שאלה:
בס״ד
שלום כבוד הרב,
תעודת נישואין אזרחית שעליה חתומים החתן והכלה, שבה נכתב שהשופט מאשר שהיא חיבר אותם בנישואים, האם יש כאן ספק קידושי שטר? בגלל שהחתן אמר לכלה לפני החתימה, בטקס הנישואין האזרחי, שהוא לוקח אותה לאישה וגם הכלה אמרה לבעל שהיא לוקחת אותו לבעל? האם יש כאן ספק קידושין?
תשובה:
שלום וברכה
באופן כללי בנישואין אזרחיים יש כמה וכמה סיבות לחשוש שמא היו כאן קידושין, כאשר עיקר החשש הוא שמא היו כאן קידושי ביאה. לכן המנהג הרווח הוא להשתדל שלא להפריד ביניהם בלא גט, ולא הקלו בזה אלא כאשר יש קושי מיוחד במתן גט, הבעל ברח או מסרב בתוקף וכדומה ויש מצב של עגינות.
לא אוכל להרחיב לגמרי בסוגיא רחבה מאוד זו, רק אתייחס ספציפית לשאלה שציינת האם יש כאן חשש קידושי שטר.
כתב על כך בהרחבה הגאון רבי פנחס גולדשמידט שליט"א אב"ד מוסקבה ויו"ר ועידת רבני אירופה, בספרו העומד לצאת לאור בקרוב ממש, ואני מעתיק משם:
מנהגים שונים ומשונים יש בסדר הרישום האזרחי בכל מקום ומקום, לא ראי זה כראי זה, הצד השווה שבהן שהפקיד המקומי רושם את שמותם כנשואים, אך לעיתים גם נעשה שטר של ממש ביניהם.
בספר משנת אברהם (פרייס, ח"א, י) מביא ממנהג כמה מקומות, שכאשר הזוג בא ללשכת רישום הנישואין בעירייה המקומית ומצהירים על רצונם להנשא, נרשם הדבר בספר המיועד לכך, והדברים מאושרים על ידי חתימת שני עדים ועל ידי חתימת בני הזוג עצמם, כאשר על פי רישום זה הבעל מתחייב לפרנס את אשתו ונאסר עליו לשאת אשה אחרת על פניה עד שיתירו את קשר הנישואין שביניהם באופן המקובל באותו מקום. העובר על התחייבויות אלו נקנס בממון ואף צפוי לעונשי מאסר.
בשו"ת זקן אהרן (ח"ב, קג) כתב, שסדר הנישואין במקומם הוא כך: בני הזוג מביעים רצונם להנשא בפני הפקיד, והוא כותב את הדברים בפנקס המיוחד לכך ומחתים עליו עדים, ונותן לבני הזוג העתק מהרישום, שיהיה בידם לאות ולראיה כי נישאו זה לזו, ובכך נגמר סדר הנישואין בלא שום מתנת כסף ומעשה קידושין.
וכ"כ בשו"ת יחוה דעת (מאקובסקי, סי' יח), וז"ל: "כפי שאני יודע, הסדר הנהוג אצלם הוא כך, יושב נער או נערה המסדר כל הענין בזה האופן, צריכים להיות שני עדים באותו מעמד וכותבים שטר שפלוני נשא את פלונית ביום פלוני, והעדים חותמים את עצמם [כמדומה לא על השטר אלא בפנקס], ואח"כ נותנים השטר לאחד מהם, ואם ירצו נותנים העתקה גם להצד השני". ע"ש.
וכן כתב בס' ים הגדול (סי' עה), שחילוק רב יש בין הנהוג בזמנינו למה שהיה נהוג בזמן הריב"ש הרדב"ז הנ"ל והרשב"ץ (ח"ג, מז), שדנו אודות תוקפם של נישואי ערכאות, "יען עכשיו הם כותבים מפורט עניין הנישואין והשמות והתנאים באר היטב, והבעל והאשה חותמים על החוזה הנקרא 'קונטרט די מארייאג [נישואין בצרפתית]', והנוטריון מקיים את חתימתם, ואח"כ נמסר שני העתקים מזה לבעל ולאשה, ובתוך החוזה כתוב שהבעל לוקח אותה לו לאשה", וכל זה לא היה בזמן הקדמונים. ועל פי זה דן שם שמא יש תוקף לרישום זה כקידושי שטר, וכדלהלן.
וכן כתב בשו"ת צור יעקב (סי' נג) לרבי אברהם יעקב הלוי הורוויץ אב"ד פראבוזנא, עיי"ש שנשאל אם יש חשש כל שהוא בנישואין אזרחיים הנעשים קודם מעשה הקידושין כדת משה וישראל, וכתב, שכאשר אין נתינת מעות וכדומה אין לחשוש לקידושי כסף, אבל כאשר הערכאות מחייבים שאב"ד מקומי יחתום בפנקס עם שני עדים שפלוני נשא פלונית, כיון שחותם הרב והעדים על אישור כיו"ב, יש להחשיב זאת כשטר ראיה של קידושין, שלדעת הח"מ והב"ש (אבהע"ז מב, י) הוא נחשב כשטר [ומ"ש בנתיבות המשפט (סא, ב) דשטר ראיה לא מהני בקידושין, דבריו תמוהין, וכמו שהעיר על דבריו במשובב נתיבות, עיין בזה בשו"ת נודע ביהודה (מהדו"ק אבהע"ז, נח) ושו"ת חתם סופר (אבהע"ז ח"ב, קד)]. ואף שלא נעשה השטר בכדי למוסרו לידם, הרי עכ"פ נמסר בידם אישור על קיומו כפי החוק, וא"כ הרי בזה הם מעידים שנתקדשה בפני הרב והעדים". מנהג זה אינו נפוץ ביותר, וכל דברינו דלהלן יהיה לפי המקובל בערכאות בדרך כלל, שהרישום נעשה על ידי פקיד ולא על ידי האב"ד ועדים כשרים. אף כי מצוי מנהג כזה כיום בארצות הברית, ובמקומות אלו יש לחשוש ולהמנע מלקיים נישואי ערכאות טרם יינשאו כדת משה וישראל.
תנאים רבים הובאו בגמרא ובפוסקים בכדי שיחול קנין שטר של קידושין, והם נלמדים מדיני הגט וכמבואר בגמרא (קידושין ט, א) דמקשינן הויה ליציאה, ויש לברר אם כל אלו קיימים ברישום אזרחי זה, עד שנחוש לו שמא הועיל כקידושי שטר, וכפי שנפרט:
א. כתיבת השטר על ידי ישראל. בגמרא גיטין (כג, א) אמרו, שגט שנכתב על ידי גוי – פסול, וכן פסק בשו"ע (אבהע"ז קכג, א). ואם כן, כיון דמקשינן הויה ליציאה, גם שטר קידושין שנכתב ע"י גוי לא יכשר לקדש בו אשה. מטעם זה כתב בשו"ת זקן אהרן (ח"ב, קג) שאין לחוש ברישומי הערכאות לקידושי שטר, כיון שהסופרים הממונים ע"ז בערכאות השלטון במדינה הם בדרך כלל נכרים, ואם ימצא שהסופר העושה שם מלאכה זו הוא ישראל, נראה לדון במקרה הרחוק הזה, אך בדרך כלל אין לחשוש לכך. ע"כ.
אמנם, בשו"ת יחוה דעת (מאקובסקי, יח) כתב, דכיון שעלול להיות שהסופר הוא ישראל יש לחשוש ברישומים אלו לקידושי שטר. ע"כ. וצ"ע מדוע לא הקל לילך בזה אחר הרוב, וכאמור שרוב העוסקים בכך הם נכרים.
בספר ים הגדול (סי' עה) כתב עוד, דכיון דקי"ל (שו"ע חו"מ סח, א) דכל השטרות העולים בערכאות של גויים כשרים חוץ מגיטי נשים, אפשר שלענין זה לא איתקש הויה ליציאה, ושטר קידושין הנעשה בערכאות של גויים הרי הוא כשר. וכפי שמצינו לענין כתובה הנעשית בערכאות של גויים, שכתב הבית יוסף בתשובותיו (סי' י) שהיא כשרה, ע"ש. אמנם, כפי שיבואר להלן יש לכתוב את שטר הקידושין לשמה, ולפ"ז אין מקום להכשיר שטר הנעשה על ידי נכרי, ולא דמי לכתובה.
ב. כתיבת השטר "לשמה". בגמרא (קידושין ט, א) אמרו: "בעי רבי שמעון בן לקיש, שטר אירוסין שכתבו שלא לשמה מהו, הויות ליציאות מקשינן, מה יציאה בעינן לשמה אף הוייה בעינן לשמה, או דלמא הויות להדדי מקשינן, מה הוייה דכסף לא בעינן לשמה אף הוייה דשטר לא בעינן לשמה. בתר דבעיא הדר פשטה, הוייה ליציאה מקשינן, דאמר קרא 'ויצאה והיתה'. איתמר, כתבו לשמה ושלא מדעתה, רבא ורבינא אמרי מקודשת, רב פפא ורב שרביא אמרי אינה מקודשת. אמר רב פפא, אימא טעמא דידהו ואימא טעמא דידי, אימא טעמא דידהו דכתיב ויצאה והיתה מקיש הוייה ליציאה, מה יציאה לשמה ושלא מדעתה אף הוייה נמי לשמה ושלא מדעתה. ואימא טעמא דידי, ויצאה והיתה מקיש הוייה ליציאה, מה יציאה בעינן דעת מקנה אף הוייה בעינן דעת מקנה". ע"כ.
ופסק הרמב"ם (אישות ג, ד): "וצריך שיכתוב אותו לשם האשה המתקדשת כגט, ואינו כותבו אלא מדעתה, כתבו שלא לשמה או לשמה ושלא מדעתה, אף על פי שנתנו לה מדעתה בפני עדים, אינה מקודשת". וכן פסק בשו"ע (אבהע"ז לב, א).
על פי זה כתב בשו"ת זקן אהרן (שם): "כשהסופר הוא נכרי, הא לא ידע לכתוב לשמה, ואפילו ישראל עומד על גביו ואומר לו שיעשה לשמה לא מהני, כמבואר בגיטין (כב, א). ואין להקשות מציצית וס"ת דבעינן בהו נמי שיהא הטווייה והעיבוד לשמה, ואפ"ה בטוואן נכרי וישראל עומד על גביו ואומר לו שיעשה לשמה כשר, כמבואר באו"ח (יא, ב), דכבר תירץ הרא"ש (הל' קטנות, ס"ת סי' ג) דבגט בעינן שיכתוב כל התורף לשמה, וזה לא יעשה, אבל בעיבוד לא בעינן אלא בתחילת העיבוד כשישים העור לתוך הסיד שיאמר אני עושה כך לשם ס"ת, וזה יעשה הנכרי לשם ישראל. ואין לומר דא"כ אכתי יש עצה שיעמוד הישראל מתחילה ועד סוף הכתיבה וילמד את הנכרי שיכתוב לשמה, דא"כ גם בגט נשתמש בעצה זו, ולמה פסקו סתם דנכרי פסול לכתיבת הגט משום חיסרון לשמה, ולא משתמיט שום אחד מהפוסקים שיאמר להתיר כתיבת נכרי בגט אפילו כשישראל עומד על גביו מתחילת הכתיבה עד סופה. ועל כרחך דכוונת הרא"ש לומר, דבעיבוד דלא בעינן כי אם רגע הוי פירושו שתוכן הלשמה הוא קצר, שאין בו כי אם תוכן דיבור אחד שיהא לשם קדושת ס"ת, וכן במילה שאין בו כי אם מחשבת דיבור אחד, היינו שיהא נימול לשם קדושת הישראל, לשמה קצר כזה שאין תופס כי אם תוכן דיבור אחד, נקל לפני הנכרי לתפוס זה במוחו ומחשבתו, ויכול לעשות זאת על דעת ישראל המבקשו, ואה"נ גם בגט אם היה נצרך רק מחשבה קצרה שיהא לשם גירושין היה מועיל. אבל כיון דלא סגי במה שיחשוב רק סתם לשם גירושין לחוד, אלא צריך לשם המגרש והמגורשת, וצריך לחשוב שמותיהן וכינוייהן שיהא הכל לשם גירושין, לשמה ארוך כזה הוא דבר קשה לתפוס במחשבתו, ולכן לא ירצה לסבול דוחק כזה לתפוס במחשבתו עניין ארוך כזה. וה"ה בשטר קידושין שדומה בכל דיניו לגט". ע"כ.
וכן כתב בספר גופו של גט (עמ' יא) לדחות החוששים בערכאות לקידושי שטר, ומטעם זה שהשטר צריך להכתב לשמה. וכ"כ בשו"ת ברית שלום (ח"ב, כא).
אמנם, בשו"ת יחוה דעת (שם) כתב, דכיון שהוא נכתב על ידי הגוי לשם האשה ומדעתה, די בכך. וכ"כ בשו"ת לבושי מרדכי (מהדו"ק, מ) דכל שיש לשון אישות בשטר שעושין ביניהם, חוששים לקידושין. ואף שאין שם עדים, כיון שהוא כתב ידו מהני כמו עדים, כמו כן יש לחוש שהיו שם ישראלים כשרים להעיד. והוסיף: "ואף כי צריך שיהיה 'לשמה', הא כתבו התוס' (גיטין כג, א) דבמילה – סתמא לשמה, ומשום כך גם גוי כשר, משא"כ בגט דסתם אשה לאו לגירושין קיימא. ובקידושין, הא דעת הרמב"ן דסתם אשה לקידושין קיימא". עי"ש.
וכן כתב בשו"ת מנחת יחיאל (ח"ג, ס), שבכל נישואין אזרחיים, אפילו לא דר עמה ולא בא עליה, יש ספק קידושי שטר. ואם משום שהכותב הוא עכו"ם, הרי מבואר בב"ש (קכג, ה) דכל שישראל עומד על גביו הוי ספק גט, וא"כ גם בקידושין הוי ספק, שהרי הבעל והאשה עומדים על גביו. עכ"ד.
בספר אור הנר עמ"ס גיטין (אות קט), הביא תשובה בענין זה מכתב יד החזו"א, וז"ל: "בדבר קידושין אזרחיים עדיין לא נסתיימה ההלכה, דכיון שאינם רוצים בזנות אלא בקשר קנייני, ואף שנזורו מדרך התורה, כל שעושים קנין המועיל מן התורה, אף שדעתם שיהיה קנין אישיי ולא תוריי, מכל מקום מועיל. והלכך אם היה בחוזה חתום הבעל ומסר לה, אפשר לחוש לקידושי שטר, ואפשר דאין חסר כאן לשמה, כיון שנכתב לשם כך. גם בואם לדירה אחת אפשר שדעתם לאשר קשרם, וקשה להכריע בחמורים כאלה. בכל אופן אין לפרוץ גדר בזמן הזה, שיראו שהיא נישאת תוך ג' חודשים ויהיה לעז, ותהא פירצה". עכ"ד. וכן הובא כתב ידו זה בספר ארחות רבינו הקהלות יעקב (ח"ה עמ' נז).
וע"ע בשו"ת הר צבי (ח"ד, עג אות טו) שכתב אף הוא שאין ברישומי הערכאות חיסרון ד"לשמה", שכן כתבו התוס' (גיטין כג, א ד"ה עובד) לענין מילה דסתמא לשמה, ומשום הכי גם גוי כשר, משא"כ בגט דסתמא לאו לגירושין קיימא. ובקידושין הרי דעת הרמב"ן (במלחמות, הובא בשטמ"ק כתובות טז, ב) דסתם אשה לקידושין ונישואין קאי. ע"כ.
ג. שיהיה השטר של המקדש. לגבי כשרות הגט קיי"ל (טור אבהע"ז, קכ) שצריך שיהא השטר משל הבעל, ולכן צריך הסופר ליתן לבעל את הקלף והדיו במתנה קודם הכתיבה והבעל יתן שכרו, ומשום תקנת עגונות תקנו חכמים שהאשה תתן את השכר לסופר ותקנהו לבעל. ובבית יוסף שם הביא שכן הובא בסדר כתיבת הגט להרא"ש (סוף קיצור פסקי הרא"ש ממסכת גיטין) וכן כתב בספר מצות גדול (עשין נ, קלב ע"ג). ומאחר דמקשינן יציאה להויה, א"כ גם בקנין קידושין בשטר צריך שיהיה השטר של המקדש.
על פי זה כתב בשו"ת הר צבי (שם) דאין לחוש לקנין שטר בערכאות, משום שהשטר אינו של הבעל, ושטר קידושין בעינן שיהיה משלו כמו בגט. ע"כ.
אמנם, כבר כתב בשו"ת זקן אהרן (ח"ב אבהע"ז, קג), דמאחר והבעל שילם עבור הנייר אצל הזאק"ס והנייר שוה פרוטה, חשיב כשלו [דבריו שם אמורים לגבי החשש לקידושי כסף מהאי טעמא, אבל גם לענין קידושי שטר יועיל קנין זה]. וכמשנ"ת לעיל.
ד. נוסח השטר. עוד העיר בשו"ת זקן אהרן (שם), דשטר קידושין צריך לכלול לשון קידושין, כגון "הרי את מקודשת לי" או "הרי את מאורסת לי בשטר זה", או שאר לשונות של קידושין, אבל אם כתב בשטר לשון שאינה של קידושין – לא מהני, וכמו בגט דבעינן שיהיה מוכח מתוכו דוקא. ולמד כן מסוגיית הגמרא בקידושין (ו, א) ומדברי הרמב"ם (אישות ג, ו-ז). וא"כ בשטר שנעשה בערכאות שאין בו לשון של קידושין, ולא נכתב בו אלא שפלוני נשא את פלונית, אין זה נוסח של שטר קנין קידושין אלא הוא כעין שטר ראיה בעלמא שנישאו זו לזה. ואפילו היה כתוב בו "הרי את אשתי", גם כן אינו נוסח של שטר.
זאת ועוד, הנה שיטת הריטב"א (קידושין ה, ב), שכשם שמצינו לענין גט שכל שלא נכתב בו "ודין די יהוי ליכי מינאי וכו'" אינו גט, אף על פי שאמר כן לאשה בשעת נתינת הגט בפירוש, ומשום שהגירושין נעשים בשטר עצמו ולא באמירה בעלמא, כך גם לגבי שטר קידושין, שצריך לכתוב "ודין… ולי", ואי לא, אף על גב דאמר לה בדיבורא בעלמא, לא מהני, שכל זמן שאינו כתוב בו – אין בו תורת שטר, וסיים: "והנה אמת הנה נכון, זו שיטת מורי רבינו נר"ו".
וכן כתב בספר גופו של גט (שם), דבקידושי שטר הבעל מדבר לאשה בלשון נוכח: "הרי את מקודשת לי", ונותן השטר לידה כדבר המהווה את עצם הקידושין, משא"כ ברישום הערכאות שהפקיד רק כותב כעין עדות על כך שבני הזוג הסכימו לחיות יחד כאיש ואשה ונותן שטר כזה לשניהם. וסיים: "ומה שיש בסגנון ביצוע הנישואין האזרחיים לשונות דומות לאלו שתופסות בקידושין, אין לחוש לזה, שכל אלו תופסות רק אם נאמרו לשם קידושין כדת משה וישראל, ואף במקדש בביאה שבודאי אין הפרש מהותי, בין מקרה למקרה, אמרו בתוספתא כל ביאה שאינה לשם קידושין – אינה מקודשת, ולכן אין לחשוש לאלה, כי יחתו הגויים מהמה" (ירמיה י, ב). ע"כ. כלומר, אף אם לא נקבל שיש פסול בעצם הלשון הכתובה בשטר, מכל מקום אין לחוש לו, כיון שאין כוונתם לקידושין.
וראה עוד שו"ת ברית שלום (ח"ב, כא), שכתב אף הוא לדחות חששו של בעל שו"ת הים הגדול (הנ"ל) להחשיב נישואי ערכאות כקידושי שטר, וטעמו כנ"ל, שלא נכתב בהסכם הנישואין האזרחיים לשון המועילה לקידושין.
אולם, בשו"ת צפנת פענח (ח"א, ב), כתב: "לפי אשר שמעתי בזמן שהייתי בגולה, אשר צריך לכתוב אשר קידשה בלשונם [כלומר, הבעל צריך לחתום בחתימת ידו בתעודת הנישואין שהוא נושא את האשה], ובשטר בכתב ידו מספקא לר"י בתוס' (יבמות לא, ב) [אם מועיל בתורת שטר קדושין], אי אפשר להתירה בלא גט". ולהלן שם (סי' ג) הוסיף, דלפי דברים אלו, יש לברר תמיד מה הנוסח בערכאות באותו מקום, כיון שהוא נפק"מ רבתא לדינא, באופן זה יחשב הדבר כקידושי שטר ובאופן אחר אין ברישום זה ממש. והוסיף: "ואף דבאמת י"ל דזה רק כשכל הכתב יד כתוב בכת"י ולא חתימה שלו לבד, ואף דהתוס' שם (ל, ב) לא כתבו כן, מכל מקום כיון דאין כלל עדי מסירה, דכולם פסולים ולא שייך כלל בגדר קידושין דאין מודים בזה וכו'. ואם נוסח שלהם הוא שנושאים זה את זו ובגדר בני נח, כמ"ש הרמב"ם (מלכים ד, ד), אז הוה רק גדר פלגש, ומ"מ כל זמן שלא נפטרו זה מזה, אף בדיניהם אסור לאחר, בגדר 'ודבק בה' וכו', אבל אם לשון הכתב הוא שהוא נושאה וחותם בכתב ידו, אף שבשטר אחר גם היא כותבת שהיא נושאת אותו, מכל מקום יש בזה ספק דמקדש בשטר כתב יד כשיטת התוס' ביבמות הנ"ל, ואין לי כח לחלוק על ר"י אף דהאמת לדעתי לא כן, מכל מקום אי אפשר להתירה לעלמא בלא גט כדת משה וישראל". עכ"ל.
וכיו"ב כתב בשו"ת מערכי לב (סי' פז), דעל פי רוב יש בסגנון השטר הנעשה בערכאות לשונות של קידושין, וכיון שנעשה בעדים יש לחשוש שנעשה בעדים כשרים והחתן נתן את השטר לכלה בפני עדים אלה, והרי הם קידושי שטר.
בשו"ת ים הגדול (שם) הוסיף, דאף שהשטר נעשה בלשון לעז אין בכך כלום, וכל ספרי הפוסקים מלאים מזה בלשונות הקידושין שאמרם בלע"ז ונחשבים קידושין גמורים (עי' שו"ת מהרלב"ח, קלח; שו"ת הרדב"ז ח"א, נו; שו"ת מהרשד"ם אבהע"ז, עו). והגם שבעת מסירת החוזה ליד הבעל והאשה לא אמר לה כלום, אין בכך חיסרון, שהרי הרדב"ז בתשו' (הובאה בערך לחם למהריק"ש סו"ס לב) כתב, דאף שלא אמר לה הרי את מקודשת לי, כיון שנוסח זה כתוב כולו בשטר, הרי היא מקודשת.
ד. שם האיש והאשה. כאמור, בספר ים הגדול (סי' עה) כתב, שיש חילוק רב בין מה שהיה נהוג בערכאות בזמן הריב"ש והרשב"ץ שלא חששו לקידושין בערכאות, לבין הנהוג היום, כיון שבזמנם לא היה נהוג לכתוב כראוי את שמות המתגרשים בשטר, ואילו בזמנינו כותבים השמות במפורט והבעל והאשה חותמים על חוזה הנקרא "קונטרט די מארייאג" והנוטריון מקיים את חתימתם, ואח"כ נמסרים שני העתקים מזה לבעל ולאשה, ובתוך החוזה כתוב שהבעל לוקח אותה לו לאשה. וכיון שכן, נראה שהם קידושי שטר.
ה. עדי מסירה ועדי חתימה. טעם נוסף כתב בזקן אהרן (שם) לבאר שיטתו שלא לחוש בנישואי ערכאות לקידושי שטר, שכן בקידושין השטר צריך להינתן לאשה בפני עדי מסירה כשרים, וכמו בגט דקי"ל כרבי אלעזר דעדי מסירה כרתי וה"ה לקידושין, ובדרך כלל אין עדי מסירה הכשרים לעדות מצויים שם. כמו כן לכתחילה צריכים עדי החתימה לחתום בתוך השטר, ובשטר הנעשה בערכאות לא נהגו העדים לחתום בשטר עצמו הניתן לזוג, אלא בפנקס המיועד לכך שנשאר אצלם. וכן צריכים להזכיר בתוך השטר את מקום האיש והאשה, כמ"ש הב"ש (לב, ג) בשם שלטי הגבורים (קידושין ה, א מדפי הרי"ף), ובערכאות של גויים לא נהגו בזה. וכיון שכך השטר פסול, דאינו אלא שטר ראיה בעלמא. ע"כ.
אמנם כאמור לעיל, בשו"ת צפנת פענח (ח"א, ב) כתב דאף אם אין שם עדים, כיון שהחתן חותם בכתב ידו על השטר חשיב כחתימת עדים. וכן כתב בשו"ת מנחת יחיאל (ח"ג, ס), דאף דלא חתמו עדים, רק הבעל בכתב ידו, נמי מהני. והוסיף: "ואף דאם אין עדי מסירה הוי ספק ספיקא כמ"ש הב"ש (קכג, ה), הא המקנה שם השיג על הב"ש דבכתב ידו לא בעי עדי מסירה". והוסיף עוד: "ואין לומר דערכאות לאו בני שליחות נינהו [ליתן לה את השטר בשם הבעל], דבמחנה אפרים (שליחות, יא) כתב, דאם העכו"ם נוטל שכר עבור השליחות, הוי כפועל, ויד פועל כיד בעל הבית, ובגלל שמשלמים לערכאות כיד החוק מהני שליחותו. ואף שהקשה עליו, מ"מ חשש לדבריו ואין להתירה לעלמא ללא גט. ועוד, לשיטת רש"י יש שליחות עכו"ם לחומרא [ראה פלוגתת רש"י ור"ת בתוס' ב"מ עא, ב ד"ה כגון], ואפילו היכן שהאשה אינה מקבלת את השטר, מהני מתורת זכיה, דהא האשה אינה מתנגדת שהשטר יהיה מונח אצל הפקיד. ולשיטת הריטב"א (ריש פרק האיש מקדש) אפילו אינו בר שליחות מ"מ מהני מתורת זכייה. ועוד, לפעמים השופט או המזכיר הוא ישראל ובר שליחות ומחמיר לעשות גט מדינא אפילו במקום שעשו נישואין אזרחיים רק לערמה". עכ"ד.
וכ"כ בשו"ת ים הגדול (שם), שאף שנישואי ערכאות נעשים בחתימת ידם לבד בלא עדים, יש מקום לחוש לרבים מהפוסקים המכשירים שטר קידושין בכתב ידו במסרו לה בינו לבינה, עיין תוס' (יבמות ל, א), ומשנה למלך (אישות ג, ג) בשם תשו' מהר"ם, והאריך בזה בשו"ת דרכי נועם (אבהע"ז, נב), ובפרט שיש מקומות שמזמינים עדים יהודים לחתום על הסכם הגירושין.
ו. מסירת השטר מידו לידה: הגרי"א הרצוג בשו"ת היכל יצחק (אבהע"ז ח"ב, ל) כתב: "כפי הידוע לנו בנימוסיהם אין שום מסירת חפץ ולא שטר מידו לידה, אלא הצהרה וחתימה בספר הרישום בלבד, וזה אינו כלום, אפילו אם נעשה בנוכחות עדים כשרים". ע"כ.
וכ"כ בשו"ת מנחת אשר (ח"ג, צא): "כל עיקר קידושי שטר, במה שהמקדש נותן לאשה שטר ומקדשה בו, אבל בנישואין אזרחיים אין כאן לא שטר ולא נתינת שטר, אלא החתן והכלה חותמים על מסמך של חוזה התקשרות, ואין השטר נמסר מיד ליד כלל. מה גם שמבחינת החוק האזרחי אין הנישואין נגמרים כלל ע"י חתימתן על מסמך זה, אלא כאשר הם מצהירים לפני השופט על רצונם להינשא, והשופט מכריז עליהם כנשואים, והוא מאשר בחותמת שנשואים הם. ומשום כל זה נראה דאין לנישואין אלא שום דמיון ושום קשר לקידושי שטר". ע"כ. אמנם כאמור, בשו"ת מנחת יחיאל צידד שמסירת השטר מיד הפקיד לאשה נחשבת כנתינה על ידי שלוחו של בעל ומהני בכהאי גוונא, וכן נראה בצפנת פענח שם.
אלא שבשו"ת היכל יצחק (להלן שם סי' לא אות כא) כתב לדחות דברי הצפנת פענח, וז"ל: "גם מצד זה אין לחוש, שאין דרכם שהוא כותב ונותן לה, אלא שחותם בפנקס הערכי ואינו נותן לה כלום, ועוד שזה אינו שלו, ולרוב הפוסקים ז"ל שטר קידושין שכתבו על איסורי הנאה דאורייתא בטל לפי שאינו נותן לה כלום, ואפילו להסוברים שכשר, היינו דנחשב שלו, אבל כשאינו נותן בידה כלום – אין בו ממש, ועוד, שהוא איננו כותב הרי את מקודשת לי, אלא בצורה של הצהרה שנשאה ואינו אלא שטר ראיה לא שטר של קנין קידושין, ואין בדברים הללו שום יסוד לעגן בנות ישראל". ע"כ.
ובעיקר דברי האחרונים שבשטר הנעשה בכתב ידו אין צריך עדים, עיין שו"ת אגרות משה (אבהע"ז ח"א, עח) במו"מ עם הגרא"מ שך, שכתב וז"ל: "לענין כתב ידו יש לחלק בין גיטין לקידושין בדומה לסברת ידידי אך לא כדבריו. והוא, דמאחר דבעי כתיבת שטר קידושין מדעתה כרב פפא ורב שרביא (קידושין ט, א), נמצא שלא הוא עצמו הבעלים על הכתיבה, דגם היא הויית בעלים על הכתיבה, ולכן בכתב יד המקדש לא ניכר שהיה גם דעתה ולכן לא נחשב כעדים, כיון דליכא כת"י דכל הבעלים שעל הכתיבה, דאין כאן ידיעה רק על כתיבתו ולא על כתיבתה. וזהו כוונת תירוץ ב' דהרשב"א (יבמות לא, א) דבגיטין דכתיב 'וכתב', תלוי רק בדידיה לבד הכתיבה, ולכן מועיל כמו בעדים, מאחר שלא הוזכר ויעיד עדים, אבל בקידושין דבעי גם דעתה ואינו הוא בעצמו הבעלים על הכתיבה, אינו מועיל כעדים. ונסתלקה קושיית ידידי דהא איתקוש קידושין לגירושין, דלענין זה אדרבה איתקוש להיפוך – דבעי גם דעתה… ולכן גם לענין כתב יד הבעל יש ממילא חילוק ביניהם". ע"כ.
והיינו, דכיון שצריך את התרצותה, לא די בכתב יד הבעל, שהוא אינו מעיד על הסכמת האשה, אלא צריך שיעידו עדים ממש שראו שנתקדשה לו ברצון שניהם ובאופן המועיל מן התורה.
וכאן המקום לציין, שבשנת 1807, בתקנות האסיפה שכונתה "סנהדרין", שבראשה עמה הגאון דוד זיצנהיים, רבה של שטרסבורג, מח"ס שו"ת יד דוד, בה ביקש הקיסר נפוליון שהדת היהודית תכיר בחוקי הממלכה גם לגבי נישואין וגירושין, וגם במקרה של נישואי תערובת. חכמי ישראל דאז השיבו שחוקי המלוכה בנישואין אזרחיים לא יכולים לבוא במקום דיני התורה שקבעה את הדרך בה אשה נקנית ומתגרשת, אלא שלא יתירו לעשות חופה וקידושין טרם שיעשו נישואין אזרחיים, וכן לא יאשרו לעשות גט פיטורין עד שיגרשו ברישום אזרחי, וכן המנהג בצרפת עד היום הזה. ומשמע מתקנה זו, שלא חששו חכמי ישראל דאז שמא יש כאן מעשה קידושין בעצם הנישואין האזרחיים, שאם כן היאך היו מברכים אחר כך תחת החופה.
אכן, לצערי דבר זה גורם לעיגון רב, כאשר נשים מתגרשות באופן אזרחי שהוא תהליך ביורוקרטי מייגע וארוך, ולאחר מכן הבעל נושא כנפיו ונעלם, ומעגנה ומסרב לגרשה כדין תורה, ומאחר והם כבר גרושים בערכאות אין לבתי הדין כח לכפותו לגט. למרות נסיונותיי לשנות דבר זה להצריך מתן גט קודם הפירוד בערכאות, חששו בתי הדין בצרפת למנהג שנהגו ע"פ חכמי ישראל דאז לפני למעלה ממאתיים שנה, והדבר נותר כשהיה.
