הוצאת שיער מהמטפחת קדימה

המקילים בגילוי שטח של "שתי אצבעות" (דהיינו פחות מטפח מרובע) הם הגר"ע יוסף בשו"ת יביע אומר חלק ד' אה"ע סימן ג, והגר"מ פיינשטיין בחלק א' אה"ע סימן נ"ח. המקור לדברי הגר"מ פיינשטיין איננו הרשב"א. אלא מדין טפח באשה ערוה, ופחות מטפח התיר (את הרשב"א הוא הזכיר שם לגבי שיער שחוץ לצמתה היוצא מהכיסוי). לפ"ז אין שום חילוק בין קדמת הראש לצדדי הראש, או מאחור. אבל מכל מקום דבריו צ"ע, וחידוש זה הוא כנגד רוב הפוסקים ראשונים ואחרונים.

אבל הגר"ע יוסף אכן הסתמך על מהר"ם אלשקר שציטט את הרשב"א, וגם זה צע"ג, שהרי אין שום קשר בין גילוי הראש עצמו, שהוא איסור דאורייתא כפי פשט הגמ', לבין דברי מהר"ם אלשקר, שדיבר על שיער הצדעים ועל השיער היוצא מחוץ לכיסוי, כמפורש בדבריו (סי' ל"ה): "שאלת ממני הידיד אם יש לחוש לאלו הנשים שנהגו לגלות שערן מחוץ לצמתן להתנאות בו… כתב הרשב"א ז"ל בחדושיו בברכות זה לשונו, והא דאמר רבי יצחק טפח באשה ערוה ואוקימנא באשתו לק"ש, פירש הראב"ד ז"ל דאפשר במקום צנוע שבה, ועלה קאתי רב חסדא למימר דשוק מקום צנוע וערוה הוא אפי' לגבי בעלה, אף על פי שאינו מקום צנוע באיש. אבל פניה ידיה ורגליה וקול דיבורה שאינו זמר, ושערה חוץ לצמתה שאינו מתכסה, אין חוששין להם מפני שהוא רגיל בהם ולא טריד. ובאשה אחרת אסור להסתכל אפילו באצבע קטנה ובשערה ע"כ. וכן נמי כתב בעל ארחות חיים אבל פניה ידיה ורגליה ושערה מחוץ לצמתה שאינו מתכסה אין חוששין להם, מפני שהוא רגיל בהן. וכן שמעתי שכתב בעל המכתם.

ואין זה צריך לפנים, דלדברי כולם אין בו צד איסור כלל, אדרבה, שהתירוהו בפירוש, ואפילו לק"ש, והעידו שנהגו לגלותו, ובודאי כי כן היו נוהגות בנות ישראל בימי חכמי המשנה והתלמוד ז"ל, ואפשר דאפילו בעודן על אדמתן, בזמן שבית המקדש קיים, כדאיתא בהדיא בפרק חזקת הבתים, דאמרינן התם עושה אשה כל תכשיטיה ומשיירת דבר מועט. מאי היא, רב אמר בת צדעא, שנאמר אם אשכחך ירושלם וגו', ופירש בעל הערוך ז"ל, דכתיב בתשובות כשהאשה קולעת שערה משיירת ממנו דבר מועט בין אזניה לפדחתה כנגד צדעתה, ומביאה סיד טרוף כשהוא חבוט, וטחה אותו שיער, ואינה קולעת אותו אלא מטילה כנגד פניה זה עושה בת עניים. אבל עשירה שורקתו בבשמים ובשמן טוב כדי שיתחברו שערות זו בזו ולא תהיה כאבלות ויתייפו ע"כ. וזה המנהג בעצמו הוא מנהג הנשים היום, שהאשה קולעת כל שערה ומשיירת שיער הצדעים יורד על פניה והוא הנקרא בלשון חכמים בת צידעא כמו שנתבאר".

וענין השיער שחוץ לצמתה, כפי שביאר בספר חן וכבוד בהקדמתו, הוא שהיו הנשים מוציאות צמה מחוץ לכיסוי, והיה שיער שהיה יוצא חוץ לצמה, כאשר מצוי שיש שערות שנפרדות מהצמה. אולם כל זה אינו בשטח הראש עצמו, שהוא מכוסה כולו, אלא בהיוצא חוץ לכיסוי, וראה שם ראיות רבות לכך (והחת"ס דחק לבאר שיש בגד שנקרא צמת).

והעולה מכאן, דאם האשה מוציאה צמתה מאחור (ולא שראשה מגולה מאחור מפני שאינו מכוסה כראוי ע"י המטפחת, אלא שכל ראשה מכוסה וממנו יוצאות שערות או צמה) יש לזה סמך ברור מהראשונים להתיר וכנ"ל בשו"ת מהר"ם אלשקר, וכפי שהביא בספר חן וכבוד הנ"ל שכך היה מנהג ישראל בזמן הגמ', וכן באחרונים מובא ההיתר, כגון בשו"ת אור לציון חלק א' סימן י"א שכתב שפשטות דברי הרשב"א שמותרת האשה לגלות צמתה מעיקר הדין.

אמנם בכל הדורות האחרונים פשט המנהג לא להוציא שיער חוץ לכיסוי (ופשיטא שלא לגלות שתי אצבעות, כדלהלן, שזה פרץ רק בדור האחרון), וגדולי האחרונים החרימו על זה במילים חריפות מאוד, כפי שמביא הגר"מ שטרנבוך בספר דת והלכה סימן א'. אבל אין נפק"מ היכן הגילוי, אם מאחור או בצדדים, כל עוד הוא פחות מטפח, יש למתירים לסמוך על הגר"מ פיינשטיין והגר"ע יוסף שהתירו זאת בדיעבד.

אבל אין מי שהתיר זאת לכתחילה ולכן מצער לראות נשים שמלכתחילה מגלות את ראשן באופן זה (וכמובן ש"שתי אצבעות" הופכות לארבע וחמש).