בפחות מעשרה.

לפיכך, יש לנהוג כמו שכתב בערוך השולחן (אבהע"ז סב, יב) לברך אפילו לאחר זמן, וכמו שכתב שם: "יש אומרים דבמקום שאי אפשר להתאסף עשרה לא ישא שם אשה וילך עמה למקום שיש עשרה מפני הברכות [ב"י בשם רשב"א], אבל רבים חולקים על זה, דאין סברא כלל לומר כן, דאין הברכות מעכבות בדיעבד, ויכניסנה לחופה בלא הברכות, ויברכו אחר כמה ימים כשיזדמן להם עשרה – אם יזדמנו בתוך שבעת ימי המשתה. ואפשר, דאפילו אחר זמן רב אומרים השבע ברכות כיון שעדיין לא אמרום, וכן מורה לשון הרמב"ם שכתב דאם לא ברכו ברכת חתנים מברכים אפילו אחר כמה ימים".

וכן השיב בענין זה הגאון רבי צבי שכטר ראש ישיבת רבנו יצחק אלחנן (בתשובה שנדפסה בקובץ שי"ל ע"י ועידת רבני אירופה), שלברכת חתנים צריך עשרה לעיכובא, וכשאינם עשרה יסדרו חופה בלא ברכות, דהברכות אינן מעכבות, ומה שאמרו "כלה בלא ברכה אסורה לבעלה כנדה", היינו דכל שאפשר חובה לעשות החופה עם ברכות, אבל כשאי אפשר לקבץ עשרה, יערכו חופה בלא ברכות, דאין הברכות מעכבות. וכן פסק בשו"ת מנחת יצחק (ח"ב, מב) שבדיעבד שאין שם עשרה יערכו חו"ק בלי עשרה ולא יברכו, ולאחר זמן לכשיזדמן להם יברכו בעשרה.

[1] בשו"ת נודע ביהודה (תניינא אבהע"ז, פב, מבן המחבר) כתב, לענין נואף הנושא את אותה פנויה שנבעלה לו, שאין להם לעשות שמחה אלא יום אחד, דעיקר אמירת השבע ברכות הוא משום שמחתם, וכאן שכבר טעמו טעם ביאה אין להם שמחה, ודינם כאלמן שנשא אלמנה.

וראייתו, ממה שכתבו הטור ושו"ע (סי' סד, א-ב) דהנושא את הבעולה צריך לשמוח עמה שלושה ימים, וכתב הב"ח שם דמדלא נקט 'אלמנה' אלא 'בעולה', משמע שאם היתה אלמנה ואינה בעולה [שלא נבעלה עד שמת בעלה] צריך לשמוח עמה ז' ימים, הרי שלא בנישואין תליא מלתא אלא בהיותה בעולה. ומעתה יש לעיין, שהרי לדעת היש אומרים בשו"ע שם [והוא מדברי הר"ן], בחור שנשא בעולה צריך לשמוח עמה ז' ימים, משום דלא נפישי ימי ברכה מימי שמחה, וכיון דבבחור ימי הברכה הם ז' ממילא גם ימי השמחה הם ז'. ואם בתולה שעיברה בזנות ואח"כ נישאת צריכה ז' ברכות כבתולה, מדוע נקט המחבר את דעת היש אומרים באופן של בחור שנשא בעולה, הרי אפילו אלמן שנשא בעולה צריך לשמוח עמה ז' ימים מטעם זה, דכיון דצריך ז' ברכות כל ז' ימים, לא נפישי ימי ברכה מימי שמחה. ובהכרח הבעולה דינה כאלמנה לענין ז' ברכות, ואף בועל שנשא בעולתא אין מברכים להם ז' ברכות אלא יום ראשון בלבד.

והוסיף עוד, דאף שבשו"ע שם נקט אלמן שנשא אלמנה ולא אלמן שנשא בעולה, אין להוכיח מכך שבנישואין תליא מלתא, שכן כתב החלקת מחוקק (סד, ג) דנקט אלמנה משום דסתם אלמנה מן הנישואין היא בחזקת בעולה, וא"כ אדרבה, דוק מיניה איפכא, דמכך שלענין חיוב ברכות ז' ימים נקט אלמן שנשא בתולה ולא חידש שאף בבעולה הדין כך כל שלא נעשה הדבר על ידי נישואין, משמע שהבעולה יש לה דין אלמנה, ואין צריכים ברכה כי אם יום אחד. ע"כ דברי הנודע ביהודה.

אולם החתם סופר (אבהע"ז ח"א, קכג) חולק על דברי הנודע ביהודה, ולדעתו הנואף אינו נחשב כאלמן, ולעולם עיקר השמחה מחמתה חייבו ז' ברכות אינה שמחת הביאה הראשונה, אלא נישואיו הראשונים, ורק לגבי האשה תלוי הדבר אם היא בתולה או בעולה.

מעתה יש לדון, בבני זוג הנשואים נישואין אזרחיים ובאו להנשא כדין תורה, אם דינם כנואף שנשא בעולת עצמו שנחלקו בדינם האחרונים הנ"ל.

ובספר הערות על מסכת כתובות (ז, א) הובא מדברי הגרי"ש אלישיב, שהנישאים בנישואין אזרחיים ובאו לעשות נישואין כדת משה וישראל, אף לדעת החתם סופר אין להם ז' ימים לברכות, אף שאלו נישואין ראשונים שלו על פי תורה, כיון שסוף סוף מצד שמחתם כבר ראו עצמם כנשואים זה זמן רב. וכן הובא בשם הגרש"ז אויערבך בספר מעדני שלמה (עמ' שנא), שאין להם ז' ברכות אלא בלילה הראשון בלבד. וטעמו כנ"ל, דלא קאמר החתם סופר דנוהגים שבע ברכות ז' ימים אלא כשנבעלה לו דרך זנות, אבל כאן שחיו כנשואים על פי חוק אין להם שמחה יתירה בכך שהם נישאים עתה כדין תורה.

מלאכה ושמחה

לענין חובת השמחה ואיסור המלאכה, כתב הרמב"ם (אישות י, יב), שהנושא את הבעולה בין בחור בין אלמון צריך לשמוח עמה שלושה ימים. וכתב הרב המגיד שכן דעת מקצת גאונים והרמב"ן. ע"ש. ואף שהרשב"א והמאירי הצריכו שבעה ימים לשמחה, מכל מקום השו"ע (אבהע"ז סד, ב) נקט בסתם כדעת הרמב"ם וסיעתו שאין להם אלא שלושה ימים לשמחה.

נישואין בחול המועד

בפרי מגדים (שם) חקר, במי שקידש אשה ונשאה ואח"כ הוברר שהיו אלו קידושי טעות, אם מותר לו לישא אותה במועד, אם דינו כמו מחזיר גרושתו דשרי, שהרי גם בקידושי טעות כעין אלו אינה חדשה לו, או שמא כיון שמצד הדין לא חלו קידושיה עד עתה, לא פלוג רבנן.

וכתב הגרי"ש אלישיב (ראה ס' הערות מו"ק ח, א), דכמו כן יש להסתפק במי שחי עם אשה בזנות או בנישואין אזרחיים ובא עתה לישאנה במועד, דכיון שמצד הדין היא אשה חדשה, אסור לישא אותה במועד, דלא פלוג רבנן.

נישואין בין המצרים או בספירת העומר

אמנם, לגבי נישואין בבין המצרים עד ר"ח אב או בספירת העומר, נראה, שמאחר והאיסור לישא אשה בימים אלו אינו מדינא אלא מצד המנהג בלבד, כמבואר בשו"ע וברמ"א (או"ח תצג, ב; תקנא, ב), יש להקל להתירם להנשא בכגון דא שבלאו הכי הם נשואים בנישואין אזרחיים, או שחיים יחד כאיש ואשה. בפרט כאשר יש חשש שלא יפרשו זה מזו עד קיום החופה כדין, שבודאי אין להשתהות ולהניחם כך יחד באיסור כל אותם הימים. וכן נקט בשו"ת אבן פינה (ח"ב, ס).