חייל בצבא שבחדר איתו יש בחור שאינו שומר תורה ומצוות, ולו יש מחשב נייד שהוא מייחד לו מקום ושומר אותו תמיד בתוך התיק בארון, ואותו חבר שאינו שומתר תורה ומצוות ישב במיטת החייל הדתי וראה סרט ותוך כדי הוקפץ לכיתת הכוננות , וכעת החייל הדתי מעוניין לישון במיטתו ורוצה לדעת האם יכול להזיז את המחשב או שאסור מצד מוקצה מחמת חסרון כיס?
האם נכון לדון מחשב זה כמוקצה מחמת חסרון כיס, או שמא יש לומר שמוקצה מחמת חסרון כיס נובע מהקצאתו של האדם ולא מגזירת נחמיה בן חכליה ולכן בבחור שאינו שומר תורה ומצוות אין להגדיר מחשב זה כמוקצה מחמת חסרון כיס ונגדירו רק ככלי שמלאכתו לאיסור ויהיה מותר לצורך מקומו? כפי שכתב האג"מ בחלק ה' סימן כב סעיף ב לעניין עיתונים לאותם הקוראים בהם בשבת שאינם חשובים מוקצה הואיל ולא הוקצו אותם מן השבת
פשוט שלמ"א והט"ז שחלקו על הרמ"א בס' רסו לעניין איזמל מילה וסברו שלא שייך דין מיגו דאתקצאי במוקצה כזה הוא הדין בנידון דידן, אך לשיטת הרמ"א שסבר שהואיל ולא הקצה מע"ש מותר לטלטל את האיזמל האם נאמר דין זה אף כאן? ומה הדין הלכה למעשה?
תשובה:
שלום רב.
לא יתכן כלל לומר שהואיל ואותו אדם אינו שומר מצוות חפצי האיסור שלו אינם מוקצה. סכין של מילה לסברת הרמ"א יש לו תשמיש של היתר, שכן הוא מיועד לשמש למצות המילה בשבת זו עצמה.וננסה לעשות סדר בדברים: בטעם איסור מוקצה מצינו כמה דעות בראשונים. מפשטות לשון הגמרא בשבת קכד ע"ב נראה שגזירת חכמים היא שמא יבוא להוציא מרשות לרשות, וכ"כ הראב"ד שבת פכ"ד הל' יג. אולם, הרמב"ם שם כתב, שטעם האיסור הוא כדי שלא יהיה הילוכך בשבת כהילוכך בחול, שאם ילך כל היום ויטלטל חפצים מפינה לפינה נמצא שלא נח ביום השבת, ועוד הוסיף, שצריך שתהיה שביתתו ניכרת בעיני הבריות.
על זמן יסודה של תקנה זו מצינו לכאורה סתירה מפורשת בגמרא: במסכת שבת קכג ע"ב מבואר, שאיסור זה נתקן בימי נחמיה בן חכליה, ואילו בדף ל ע"ב שם מבואר שכבר בימי דוד ושלמה נהג דין זה, והם קדמו לנחמיה ארבע מאות שנה?
בשולחן ערוך הרב סי' שח עמד על שאלה זו, ומבאר, שבימי דוד ושלמה נהג איסור זה לגבי דברים שאין להם כל שימוש ביום השבת, ובימי נחמיה נתקן איסור זה לגבי כלים שמלאכתם לאיסור, וראה ביאור הגר"א יו"ד רסו ס"ק ג שאכן שתי תקנות חלוקות הן. ולדעתו, כלי שמלאכתו לאיסור אסור בטלטול אף כשאין האדם מקצה אותו מדעתו, ותקנה מיוחדת היא. אולם, שאר הפוסקים חולקים על דבריו ולדעתם תקנה אחת היא שהורחבה בימי נחמיה.
ומכל הנ"ל יש ללמוד, שאיסור מוקצה אינו תלוי בדעתו של הבעלים לבד, אלא תקנת חכמים היא שנאמרו בה כמה טעמים שונים. אלא שהמסגרת לאיסור זה היא שדברים שאדם מקצה מדעתו מחמת חוסר האפשרות להשתמש בהם בשבת, יהיו אסורים בטלטול כדי שתהיה שביתתו ניכרת וכו'. ולכן גם אם אדם יכריז שהוא מקצה דעתו מחפץ של היתר הן בדבריו ממש, וכמו כן להיפך, דברים האסורים בטלטול בשבת הן בכלל גזירה זו גם אם הבעלים אינו מקצה אותם מדעתו.
מקורות:
אנסה להבהיר יותר טוב את שאילתי:
פשוט לי שכלי שמלאכתו לאיסור הינה גזירה עצמאית שאינה תלויה בדעת האדם, וכל דבר שעיקר שימושו הוא לדבר האסור בשבת, הוא מוגדר ככלי שמלאכתו לאיסור, אף לאדם שאינו מקפיד בזה.
וכן פשוט שיש סודי מוקצה שתלויים בדעתו של אדם, עני הוא עשיר וכדו', אני הגדרתי את המקרה הראשון כגזירת נחמיה ואת השני כאיסור מוקצה.
ושאלתי האם 'מוקצה מחמת חסרון כיס' הינה גזירה עצמאית שאינה תלויה בדעתו של האדם כדין כלי שמלאכתו לאיסור, או שהיא דבר שנוצר בעקבות הגזירה שכלי שמלאכתו לאיסור, הינו מוקצה, והיות והאדם אינו רוצה להשתמש בו לדבר אחר, הרי הוא עצמו הקצה אותו מדעתו, כמוקצה מחמת גופו, ובזה רציתי לדמות לדברי הרמ"א שמבין שהואיל ואיזמל של מילה לא הוקצה מן השבת, שוב לא חל בו הדין של מוקצה מחמת חסרון כיס, משמע שאין זה תלוי בגזירה חדשה כפי שסברו הט"ז והמ"א אלא שזה תלוי בהקצאתו של האדם..
כוונתי בתשובה היתה, שסיבת המוקצה אינה משום שהאדם מקצה את החפץ מדעתו, גם לא בכלי שמלאכתו לאיסור, אלא שהמסגרת שנתנו חכמים לאיסור זה, היא שכל חפץ שאדם מקצה מדעתו יאסר בטלטול, ולכן לעיתים הדבר משתנה מאדם לאדם לפי צרכיו [כמו בדוגמא שהזכרת ממטלוניות שאגב אמורה במוקצה מחמת גופו ולא בכלי שמלאכתו לאיסור]. לפיכך, כאשר מצד מהות הדבר ראוי היה לאדם להקצות את החפץ משימוש, אלא שהוא אינו שומר מצוות, עדיין נכלל חפץ זה במסגרת שקבעו חז"ל, למרות שהוא באופן אישי לא הקצה חפץ זה משימוש.
השאר תגובה