שאלה:
שלום וברכה. אימי ביקשה ממני לקנות לה ליום ההולדת פיאות מאתר באינטרנט בשם AliExpress.
אימי חוזרת בתשובה, וכששאלתי אותה ע"פ מה היא נוהגת, אז תשובתה הייתה שהיא שומרת תורה ומצוות בפשיטות.
אני לא יודעת ע"פ מה היא נוהגת, לכן רציתי לשאול איך עלי לנהוג.
תשובה:
אם זו פאה צנועה מותר. גם אשתי הולכת עם פאה נכרית. מי שנוהגת בכל על פי הוראות הגר"ע יוסף לא תלך עם פאה נכרית, אבל מי שרוצה לסמוך בזה על כל אותם רבנים גדולים שהתירו זאת בככל הדורות, רשאי לסמוך כמנהג הרבה מאוד נשות תלמידי חכמים בזמנינו.
ערב טוב.
[מבקש מהמגיבים הקבועים לא להגיב על תשובה זו, מיצינו את הנושא כאן באתר].
איני מגיב על הנושא כלל, אלא על העיקרון שכתב הרב המשיב שליט"א, לגבי "מי שנוהגת כהגר"ע יוסף בכל ההלכות".
איני יודע מהיכן הושרש בציבור הענין הזה, שצריך ללכת אחרי רב אחד בלבד, ואסור בהלכה מסויימת לפסוק כרב אחר, ועוד הדביקו לזה את הענין של "מקולי ב"ה וב"ש" שאינו קשור כלל לנד"ד (כדלהלן).
ועל ת"ח שעיין בסוגיה ויצא לו לפסוק כאחד האחרונים, אין מה לדבר בכלל, מילתא דפשיטא היא שיעשה כפי שהכריע (ואין טעם להאריך במקורות בזה) ויש תשובות מגדולי הדור כהגר"מ פיינשטיין שגם על גדול הדור יכול לחלוק.
אלא אני שואל אפילו על אנשים פשוטים בתכלית הפשטות: מי החליט שחייבים בכל דבר לעשות כאותו פוסק?
ובירחון "אספקלריא" (157, עמ' קי) כתב הרב שמואל בלויא וזה לשונו: "ראיתי פעם בשם מרן הגרש"ז אויערבאך, שבעבר כל אחד היה לומד הלכה בעיון בעצמו, ובשאלות שלא היה מצליח להגיע למסקנה, היה שואל רב. וכך כולם היו מרוויחים; הלומד היה מרוויח שהוא יודע המקורות והשיטות, והרב היה מרוויח שהשואל היה עוזר לו להגיע למסקנה הנכונה. היום שואלים מיד את הרב, וכך גם השואל אינו יודע הסוגיא, והרב אינו מקבל את העזרה מהשואל כיצד להכריע.
וראה במשנה באבות (פרק א' משנה ט"ז) "עשה לך רב", ופירש שם רבינו עובדיה מברטנורא "אם בא דין לפניך ונסתפקת בו, עשה לך רב". וכ"כ הרשב"ץ בספרו "מגן אבות", "אם באה הוראה לפניך ונסתפקת בה". וכן ברמב"ם שם, "כאומרם בירושלמי זיל אייתי לי זקן מן השוק דאסמוך עליו, ואשרי (ואתיר) לך". וכוונתו שבעל ההוראה ישתף עמו עוד בעל הוראה, כדי להינצל מטעות. וגם אין כיום דין של "מרא דאתרא", שהרי בכל עיר ועיר יש עדות שונות, ספרדים אשכנזים ותימנים, וגם ביניהם יש בעלי שיטות שונות בהוראה.
וראה מה שכתב בחיי מוהר"ן (סי' תמ"ד) לרבי נחמן מברסלב, שרצה לעשות את תלמידו רבי נתן אב"ד בקהילה מסויימת, והיה רבי נתן חושש שמא ישגה בהוראה, ואמר לו רבי נחמן שאם יש פוסק אחד (מהאחרונים) שמתיר, אפשר לסמוך עליו ואין לו מה לחשוש כלל. וקל וחומר בנדון דידן, שיש למעלה ממאה פוסקים המתירים, שאין מקום לחשוש לדעת האוסרים.
וראה בגמ' (ראש השנה יד:), "לעולם הלכה כדברי בית הלל. והרוצה לעשות כדברי בית שמאי – עושה, כדברי בית הלל – עושה. מקולי בית שמאי ומקולי בית הלל – רשע, מחומרי בית שמאי ומחומרי בית הלל – עליו הכתוב אומר והכסיל בחשך הולך. אלא, אי כבית שמאי בקוליהון ובחומריהון, אי כבית הלל בקוליהון ובחומריהון". ופירש רש"י שם, "מקולי בית שמאי כו' – בעירובין מפרש לה במחלוקת אחת, שיש מקום שנוטין בה דברי בית שמאי להקל, ויש מקום שנוטין בה דברי בית הלל להקל… והאוחז בזו קולי בית שמאי וקולי בית הלל – רשע, שהרי דבריו סותרין זה את זה כדי להקל, והאוחז בחומרי שניהם – כסיל בחשך הולך הוא, שאינו יודע להבחין על מי לסמוך, אבל בשתי מחלוקות שהקילו אלו בזו ואלו בזו – אין כאן לא משום רשע ולא משום סכלות, דסבירא ליה בהא כבית שמאי ובהא כבית הלל".
וראה בתשובת הר"י בן הרא"ש בשו"ת "זכרון יהודה" (סי' נ"ד), הובאו דבריו בספר "עין יצחק" להגאון רבי יצחק יוסף שליט"א (חלק ג' עמ' נ"ה), ש"אין חיוב לילך אחר חכם אחד, וגם במיעוט נגד רבים יכולים לנהוג כדעת המיעוט, דהפס' אחרי רבים להטות אינו מדבר אלא בדין שנחלקו בו רבים ויחיד שנעשה כרבים, אבל מי שמחבר ספר בענין דינים והוראות, שאם רובו כדין נלך אחר כולו, חלילה וחס, שאין לך אדם, אפי' בזמן הזה שהלבבות אטומות, אם נפתחו קצת בתלמוד ויחבר חיבור בו, שלא יהיו רוב פסקיו כדין, ובמיעוטו שטעה יש חורבן עולם להטות משפטים וחוקים ולעבור על כריתות ומיתות בית דין. וראה עוד בלשונו שם, דמשמע שאי אפשר לנהוג בכל ההלכות כחכם אחד, דשמא פעם אחת טעה" [ע"כ לשון "עין יצחק" שם. וכתב שעכ"פ אין ללמוד מזה לפסוק כנגד השו"ע, שהתקבלו הוראותיו].
ומצוי בימינו שבכל ענין שואלים את הרב שהוא מומחה לאותו ענין, וכן כתב הגר"ע יוסף זצ"ל בירחון "זכור לאברהם" (תשנ"ט, עמ' שי"ב): "מצינו למרן החיד"א בברכי יוסף בשיורי ברכה (יו"ד סי' רמ"ב סק"ח) שכתב, שהמנהג בארצות אשכנז למנות בתי דין לדון דיני ממונות, ומלבד זה ממנים רבנים מורי הוראות לדון ולהורות בדיני איסור והיתר, בענייני כשרות, טהרת המשפחה וכדו', והוא מנהג ותיקין, כי בית דין שמתמנה על חלק פרטי ממקצועות התורה, כל מעיינותיו ומחשבותיו במקצוע ההוא, והוא מומחה מאוד בדינים האלה ובפרטיהם, וחזקה עליו שיורה כהלכה, וכן ייסד הגאון מהרימ"ט בקושטא, שמלבד הבתי דין לדיני ממונות, מינה חכמים לדון בדיני איסור והיתר. ע"כ.
ובאמת שגם בתלמוד מצאנו שהיו ממנים מורי הוראה מיוחדים לכל מקצוע בפני עצמו, למשל בגיטין (ה:) ר' אחא הוה ממונה אגיטי, ועיין בפרש"י שם, ובשו"ת הריב"ש (סי' שפ"ט). ובחולין (נח.) שאלתינהו לרבנן טרופאי, ופרש"י מורי הוראות על הטריפות (ורמזו בברכי יוסף שם), ועיין בהרא"ש בבא קמא (פ"ד סי' ד'), שכתב שהטעם שפסקו חכמי התלמוד (בכורות מט:) הלכה כשמואל בדיני וכרב באיסורי, לפי שידעו ששמואל היה רגיל תמיד לפסוק בדיני ממונות, ולכך היה מדקדק בהם ויורד לעומקם ומשכיל על דבר אמת, עד שהתמחה מאוד בהם, לכן קבעו הלכה כמותו בדיני ממונות, וכן רב היה רגיל מאוד בהוראות איסור והיתר ומדקדק בהם לאשורם, לכן סמכו על הוראותיו בענייני איסור והיתר. ע"כ. וכן כתב הגאון מהר"י קורקוס בפרק י"א מהלכות ביכורים (הלכה י"ח). וסמך לדברי הרא"ש בזה, ממש"כ בבא בתרא (סה.) הלכתא כוותייכו (כשמואל ורב נחמן) דמקרביתו לבבא דריש גלותא דשכיחי דיני". עכ"ל.
וכן כתב הגאון רבי בצלאל שטרן זצ"ל בשו"ת "בצל החכמה" (חלק ו סימן כט, בסיכום התשובה): "שני מורי הוראה בעיר, שוים בתורה וביראה, אחד מהם מקיל בענין מסוים ומחמיר בענין אחר, כגון מקיל בעניני שבת ומחמיר בעניני נדה והשני בהיפך מחמיר בעניני שבת ומיקל בעניני נדה, מותר לשואל להציע כל שאלותיו ואפי' באיסורי דאורייתא לאחד ממורי הוראה, ואין צריך להחמיר אפי' באיסורי דאורייתא לשאול כל פעם לחכם המחמיר באותו ענין. [אדם ה]מציע כל פעם שאלותיו בפני הרב המקיל באותו ענין, נראה שאין מזניחין אותו גם באיסורי דאורייתא, אבל מסתבר שאין נכון לעשות כך. [אבל] כה"ג באיסורי דרבנן נראה שאין בו נפתול. אם ידוע שהרב המקיל בענין מסוים בקי באותו ענין במיוחד וכן הרב השני בענין שהוא מקיל בו, מותר לשאול אפי' בדאורייתא, לכל אחד בענין שהוא מקיל בו. מותר לחכם להכריע לפי שיקול דעתו במחלוקת שנחלקו בו קודמיו, כקולו של זה וכקולו של זה אפי' במילי דאורייתא, היכא שאין הדברים סותרים זה לזה". עכ"ל.
ולגבי הכרעת ת"ח, כתבתי שאיני רוצה להאריך כאן במקורות, אך אציין רק שני פנינים.
בירחון "אספקלריא" (157, עמ' קי) כתב הרב שמואל בלויא וזה לשונו: "ראיתי פעם בשם מרן הגרש"ז אויערבאך, שבעבר כל אחד היה לומד הלכה בעיון בעצמו, ובשאלות שלא היה מצליח להגיע למסקנה, היה שואל רב. וכך כולם היו מרוויחים; הלומד היה מרוויח שהוא יודע המקורות והשיטות, והרב היה מרוויח שהשואל היה עוזר לו להגיע למסקנה הנכונה. היום שואלים מיד את הרב, וכך גם השואל אינו יודע הסוגיא, והרב אינו מקבל את העזרה מהשואל כיצד להכריע.
וכתב בקונטרס יד כהן (חומר בקודש, עמ' 145) בשם ספר "בתורתך" (פרק מ"ה) מהגר"מ לוי זצ"ל וזה תורף דבריו, שיטה זו – להחליט על רב מסויים, וכמוהו ללכת בכל פסיקותיו והוראותיו – אינה נכונה, כיוון שלכתחילה המצב הראוי היה שכל אדם שנתקל בשאלה הלכתית ישב ללמוד את הנושא הדק היטב, ויפסוק לעצמו איך שדעתו נוטה, בהתאם לכללי ההוראה. ואם לאחר שלמד את הנושא עדיין מסופק בדעתו, יחמיר על עצמו. ההליכה לפי פוסק מסויים כהלכה למשה מסיני בבחינת "עשה לך רב" מיועדת רק לנשים וקטנים ועמי הארץ שאינם מסוגלים לפסוק לעצמם, לגבם שייך "להסתלק מן הספק". אך אברכים ובני תורה שהם בני סמכא לבדוק את הדין, אינם רשאים להשתמט בטענה זו, שהיא עצת היצר".
אנחנו מדברים באדם שאין לו יכולת לפסוק בעצמו, יהודי פשוט שרוצה לשמוע לפוסקי הלכה, ובענין זה ודאי שלא ראוי לקפוץ מאחד לשני בכל נושא זה סתם מבלבל ולא מוציא מידי ספק, ועל זה נאמר עשה לך רב. כל זה מייתר את כל המובאות שהבאת למעט הבצל החכמה, ובהתייחס לדברי הבצל החכמה, שם הוא מדבר על מורה הוראה שידוע שיש לו דעה חריגה בנושא מסויים, ודאי לא חייבים לשמוע לו בנושא זה בגלל ששומעים לו בענין שבת, אבל כאשר אין לי ידיעה על חריגות מסויימת בפסיקה, ודאי טוב לעשות רב.
זה בוודאי שראוי לכל אחד לעשות לו רב (וגם באופן זה, בדרך כלל פונים אל המו"צ המקומי, או שולחים שאלה לאתר דין… ואם המו"צ המקומי אינו פנוי, אז יפנה למו"צ אחר, ונמצא שבפועל, מבחינת המציאות, אין אפשרות שיעשה לו רב אחד).
וגם מן הסתם יש לאסור לאדם להסתובב בין כל הפוסקים, עד שימצא מי שיתיר לו מה שרוצה.
אבל כשידוע בהלכה מסויימת שזה אוסר וזה מתיר, והוא לא שאל רב, אלא כך ידוע ששניהם פוסקים, האם נמציא לו "חיוב" ללכת כפי הפוסק שהוא פוסק כמותו תמיד?
וגם כבודו לא התייחס לשו"ת הר"י בן הרא"ש שהוא אחד הראשונים, וכתב *שאסור* ללכת כפי רב אחד כל הזמן, כי בוודאי יטעה באחד הפסקים… וזה בוודאי סותר להנ"ל.
אכן כבר כתבתי, שמי שתלמיד חכם ויודע להכריע בעצמו, זה נושא אחר.
אדרבה, דוקא במקרה הזה צריך שיהיה לו רב! הרי הוא לא יודע לפסוק בעצמו, והוא יודע בבירור שיש בזה מחלוקת בין הרבנים, אז מה יעשה? וכי כך דרכה של תורה שבכל שאלה דאורייתא יצטרך להחמיר מספק ובשאלות דרבנן יקל, וכל חייו יהיו לו רק הכרעות לפי כללי הספקות? לא יעלה על הדעת. לכן דוקא בגלל שאלות אלו המצויות היום לרוב, ראוי שיהיה לו רב קבוע, שילך לפי הכרעותיו, וכך לא יהיה במבוכה רבה כל ימיו. שוב ת"ח שיודע לחלק בין הנדונים ולהבין מתי רבו הוא מחודש ומתי דוקא רבו הוא המובן וכו' יכול לבנות אחרת, אבל אדם שאינו יודע מעצמו, חייב לצאת מן הספק.
השאר תגובה