שאלה:
שלום וברכה
האם אדם שחי עם אשתו 10 שנים, וכתב הרמ״א שלא כופים לגרש,
האם בכל זאת, חלה עליו לפי ההלכה חובה הלכתית לגרש (למרות שאין כופין) ?
אם אין חובה, האם יש מצווה?
אם יש מצווה, האם היא יותר חשובה ממצוות שלום בית ולהשאיר אשה ללא בעל ?!
וכמו כן, מי אמר שימצא אחרת (ולפעמים לוקח שנים – אם בכלל – כדי למצוא את הראשונה) ואז הפסיד גם עולם הזה וגם עולם הבא ודאי.
אם אין מצווה בכלל לגרש ולחפש אחרת, מה יהיה לגביי מצוות פריה ורביה, האם לא ייתן את הדין למה לא נשא?
{האפשרות של אחרת נוספת לא אפשרית מכל הבחינות, גם ללא חרם דר״ג וללא מנהג א״י, דהא לפי מנהגנו מתחייבים ונשבעים שלא לישא אחרת}.
אם אין בעיה של ייתן את הדין, מה הפיתרון לפי ההלכה הרצוי ביותר במצב זה ?!
בכבוד ובהערצה רבה !
ושכרכם כפול ומשולש מן שמיא.
תשובה:
שלום רב,
אכן מעיקר הדין ההלכה היא ברורה. בגמרא כתוב שלאחר עשר שנים ללא ילדים חייבים להתגרש, לאו דווקא בגלל שאישה זו אינה ראויה לילדים, יכול להיות שהבעיה היא אצלו, אבל משניהם ביחד זה כבר חזקה שלא יהיו ילדים (כך גם עולה מהסוגיה בכתובות סד לגבי חיוב כתובה בכה"ג).
יחד עם זה כפי שהזכרת הרמ"א כבר הביא מהראשונים שהיום לא מקפידים על כך. כלומר, לא כופין להוציא. וכפי שכתב הריב"ש שהוא מקור דברי הרמ"א: "ולזה העלימו חכמי הדורות את עיניהם בעניני הזווגין, שלא למנעם, אין צ"ל שלא להפרידם, כל ששניהם רוצים". אז נכון, דייקת בשאלה לא שאלת אם כופין או לא אלא מה ההנהגה הראויה. לעניות דעתי למרות שלכאורה היינו אמורים לומר שההנהגה הראויה שהם צריכים להתגרש כי ברור שהריב"ש והרמ"א לא דיברו אלא בהתערבות של בי"ד או הקהילה בעניינם של בני זוג כאלה, אבל אם הבעל רוצה ודאי שהוא זכאי לכך, ואף יש אומרים שאין בזה משום חדר"ג אם כאשר האישה אינה רוצה והוא נותן לה גט בע"כ. ראה שם בבית שמואל. אבל בכל זאת כאשר מדברים על הנהגה ראויה כדאי לבדוק איך נהגו רבנים וחכמים גדולים מאיתנו. ונדמה לי שאין הרבה ת"ח מהם גדולי עולם שהתגרשו לאחר עשר שנות נישואין ללא ילדים. ואם זאת היתה הנהגתם, לכאו' יש לנו ממי ללמוד. אז יכול להיות שבמקרים הללו האישה באמת לא רצתה להתגרש, ובמקרה ששניהם רוצים זה אחרת. אבל אין ספק שהנקודה הזו היא עדינה וצריכים לשים לב שזה באמת מגיע מרצון אמיתי של שניהם ולא שא' כופה את דעתו בצורה כלשהי על השני.
הרבה הצלחה
