מה עושים בתשעה באב כל היום? / איך מרגישים קשר לתשעה באב?

שאלה:

מה אפשר לעשות ביום הארוך ביותר בשנה? א"א לעשות כלום מכיוון שיש הרי איסור היסח הדעת מהאבלות! ואפילו ללמוד אי אפשר כי זה משמח לב! לשבת כל הבוקר בבית כנסת ולקונן על החורבן – לא כל א' הוא בר הכי. מלבד עצם השאלה מי באמת מקונן על החורבן ועל צער השכינה? ישנם אמנם כאלו אך הם ממש יחידי סגולה! פשוטי עמך מקוננים על חורבנם האישי! על הצרות שאופפים אותם. אבל גם בזה, לא כולם מסוגלים לבכות 6 שעות. ישנם כאלו (ואני בתוכם) שפשוט מחכים בבית הכנסת עד שהש"ץ יסיים את הקינות ויתחיל קדושא דסידרא ו"ישחרר" אותם. אז אני באופן אישי מצאתי מניין שמתחילים בחמש וחצי ומסיימים בשמונה וחצי. שעה תפילה ושעתיים קינות. שגם בהם אני ממתין בסופם. אבל זה עוד סביר. מעבר לכך מה עושים הלאה? לומדים אגדות החורבן? קוראים ספרים על צרות העם? עוד שעתיים עברו! הגענו לשער וחצי מה הלאה? איך מעבירים את עשרת השעות שנותרו?

תשובה:

ראשית עלינו לקונן על כך שככה אנחנו מרגישים… העולם כולו חרב ושומם! הסתר פנים עצום ונורא, כבוד התורה וכבודם של שומריה מושפל עד עפר, אין בית מקדש, אין רוח הקודש, יש גלות איומה וצער השכינה בכל המובנים הרוחניים האפשריים, וכלל לא אכפת לנו.

אנחנו יושבים על סיר הבשר [מילא אנחנו עוד בארץ ישראל, אתם בכלל בארה"ב, רחוקים מצור מחצבתנו ומקור חיותינו, כמה צער זה, הרי כל תכלית קיום התורה והמצוות הוא רק בארץ ישראל כדברי הרמב"ן הידועים].

אנשים באים לכותל המערבי ומרגישים חגיגה, זה נראה להם מקום משופץ ונאה, לא מבינים שמדובר בחורבן, בקיר בודד שנשאר מחומת הר הבית! עוד ראיתי אנשים שבהתפעלות רבה מצלמים את כיפת הסלע המוזהבת מכל זוית, הא… כמה יפה היא הכיפה הזו… ורוח הקודש מנהמת עזבוני בני… אוי לאותה גלות שבניה כבר לא חשים בצערם.

על כל זה אנחנו יכולים הרבה לקונן, ואם אדם יצליח להגיע אפילו לרגע אחד ביום הזה לתחושה הזו, הוא כבר עשה הרבה. הבעיה שאנחנו באים לבית הכנסת להעביר כרטיס, ומחכים שיגמר… 

אומר לך מה אני עושה בשנים האחרונות, אני כלל לא צמוד לחזן, ולא אכפת לי אם אספיק לומר את כל הקינות, אני יושב ומנסה להתעמק במה שאני אומר, לכאוב, לדמיין את המדובר, להצטער ולהכנס לאוירה, ולפעמים מצליח קצת.

וגם בבית עם אגדות החורבן, המדרשים, ובכלל המבט והמחשבה איך העולם המתוקן אמור היה להראות וכיצד הוא נראה. איך אנחנו היינו אמורים להראות ואיך אנחנו נראים, במרוצת ובשטף החיים. כל זה בהחלט דבר שדורש זמן, וכדאי להשקיע את היום הזה פעם אחת להגיע לאיזו שהיא תחושה כזו.

הלולב שלנו הכי מהודר, והמצה הכי מהודרת, אבל הלב היכן נמצא? מה הקשר שלנו להיסטוריה כולה? איך אנחנו רואים את עצמנו בכל הדבר הענק הזה שהוא הייעוד והמטרה והתכלית של קיום עם ישראל בעולם? מה המקום שלנו בעבר ובעתיד? כל זה מצריך המון העמקה, שיח עם חברים, מחשבות ועיון.

מי יתן ונזכה, שנרגיש טוב בתענית שיהיה לנו כח לעשות את כל זה, ומי יודע, אולי בזכות הדברים הללו נזכה לראות במשיח צדקנו במהרה בימינו אמן.