הגאון רבי מרדכי אורי אנגלמן שליט"א
רב מערב ראשון לציון וק"ק אהבת ישראל
ובעמ"ח ס' ברית הלוי על עניני מילה
שאלה
מעכת"ר יצא לדון בכסא של אליהו המשמש באופן קבוע בהכנסת תינוקות בברית המילה, ועתה התיישן הכסא ומבקשים להחליפו בחדש. ונסתפק מעכ"ת האם הכסא הישן נחשב כתשמיש קדושה וצריך לגונזו, או שהוא נחשב כתשמיש מצוה שמעיקר הדין לאחר שנגמרה מצוותו מותר להשליכו למקום הפקר, ורק לאשפה אין להשליכו, או שמא כסא זה אין בו קדושה כלל ומותר אף להשליכו לאשפה. ומע"כ צידד לדמות נידון זה למש"כ השבולי הלקט (ענין חנוכה סימן קפה) לענין מעקה, שאין לדרוס עליו או לנהוג בו מנהג בזיון מחמת שנעשתה בו מצוה.
תשובה
ענף א
תשמישי קדושה ותשמישי מצוה – גניזתם וזריקתם
הפרי מגדים (או"ח סימן קנג משבצות זהב ס"ק טו ד"ה אמר הכותב) ליקט מדברי הפוסקים שלש דרגות בקדושה ובתשמישיה, ושלש דרגות במצוה ובתשמישיה, לענין חלות הקדושה עליהם ואופני השימוש בהם, וכן לענין השלכתם בתום השימוש בהם, וכדלהלן.
א. קדושה – היינו ספרי תורה, תפילין ומזוזות, וכן שאר ספרי קודש, אפילו אותם המודפסים במכונה ואינם כתובים ביד[1]. בדברים אלו אמרינן הזמנה מילתא היא, וחלה עליהם הקדושה ע"י הזמנתם לכך, אפילו אם לא השתמש בהם לקדושה[2]. ואין מועיל תנאי בחפצי קדושה, היינו שאם התנה קודם עשייתם שלא תחול עליהם קדושה, תנאו בטל והקדושה חלה עליהם[3]. ואסור לעשות כנגדם תשמישים של בזיון וגנאי[4], וכל שכן שאין להשתמש בהם עצמם לתשמישי חולין, אפילו לתשמישים שאין בהם בזיון או גנאי[5]. ואין אפשרות להוציא חפצי קדושה לחולין, ואפילו מכירתם ע"י ז' טובי העיר במעמד אנשי העיר אינה מפקיעה את קדושתם[6]. וכשבלו חפצים אלו אין להשליכם לאשפה, אלא יש לגונזם בדרך כבוד[7].
ב. תשמיש קדושה – היינו כלים המשמשים את הקדושה, או עשויים ליפותה ולנאותה, וכגון מעיל של ספר תורה, מפה הפרוסה על הבימה המשמשת לקריאת התורה, בתי התפילין ורצועותיהם[8], כריכות הספרים ובית מזוזה. קדושה זו חלה רק אם הזמינם לשימוש זה וגם השתמש בהם פעם אחת לצורך הקדושה[9], ומועיל בהם תנאי שלא תחול עליהם קדושה אלא יהיה ניתן להשתמש בהם אף לתשמישי חולין[10]. כנגד תשמישי קדושה מותר לעשות פעולות שיש בהן משום בזיון וגנאי, וכן ניתן להפקיע את קדושתם ע"י מכירתם ע"י ז' טובי העיר[11]. ואחר שבלו ואינם עומדים עוד לשימוש, אין להשתמש בהם תשמישי חול ואף אסור לזורקם, אלא יש לגונזם במקום המשומר[12].
ג. תשמיש דתשמיש קדושה – כלים שאינם משמשים את הקדושה עצמה, אלא את תשמישי הקדושה, וכגון הפרוכת התלויה לפני ארון הקודש והבית המכסה את קציצת התפילין של יד[13]. דברים אלו אין בהם קדושה כלל, ומותר לעשות בהם תשמישי חול, פרט לתשמישים שיש בהם גנאי. ולאחר שבלו אינם צריכים גניזה, ומכל מקום נכון שלא לזורקם במקום בזיון[14].
ד. מצוה – היינו חפצים המשמשים לקיום מצוות, וכגון חוטי הציצית, שופר, ארבעת המינים וסוכה בזמן שהם משמשים למצוה או ראויים לשמש לה[15]. קדושת חפצים אלו היא משום כבודם[16], והיא חלה רק לאחר שהחל להשתמש בהם, אולם הזמנתם למצוה אינה מחילה עליהם קדושה[17]. ואין לעשות בהם תשמישי חולין, וכל שכן שלא יעשה בהם תשמישים שיש בהם גנאי[18].
ה. תשמיש מצוה – היינו דברים המשמשים את המצוה, וכגון רהיטים הנמצאים בבית הכנסת[19], וכן חפצי מצוה לאחר שנגמר השימוש בהם למצוה[20]. חפצים אלו מותר לעשות בהם תשמישי חולין, ובתנאי שאין בהם גנאי בתשמישים אלו[21]. לדעת השולחן ערוך (או"ח סימן כא סעי' א-ב) אם אינם עומדים עוד למצוה מותר אף לזורקם לאשפה, אולם הרמ"א (שם סעי' א) החמיר שאין להשליכם לאשפה או לנהוג בהם מנהג בזיון, והמדקדק במצוות ראוי לו שיניחם בגניזה[22].
ו. תשמיש דתשמיש מצוה – כגון תיק הטלית, קופסת האתרוג ונרתיק הלולב. חפצים אלו אין בהם קדושה כלל, ומותר להשתמש בהם לתשמישים של חול, ואפילו לתשמישים של גנאי, וכן מותר לזורקם לאשפה[23].
אימתי מותר לגנוז או להשליך תשמישי קדושה ומצוה
מלבד חילוקי הדינים המנויים לעיל בין דרגות הקדושה והמצוה השונות, מצאנו חילוק נוסף בין תשמישי קדושה לתשמישי מצוה. תשמישי קדושה אף אם הם ישנים אין להשליכם, ואף לא להניחם בגניזה, אא"כ בלו ואינם ראויים עוד לשימוש, וזאת משום מעלתם[24]. אולם תשמישי מצוה אף אם לא בלו ועדיין ראויים למצוותם, כל שעברה מצותם או שאין דעתו להשתמש בהם עוד למצוותם רשאי להשליכם[25].
נפקא מינה בכך תהיה לגבי הנידון דידן, בכסא של אליהו שהתיישן ורוצים להחליפו ולקנות אחר חדש יותר. דאם הכסא הישן אינו ראוי לתשמישו מחמת יושנו, הרי שאף אם הוא נחשב תשמיש קדושה יהיה מותר להחליפו ולהניחו בגניזה. אולם אם עדיין הוא ראוי לשימוש, אלא שמחמת יושנו רוצים לקנות כסא חדש יפה ממנו, הרי שהדין יהיה תלוי בדרגתו של הכסא, שאם הוא נחשב תשמיש מצוה מותר להשליכו אף שניתן עדיין להשתמש בו[26], אולם אם הוא נחשב תשמיש קדושה יש לדון אם מותר להניחו בגניזה כדין תשמיש קדושה שבלה, שהרי הוא ראוי עדיין לתשמישו הראשון.
ענף ב
קדושת כסא של אליהו
אחר שנתבארו הדרגות השונות הנוהגות בחפצי הקדושה והמצוה וגדריהן, יש לנו לדון מה גדר הכסא של אליהו, ולפי זה נוכל לפשוט את הנידון דידן, כאשר התיישן הכסא ורוצים לקנות חדש, האם מותר לזרוק את הכסא הישן לאשפה. ונראה שגדרו של הכסא תלוי בטעמים ובחילוקי המנהגים שנאמרו בהנחתו, וכפי שיתבאר.
א. לכבוד אליהו הנביא
המנהג להניח בשעת הברית כסא לאליהו הנביא מובא בשולחן ערוך (יו"ד סימן רסה סעי' יא): נוהגין לעשות כסא לאליהו, שנקרא מלאך הברית, וכשמניחו יאמר בפיו שהוא כסא של אליהו, עכ"ל.
מנהג זה מקורו באבודרהם (הלכות ברכות שער ט ד"ה ונהגו לעשות), שסמך זאת על דברי הפרקי דרבי אליעזר (פכ"ט) המובאים בטור (יו"ד סימן רסה): וכך היו ישראל נהוגין למול עד שנחלקו לשתי ממלכות, ומלכות אפרים מנעו מהם את המילה. ועמד אליהו זכור לטוב וקינא קנאה גדולה, ונשבע על השמים שלא להוריד טל ומטר על הארץ, ושמעה איזבל ובקשה להרוג אותו וכו'. נגלה עליו הקב"ה ואמר לו (מלכים א' יט ט) 'מה לך פה אליהו', אמר לו (שם פס' י) 'קנא קנאתי'. אמר לו הקב"ה, לעולם אתה מקנא, קנאת בשיטים על גלוי עריות, שנאמר (במדבר כה יא) 'פנחס בן אלעזר' וגו', וכאן אתה מקנא, חייך שאין ישראל עושין ברית מילה עד שאתה רואה בעיניך. מכאן התקינו חכמים שיהיו עושין מושב כבוד למלאך הברית, שנאמר (מלאכי ג א) 'ומלאך הברית אשר אתם חפצים הנה בא' וגו', ע"כ. כעין דברים אלו מובא גם במחזור ויטרי (הלכות מילה סימן תקה).
במהות הציווי לאליהו הנביא להיות נוכח בכל ברית מילה, הסתפק הפרישה (שם ס"ק כה) אם הוא שכר או עונש, וז"ל: נראה לי דלשבח אמר לו הקב"ה כן, כיון דאתה מקנא לה' על מצות מילה, נתן לו השם יתברך זה לשכרו. ויש דורשין לגנאי, כאילו אמר לו השי"ת, אתה מוציא לעז על בני שאינן מקיימין הברית, בעיניך תראה שמקיימין אותו, עכ"ל[27].
המטה משה (עמוד גמילות חסדים ח"ז פ"ד אות ז) הביא מקור נוסף למנהג הנחת כסא לאליהו הנביא, מדברי הזוהר הק' בפרשת לך לך (בראשית צג ע"א): תו אמר רבי אבא, בזימנא דבר נש אסיק בריה לאעליה להאי ברית, קרי קודשא בריך הוא לפמליא דיליה ואמר, חמו מאי בריה עבדית בעלמא. ביה שעתא אזדמן אליהו וטאס עלמא בד' טאסין, ואזדמן תמן. ועל דא תנינן דבעי בר נש לתקנא כרסייא אחרא ליקרא דיליה, ויימא 'דא כרסייא דאליהו', ואי לאו – לא שרי תמן[28]. והוא סליק ואסהיד קמי קודשא בריך הוא. תא חזי, בקדמיתא כתיב (מלכים א' יט יג) 'מה לך פה אליהו' וגו', וכתיב (שם פס' יד) 'קנא קנאתי לה' וגו', כי עזבו בריתך בני ישראל' וגו'. אמר ליה, חייך, בכל אתר דהאי רשימא קדישא ירשמון ליה בני בבשרהון, אנת תזדמן תמן, ופומא דאסהיד דישראל עזבו, הוא יסהיד דישראל מקיימין האי קיימא. והא תנינן, על מה איתענש אליהו קמי קודשא בריך הוא, על דאמר דלטורא על בנוי, ע"כ[29]. ומשמע מהזוהר הק' כפי הצד השני שכתב הפרישה, שהקב"ה קנס את אליהו הנביא, והענישו לבא לכל ברית וברית ולהעיד שישראל לא עזבו את בריתם עם הקב"ה. אולם בילקוט שמעוני (מלכים א' פי"ט רמז ריח) ובתנא דבי אליהו (זוטא פ"ח) משמע שהגעתו של אליהו הנביא לכל ברית אינה משום עונש[30].
ומכל מקום, בין אם הגעתו של אליהו הנביא לברית היא שכר ובין אם היא עונש, הכסא של אליהו שאנו מניחים בברית המילה אינו משמש לעצם מצות המילה, אלא נעשה לכבודו של אליהו הנביא, שישב עליו בשעה שהוא משתתף בברית[31].
ב. לכבוד השכינה
אמנם בדברי הספורנו על הפסוק (בראשית יח א) 'וירא אליו ה' באלוני ממרא' וגו', מצאנו טעם נוסף להכנת כסא מיוחד בשעת הברית, וז"ל: כי שם נימול אברהם אז, וכל ביתו נימולו אתו, שם הופיע הא-ל יתברך שכינתו לעמוד בברית, כמשפט לכל כורתי ברית, כענין (דברים כט ט-יא) 'אתם ניצבים וגו', לעברך בברית' וגו'. וכן ענין (שמות ד כד) 'ויפגשהו ה", שלא נראה שם לדבר עם משה, אבל הופיע שכינתו לקבל ברית בנו, כאומרו (בראשית יז יא-יב) 'ביני וביניכם וגו' לדורותיכם'. ואולי בשביל זה נהגו להכין כסא בעת המילה ובמקומה, עכ"ל. וכעין זה כתב הספורנו לגבי מילתו של אליעזר, בנו של משה רבינו ע"ה בדרכם למצרים[32]. ולדבריו, העמדת הכסא אינה לכבוד אליהו הנביא אלא לכבודה של השכינה עצמה, המופיעה אף היא בכל מקום בו נערכת ברית מילה.
ולפי דברים אלו יש לדון האם יש קדושה בכסא של אליהו. שכן לפי דברי הספורנו, שהכסא מיועד לשכינה עצמה, נראה לומר שדינו כתשמיש קדושה, החייב גניזה, אולם לפי הפרקי דרבי אליעזר והזוהר הק' והפוסקים שהביאו את דבריהם, שהכסא נעשה לכבוד אליהו הנביא, נראה שאין בו קדושה, שכן כסא שייחדוהו לישיבתו של אדם גדול בקדושה ובתורה אין בו קדושה המחייבת את גניזתו.
אכן בשו"ת משפטי עוזיאל (ח"ב יו"ד סימן נ) הביא את מנהג העיר צפת תובב"א, להניח בשעת הברית ספסל רחב, וליתן על חלקו כרים ובגדי משי רקומים לכבוד אליהו הנביא, ועל חלקו השני של הספסל מושיבים את הסנדק, ויצא לדון האם נכון הדבר שהסנדק ישב על כסא המיועד גם לישיבת אליהו הנביא. והשוה נידון זה למה שפסק השולחן ערוך (יו"ד סימן רפב סעי' ז) שאין לישב על מיטה שספר תורה מונח עליה, אלא שהסתפק האם השולחן ערוך אסר רק את הישיבה בשוה לספר תורה, או שמא אף אם הגביהו את מקומו של ספר התורה ע"י שהניחו תחתיו כרים וכסתות, אסור לישב על אותה מיטה, והביא דעות שונות בין הפוסקים. ועל כן העלה שראוי להגביה את ספר התורה טפח, ואז יהיה מותר לישב על המיטה שהוא מונח עליה[33]. ולפי זה כתב שאף למנהג צפת הנ"ל, ראוי להגביה את מקומו של אליהו הנביא טפח, ואז יהיה הסנדק רשאי לישב על אותו ספסל.
ונראה מדבריו דסבירא ליה להשוות את קדושת אליהו הנביא לקדושת ספר תורה. ומדבריו יש ללמוד למנהג המצוי היום, לייחד בברית כסא לישיבת אליהו נביא, שכסא זה נחשב תשמיש קדושה, כדין מקום המשמש את ספר התורה, ויהיה חייב גניזה.
אולם יש לדחות זאת בתרתי. ראשית, המשפטי עוזיאל לא החליט להשוות את הכסא המיועד לאליהו הנביא למיטה שספר תורה מונח עליה, אלא כתב זאת על צד החומרא, שודאי אין קדושתו של אליהו הנביא חמורה מקדושת ספר תורה, ובאופנים שמותר לישב על מיטה שספר תורה מונח עליה מותר לישב על ספסל שאליהו הנביא יושב עליו. ועוד, שאף אם נצדד לומר שאליהו הנביא נחשב כקדושה, והכסא המוכן לישיבתו בברית נחשב תשמיש קדושה, עדיין יש מקום עיון אם הוא חייב גניזה אחרי שבלה ואינו עומד עוד לשימוש. שכן לענין חלות דין תשמישי קדושה כתב השולחן ערוך (או"ח סימן מב סעי' ג): סודר דאזמניה למיצר ביה תפילין לעולם, וצר ביה תפילין חד זימנא, אסור למיצר ביה זוזי. אזמניה ולא צר ביה, או צר ביה ולא אזמניה, שרי למיצר ביה זוזי, עכ"ל. והיינו שעל מנת שתחול קדושה על כיס של תפילין, שהוא נחשב תשמיש קדושה[34], צריכים להתקיים שני תנאים, האחד – שיזמין וייחד את הכלי לשמש את הקדושה, והשני – שישתמש בכלי לשם הקדושה לפחות פעם אחת[35].
והנה, בספרי ברית הלוי (ח"א סימן רסה סעי' יא הערה כ) הבאתי מספר סוד מצות מילה (למקובל רבי נתן בן ראובן דוד שפירא, ענין ברכת המוהל ד"ה וכן בכל פעם), שאליהו הנביא אינו מגיע לכל הבריתות, אלא רק לבריתות בהם הרך הנימול יש בו שורש מנשמת משה רבינו ע"ה, ובשאר הבריתות אינו בא בעצמו אלא שולח אחד משישים ריבוא המלאכים שתחתיו. ועוד מובא שם, שאם המוהל הוא צדיק וחסיד ויש לו יד בחכמת האמת ויודע לכוין כוונות מסויימות בברכת המילה, אפשר שיבא אליהו הנביא עצמו לברית ויביא עמו ניצוץ מנשמת אדם גדול. גם מהאור זרוע (ח"ב הלכות מילה סימן קז אות ב) משמע שלא בכל פעם בא אליהו הנביא למקום המילה, אלא רק כאשר הסנדק הוא אדם ראוי[36]. ולפי זה, אפשר שאליהו הנביא לא ישב מעולם על הכסא המיוחד לו, ואם כן אין בכסא שום קדושה אף אם בשעת עשייתו יחדוהו לישיבת אליהו הנביא.
אמנם טעם זה שייך רק לדעת הפרקי דרבי אליעזר והזוהר הק', הסוברים שהכסא עומד לישיבת אליהו הנביא, אולם לדעת הספורנו, שהכסא מיועד עבור השכינה הקדושה עצמה, לא שייך לומר כן, שכן לא מצאנו מי שכתב שפעמים שהשכינה לא באה לברית המילה, ואם כן הכסא המיועד לה בברית משמש אותה באופן קבוע, והוא נחשב תשמיש קדושה, וממילא כאשר בלה אין להשליכו לאשפה אלא יש לגונזו בדרך כבוד.
ג. לישיבת הסנדק
עוד יש לדון בקדושת הכסא של אליהו מצד נוסף. דהנה מצאנו חילוקי מנהגים באופן הנחת הכסא, יש מהראשונים והאחרונים שכתבו להניח בברית שני כסאות, האחד לאליהו הנביא והשני שעליו יושב הסנדק[37], ומאידך יש שכתבו להניח כסא אחד, המשמש גם לאליהו הנביא וגם לישיבת הסנדק המחזיק את התינוק בעת המילה[38]. ויש שנהגו להכין כסא רחב שיהא חלוק באמצעו ונראה כשני כסאות, חציו האחד לאליהו הנביא וחציו לישיבת הסנדק[39]. ולדעות אלו, הסוברות שהכסא מיועד לישיבת הסנדק, יש לדון מה גדרו של הסנדק, ולפי זה נוכל לעמוד על דרגת הקדושה של הכסא שהוא יושב עליו בשעת הברית, אם מותר להשליכו או שיש לגונזו אחרי שבלה ואינו עומד לשימוש.
והנה, הרמ"א (סימן רסה סעי' יא) כתב שהסנדק נחשב כמי שמקטיר קטורת. והמקור לדבריו הוא במהרי"ל (מנהגים הלכות מילה אות א), שכתב בשם רבינו פרץ: גדול מצות בעל הברית [- סנדק] ממצות המוהל, מפני שרגליו נדמו למזבח, כאילו מקטיר קטורת לשמים, עכ"ל. והיינו משום שהסרת הערלה נחשבת כהקטרת קטורת לפני הקב"ה, כפי שהארכתי בספרי ברית הלוי (ח"א סימן רסה סעי' יא, וח"ב סימן יט)[40].
גם בספר זכרון ברית לראשונים (לרבי יעקב הגוזר ובנו רבי גרשום הגוזר, חלק המילואים סימן י) השוה את הסנדק למזבח, וז"ל: כי הסנדק דומה למזבח, וכמו שצריכין לנהוג קדושה במזבח כמש"נ 'וטיהרו וקידשו', דאם טמא היה לא היו מקריבין עליו קרבנות לה', כמו כן בסנדק, דאם ח"ו אינו ירא ה' הוא לא יגש להקריב, 'פיגול הוא לא ירצה' וכו'. ועל כן יעשה בקדושה וטהרה ככהן העובד בכונה בלי מחשבת פסול, כי דם המילה במקום קרבן, וכמו שמחשבה זרה פוסל בקרבן כן במילה. לכן הסנדק קודם במעלה למוהל, כי על פי המקובלים הוא בעל ברית ראשון, כי המוהל הוא במקום השוחט והמזבח היא הסנדק, עכ"ל.
ובשו"ת חתם סופר (או"ח סימן קנח) האריך לתמוה על המנהג שהביא המהרי"ל בשם רבינו פרץ, שאדם אחד לא ישמש כסנדק שתי פעמים במשפחה אחת, מדוע דווקא לגבי סנדקאות הקפידו על כך ואילו לגבי מוהל אין קפידא זו. וביאר (שם סימן קנט) שהסנדק יש לו שתי מעלות, האחת שהוא מחזיק את התינוק בשעת הברית ודומה בכך למזבח, והשניה משום שהוא מסייע למוהל – הנחשב כמקריב קרבן – בשעת המילה, ונחשב נטפל לעושי מצוה.
והנה, לגבי קדושת כלי המקדש כתב הרמב"ם (כלי המקדש פ"א הי"ג): הכפות והקערות שמקבלין בהם המנחות, וכן המזרקות שמקבלין בהן הדם ושאר כלי השרת, כולן של כסף ושל זהב היו וכו', וכולן מתקדשין במלאכתן, ואם נשברו מתיך אותם ועושה אותן כלי אחר, ואין קדושתן מסתלקת מהן לעולם, עכ"ל. ובמרכבת המשנה (שם) הביא מקור להלכה זו, שקדושת כלי השרת אינה מסתלקת, מהמשנה במנחות (ק ע"ב): המנחות והנסכים שנטמאו עד שלא קדשו בכלי – יש להם פדיון, משקדשו בכלי – אין להם פדיון. העופות והעצים והלבונה וכלי שרת משנטמאו – אין להן פדיון, ע"כ. והטעם שאין לכל אלו פדיון מבואר בגמרא (שם), שכל אלו קדושתם היא קדושת הגוף, וקדושת הגוף אינה פוקעת לעולם, ואין מועיל לה פדיון. וזה טעמו של הרמב"ם, שכיון שכלי שרת אין להם פדיון, אין הקדושה מסתלקת מהם לעולם, גם כאשר נתקלקלו.
ופשוט שקדושת המזבחות שבמקדש, בין מזבח העולה ובין מזבח הקטורת, אינה פחותה מקדושת שאר כלי השרת, ואם כן אף הם קדושים בקדושת הגוף, שהיא דרגת הקדושה הגבוהה ביותר, כמבואר בפרי מגדים (סימן קנג משבצות זהב ס"ק טו, הו"ד לעיל).
ולפי זה היה מקום לומר, שכיון שהראשונים השוו את הסנדק למזבח, הקדוש בקדושת הגוף, הרי שאף הסנדק יש לו מדרגת קדושה זו בשעת הברית. ואם כן יש לנו לומר שהכסא המיוחד לישיבתו בברית נחשב כתשמיש קדושה, וממילא אין להשליכו לאשפה לאחר שבלה אלא חובה לגונזו.
אולם יש לדחות ולחלק בין כלי השרת שבמקדש לקדושת הסנדק, שכן קדושת הגוף של כלי השרת שאינה פוקעת היא משום שהוקדשו לעולם, אולם קדושת הסנדק אינה קדושת עולם, אלא חלה עליו בשעת הברית בלבד, וקדושה כעין זו אינה יכולה להיות קדושת הגוף. ועל כן צריך לומר שמדרגת הסנדק, אפילו בשעת הברית כשהוא אוחז את התינוק על ברכיו, היא כמדרגת תשמישי קדושה, וממילא הכסא עליו הוא יושב נחשב תשמיש דתשמיש קדושה. וכבר נתבאר לעיל (ענף א) שלדעת הפרי מגדים (שם) תשמיש דתשמיש קדושה אין בו קדושה כלל, ומותר לזורקו[41].
עוד יש לדון במדרגת הכסא של אליהו לפי מה שחידש החתם סופר, שהסנדק מלבד שהוא נחשב כמזבח משום אחיזתו את התינוק בשעת הברית, נחשב גם כנטפל למוהל, וממילא נחשב אף הוא כעוסק במצות המילה. ולפי זה היה מקום לומר שלכסא עליו הוא יושב יש דין תשמיש מצוה, ונתבאר לעיל (שם) שלדעת השולחן ערוך (או"ח סימן כא סעי' א-ב) תשמיש מצוה שעברה מצוותו אין בו קדושה ומותר להשליכו לאשפה, אולם לדעת הרמ"א (שם סעי' א) אמנם אין הוא צריך גניזה אך אין להשליכו בבזיון, והמדקדקים מניחים אותו בגניזה.
אולם לענ"ד נראה שישיבת הסנדק על הכסא אינה מחשיבה אותו לתשמיש מצוה. דלענין תשמישי מצוה שנינו במגילה (כו ע"ב): תנו רבנן, תשמישי מצוה נזרקין וכו', ואלו הן תשמישי מצוה, סוכה, לולב, שופר, ציצית, ע"כ. והנה, כל תשמישי המצוה שמנתה הברייתא הינם ה'חפצא' בו נעשית המצוה. ואף סכין של מילה אפשר שהוא נחשב תשמיש מצוה, כיון שהוא משמש לעשיית המצוה, ואי אפשר למצוה להיעשות בלעדיו. אולם הכסא עליו יושב הסנדק אינו משמש לעצם קיום המצוה, והיא יכולה להיעשות בלעדיו, ואם כן אינו נחשב כתשמיש מצוה, ואין בו קדושה כלל.
וכן נראה שסבר מרן הגאון רבי חיים קניבסקי זצ"ל, שהורה לענין קופת צדקה, נרתיק ללולב, בית חנוכיה מזכוכית, כלי בשמים להבדלה וכיוצ"ב, שכל אלו מעיקר הדין מותר לזורקם אולם אין להשליכם במקום מגונה, כגון אשפה[42]. והיינו מהטעם האמור, שכלים אלו אינם משמשים לגוף המצוה, ואין בהם הכרח למצוה, ועל כן אין בהם חיוב גניזה אף לדעת המדקדקים שהביא הרמ"א, אולם מאידך אין להשליכם במקום מגונה כיון שסוף סוף שימשו למצוה. וכל שכן כסא מיוחד שעשאוהו לאליהו הנביא ולישיבת הסנדק, והדבר ניכר מצורתו, שראוי לא להשליכו בבזיון [ראה בהערה][43].
ונראה להביא ראיה לדברינו שאין קדושה בכסא עליו יושב הסנדק, מדברי השדי חמד. השדי חמד (ח"ד מערכת בית הכנסת אות לט) דן במנהג ירושלים ליטול את הפרוכת התלויה לפני ארון הקודש ולהניחה על הכסא של אליהו תחת הסנדק, והביא משו"ת בני בנימין (לרבי יעקב שאול אלישר, סימנים לח ולט) שצידד להתיר זאת משום לב בית דין מתנה[44]. והנה, הפרוכת התלויה לפני ארון הקודש היא מתשמישי בית הכנסת, שכן היא עשויה ליפות את בית הכנסת ולנאותו, ודינה כתשמישי קדושה או כתשמישי מצוה[45]. ואם ננקוט שהכסא עליו יושב הסנדק נחשב תשמיש קדושה או תשמיש מצוה מחמת ישיבת הסנדק עליו, אם כן הפרוכת שפורסים על הכסא תחת ישיבת הסנדק נשארת במדרגתה הקודמת, ומדוע הוצרך הבני בנימין להתיר זאת משום לב בית מתנה. ומוכח שלדעת הבני בנימין והשדי חמד הנחת הפרוכת תחת הסנדק נחשבת תשמיש חולין, והיינו משום שאין בסנדק קדושה וכמשנ"ת.
חילוק בין כסא של אליהו למעקה
והנה, מעכ"ת צידד להשוות את הכסא של אליהו למעקה, שכתב השבולי הלקט (ענין חנוכה סימן קפה) שאין לנהוג בו מנהג בזיון, וז"ל: וכן מצאתי, מה שאסור להרצות מעות כנגד נר חנוכה אומר רבינו הוא הדין דאסור לבדוק קערות כוסות וצלוחיות לאורה, או כל דבר הצריך עיון. ונראה דוקא דרך בזיון הוא שאסור, ולא נקט הרציית מעות אלא משום שהיא מלאכת חול, אבל לקרות לאורה מותר, דליכא בזויי מצוה וכו'. ועוד דעתו לומר, דמינה שמעינן לשאר מצוות, כמו מעקה או ציצית וסוכה, שאסור להשתמש בהן דרך בזיון, לדרוס עליהן, עכ"ל. ומדבריו עולה שמעקה נחשב חפצא דמצוה כמו ציצית וסוכה, והיינו משום שעל ידו מקיים מצות 'ועשית מעקה לגגך'.
ואף שלא מצאנו למי מרבותינו הראשונים שכתב כהשבולי הלקט, שמעקה נחשב חפצא דמצוה, אולם מצאנו זכר לדברים אלו בחקרי לב (חו"מ ח"ב סימן צ ד"ה ואחרי), שדן במי ששכר בית מנכרי והתקין בו מעקה, אם יש לו ליטול את המעקה כשיוצא מהבית בגמר השכירות, כשם שצריך ליטול את המזוזה שקבע בפתח הבית[46]. וחילק החקרי לב, שדווקא במזוזה יש חובה ליטלה, דחיישינן שהנכרי ינהג בה בזיון, אולם לגבי מעקה, אף שאומות העולם אינם מצווים להתקין מעקה לגגותיהם ואינם נוהגים בכך, מכל מקום כיון שעשיית המעקה היא מצוה המתיישבת על השכל, אין לחוש שהנכרי ינהג במעקה מנהג בזיון, עכתו"ד. ומשמע שלולי טעם זה היה הישראל צירך ליטול את המעקה בעת עזיבתו את הבית, כדי שלא יבא המעקה לידי בזיון. והיינו כדברי השבולי הלקט, שמעקה נחשב חפצא דמצוה שאין לנהוג בו מנהג בזיון.
אמנם אף לפי השבולי הלקט והחקרי לב, שהמעקה נחשב חפצא דמצוה, אפשר שדווקא בשעה שהוא מותקן בגג הוא נחשב חפצא דמצוה, אולם אחרי שהסירוהו משם אינו עדיף משאר חפצי מצוה שעבר זמן מצוותם, שנחלקו השולחן ערוך והרמ"א (או"ח סימן כא סעי' א-ב) אם מותר להשליכם לאשפה, וכמשנ"ת לעיל[47]. ויעוין בשו"ת מנחת יצחק (ח"י סימן נב ד"ה והנה), שהביא את דברי השבולי הלקט, וכתב שאף שיש הנזהרים שלא לדרוס על סכך ותשמישיו אחרי סוכות, משום שחוששים לדעת הרמ"א, לא שמענו שנזהרים שלא לדרוס על מעקה שהוסר מהגג.
ומכל מקום לפמש"כ לעיל יש לחלק בין מעקה, שלדעת השבולי הלקט והחקרי לב שמעקה נחשב חפצא דמצוה, לבין כסא של אליהו. שכן המעקה מקיימים בו עצמו מצות 'ועשית מעקה לגגך', ועל כן יש מקום להחשיבו חפצא דמצוה, משא"כ כסא של אליהו שאינו משמש לגוף מצות המילה, אף שהסנדק יושב עליו בשעת המילה אינו נחשב חפצא דמצוה.
ענף ג
מסקנת הדברים
השלכת הכסא הישן
העולה מכל המורם, שלרוב הפוסקים אין קדושה בכסא של אליהו. לדעות הסוברות שהכסא עומד לישיבתו של אליהו הנביא, אין בו כל קדושה, ובפרט לפי משנ"ת לעיל מקונטרס סוד מצות מילה, שיתכן שאליהו הנביא לא ישב מעולם על כסא זה. ואם כן, לדעות אלו מותר להשליך את הכסא לאשפה כאשר מפסיקים להשתמש בו. ואף לאלו הנוהגים להושיב את הסנדק על הכסא של אליהו בשעת הברית, אין דינו אלא כתשמיש דתשמיש קדושה, כמשנ"ת לעיל, שלדעת הפרי מגדים אין בו קדושה כלל ומותר אף להשליכו לאשפה, אלא שיש מחמירים שלא לנהוג בו מנהג בזיון, ולדעתם אף שאין חובה להניחו בגניזה, מכל מקום אין לזורקו למקום אשפה[48]. וכן למש"כ החתם סופר, שהסנדק האוחז את התינוק בשעת הברית נחשב כמסייע למצוה, כבר ביארנו שמכל מקום הכסא עליו יושב הסנדק אינו נחשב תשמיש מצוה, כיון שאינו משמש את גוף המצוה ואף אין בו צורך למצוה, אלא שכיון שניכר על הכסא שהוא מיוחד לברית מילה ראוי להחמיר שלא לזורקו בבזיון, כגון להשליכו אשפה.
אכן לדעת הספורנו, שהכסא של אליהו משמש את השכינה הבאה למקום הברית, יש לומר שדינו כתשמיש קדושה, וחובה לגונזו.
הפסקת השימוש בכסא הישן
נפקא מינה נוספת ישנה בין דעת הספורנו לשאר הפוסקים, לענין הפסקת השימוש בכסא הישן. לדעת רוב הפוסקים אף אם הכסא הישן עדיין ראוי לשימוש, ניתן להחליפו בכסא חדש ונאה ממנו, שכן הכסא אינו קדוש בקדושת הגוף, והפסקת השימוש בו אינה נחשבת כהורדה מקדושתו. אולם לדעת הספורנו, שהכסא נחשב תשמיש קדושה, יש לדון אם מותר להניחו בגניזה בזמן שניתן להשתמש בו[49].
ניתן להביא ראיה שמותר לגונזו אף אם הוא עדיין ראוי לשימוש, לפי מש"כ ספר חסידים (מהדורת מרגליות, סימן תתעט): אם כתב אדם ספר יפה, וכתב דף שאינו כל כך יפה כמו שאר הדפין, אע"פ שאין בו טעות אם חפץ יסיר הדף ויגנוז, ויכתוב אחר יפה, ואין לומר עובר משום בל תשחית, לכך נאמר 'זה א-לי ואנוהו', עכ"ל. ומוכח שדף מספר, שהוא נחשב תשמיש קדושה, מותר להחליפו בדף נאה ממנו, ולהניחו בגניזה אף שעדיין הוא ראוי למצוותו, כאשר עושה זאת כדי לנאות את המצוה. ואם כן אף בנידון דידן יש לומר, שאם גונז את הכסא הישן כדי להשתמש במקומו בכסא חדש ונאה יותר, יש בכך משום נוי מצוה ומותר לעשות כן.
אכן בשו"ת בית שלמה (או"ח סימן כה) תמה על הוראה זו של ספר חסידים, וצידד שרק אם היריעה עדיין לא נתפרה בספר תורה שלם מותר להחליפה, כיון שלא חלה עליה קדושה, אבל אם כבר תפרוה בספר שלם חלה עליה קדושה, ושוב אין להסירה מהספר אף לשם נוי המצוה[50]. ולפי דבריו אף כסא של אליהו אין להחליפו בכסא אחר כל זמן שהוא ראוי לשימוש. אולם בשו"ת אמרי יושר (לרבי מאיר אריק, ח"א סימן קמא) חלק עליו, וסבר שרק בגניזת תשמיש קדושה ללא סיבה יש לחוש להורדה בקדושתו, אולם אם עושים זאת מחמת טעם, כגון משום 'זה א-לי ואנוהו' כמש"כ הספר חסידים, אין בכך איסור.
אמנם יש לחלק בין דינו של הספר חסידים לבין הנידון דידן, שכן דברי הספר חסידים אמורים באופן שבאותו ספר התורה ממנו מסירים את היריעה מקיימים 'זה א-לי ואנוהו', ועל כן התיר לגנוז את היריעה אף שהיא ראויה למצותה, אולם בנידון דידן החלפת הכסא הישן בכסא נאה ממנו אינה מוסיפה נוי במצות המילה, שכן הכסא אינו משמש למצות המילה עצמה, אלא עומד לכבוד השכינה הבאה לברית, ואם כן אפשר שאף לדעת הספר חסידים אסור להחליפו באחר.
ומכל מקום בשו"ת פני יהושע (או"ח סימן ד) פסק שבכל ענין אין איסור להפסיק להשתמש בתשמיש קדושה, דלא כדעת הבית שלמה וסיעתו. ולדבריו כל שכן בנידון דידן, שעושה כן כדי להשתמש בכסא נאה יותר, מותר להניח את הכסא הישן בגניזה אף אם עדיין ניתן להשתמש בו.
הוצאת הכסא לחולין ע"י פדיון
אכן אף למש"כ בדעת הספורנו, שכסא של אליהו נחשב תשמיש קדושה ויש להניחו בגניזה, במקום שקשה לעשות כן יש ליתן עצה לפדות את הכסא ולהוציאו לחולין. וכעין המבואר בשולחן ערוך (או"ח סימן קנג סעי' ז) לענין בית הכנסת, שאף שאסור להורידו מקדושתו, ניתן למוכרו ע"י ז' טובי העיר במעמד אנשי העיר, וע"י המכירה פוקעת הקדושה מבית הכנסת ועוברת למעות, וכיון שהמעות קלישא קדושתם, ניתן להשתמש בהם אף לצרכי חולין.
אמנם המשנה ברורה (סימן קנג ס"ק לז) כתב שדווקא בית הכנסת ותשמישיו יוצאים לחולין ע"י ז' טובי העיר, כיון שקדושתם אינה קדושת הגוף[51], אבל שאר תשמישי קדושה הקדושים קדושת הגוף אין קדושתם פוקעת ע"י פדיון. אולם בשו"ת חתם סופר (או"ח סימן לח) חלק על כך, וכתב שכל תשמישי הקדושה שווים לבית הכנסת ותשמישיו, ואינם קדושים קדושת הגוף ככלי המקדש, וניתן להוציאם לחולין ע"י פדיון.
ואם כן יש לומר, שכיון שדעת הספורנו – דעת יחידאה היא, ומעיקר הדין יש לסמוך על דעת רוב הפוסקים שלפיהם אין קדושה בכסא של אליהו, ומותר להשליכו כאשר קנו כסא חדש, אף אם עדיין הוא ראוי לשימוש, על כן אף אם נחוש לדעת הספורנו ניתן יהיה לסמוך על שיטת החתם סופר הנ"ל. ואם כן יכולים הממונים על בית הכנסת או האולם בו נמצא הכסא, שדינם כטובי העיר[52], למכור את הכסא או לפדותו תמורת סכום נמוך[53], וממילא יצא הכסא לחולין. ואם יעשו כן ניתן יהיה להשליך את הכסא אף אם עדיין הוא ראוי ליעודו, ולא יהיה חיוב להניחו בגניזה[54].
[1] כן כתב הט"ז (יו"ד סימן רעא סק"ח). ויעוין במגן אברהם (סימן קנד ס"ק יד) שצידד שאין להניח בארון הקודש חומשים ושאר ספרים המודפסים.
[2] כן פסק הרמ"א (או"ח סימן מב סעי' ג) לענין קלף שהזמינוהו לכתוב תפילין, שאסור לכתוב עליו דברי חולין. ומבואר במשנה ברורה (שם סק"כ) שההזמנה צריכה להיות ע"י מעשה ולא בדיבור בלבד, דהיינו שיתקן את החפץ לשם קדושה, אולם אם רק הקדישו בפיו אין זו הזמנה.
[3] המגן אברהם (סימן מב סק"ו) כתב שיש ראשונים החולקים וסוברים שאף בגוף הקדושה אמרינן הזמנה לאו מילתא היא, אולם המשנה ברורה (שם ס"ק כג) הכריע שהזמנה מועילה לחפצי הקדושה לענין שיהא איסור לעשות בהם תשמישי חולין, אבל מותר יהיה להשתמש בהם לקדושה קלה.
[4] הפרי מגדים (שם) הוסיף שיש חילוק בין ספר תורה ושאר כתבי הקודש הכתובים על קלף לבין שאר חפצי קדושה וספרים המודפסים, לגבי עשיית תשמישים של גנאי כנגדם. שכן ספר תורה וכיוצ"ב צריכים הפסק מחיצה בינם ובין מקום התשמיש, ואילו שאר חפצי קדושה וספרי קודש די להניחם בתוך שני כלים, כמבואר בשולחן ערוך (או"ח סימן רמ סעי' ו) לענין תשמיש המיטה.
[5] עיין במשנה ברורה (סימן קנד ס"ק לא), שאסור להשתמש בספר קודש להגן מפני החמה או מפני חבירו, שלא יראה את מעשיו.
[6] שנינו במנחות (ק ע"ב) שקדושת הגוף אין לה פדיון, וכן פסק הרמב"ם (כלי המקדש פ"א הי"ג). וכן מוכח מקושיית הרמב"ן המובאת בר"ן (מגילה ח ע"א מדפי הרי"ף ד"ה ומאן דשרי), היאך ניתן להוציא לחולין כלים הקדושים בקדושת בית הכנסת.
[7] כן פסק השולחן ערוך (או"ח סימן קנד סעי' ה, ויו"ד סימן רפב סעי' י) לענין ספר תורה שבלה. וראה בסמוך שדווקא לאחר שבלו ואינם ראויים עוד לתשמישם יש לגונזם, אבל כל זמן שראויים לתשמישם, כגון ספרי קודש שראויים עדיין ללמוד בהם, אין להעבירם לגניזה.
[8] הפרי מגדים (שם) צידד שבית של תפילין של ראש נחשב כקדושה עצמה, כיון שיש בו את האות שי"ן שהיא הלכה למשה מסיני. ולגבי רצועות התפילין כתב, שאף שהן תשמישי קדושה, מכל מקום לדעת רש"י במנחות (לה ע"ב ד"ה שם ה נקרא) מקום היו"ד והדל"ת שברצועות נחשב כקדושה עצמה ולא כתשמישי קדושה.
[9] כך נפסק בשולחן ערוך (או"ח סימן מב סעי' ג), שלגבי תשמישי קדושה אמרינן הזמנה לאו מילתא היא.
[10] כן מבואר בשולחן ערוך (או"ח סימן קנד סעי' ח). והמגן אברהם (סימן מב סק"ו וסימן קנא ס"ק יד) הוסיף, שהתנאי מועיל רק לעשות בהם תשמישי חולין, אולם תשמיש מגונה אין לעשות בהם למרות התנאי.
[11] כמבואר בשולחן ערוך (או"ח סימן קנג סעי' ז) לענין מכירת בית כנסת, וכן כתב הפרי מגדים (שם אשל אברהם ס"ק יד) בדעת הרמב"ם. אולם הביאור הלכה (סימן קנד סעי' ג ד"ה תשמישי קדושה) הביא חבל ראשונים הסוברים שקדושת תשמיש קדושה אינה פוקעת ע"י מכירת ז' טובי העיר.
[12] כן פסק השולחן ערוך (או"ח סימן קנד סעי' ג).
[13] אבל לגבי הבית המכסה את קציצת התפילין של ראש כתב הפרי מגדים (שם) שהוא תשמיש קדושה. והטעם, שכן בקציצה זו בולטת האות שי"ן מהלכה למשה מסיני, והיא נחשבת קדושה, וממילא הבית המכסה אותה נחשב תשמיש קדושה.
[14] הפרי מגדים (שם) כתב דתשמיש דתשמיש קדושה אין בו קדושה כלל, ומשמע שמותר להשתמש בו אף לתשמישי גנאי, וכן להשליכו לאשפה. אולם בספר צדקה ומשפט (לרבי יעקב ישעיה בלויא, פט"ו הערה לט) הביא חבל אחרונים שהחמירו שלא להורידו מקדושתו, ואף שלא לעשות בו תשמיש חול כלל, ועל כן העלה שלכל הפחות לא ינהגו בו מנהג בזיון.
[15] ועל כן חוטי הציצית נחשבים חפצי מצוה אף בזמן שאינו לבוש בה או בלילה, וכן שופר נחשב חפצי מצוה אף אחרי ראש השנה, אם עומד להשתמש בו בשנה הבאה, וראה בהערה להלן.
[16] כן מבואר ברמב"ן המובא בר"ן (מגילה ח ע"א מדפי הרי"ף ד"ה ומאן דשרי) לגבי קדושת בית הכנסת ותשמישיו: דבית הכנסת עשו אותו כתשמישי מצוה, כסוכה ולולב שנזרקין לאחר מצוותן, ובזמן מצוה יש בהן קדושה של כבוד, כדאמרינן התם, אסור להרצות מעות כנגד נר חנוכה, ואמרינן נמי דנויי סוכה אסור להסתפק מהן כל שבעה, עכ"ל.
[17] כן כתב המגן אברהם (סימן מב סק"ו), שבחפצי מצוה קי"ל הזמנה לאו מילתא היא. וכן מבואר בשולחן ערוך (סימן תרנג סעי' ב) לענין ארבעת המינים שייחדם למצוה ועדיין לא נטלם.
[18] כן כתב רב אחאי גאון בשאילתות (פרשת שלח שאילתא קכו), ולמד זאת מדין כיסוי הדם, שאסור לעשותו ברגלו משום שהוא מבזה בכך את המצוה. אולם הטור (או"ח סימן כא) כתב שכיסוי הדם ברגלו חמור יותר, מפני שעושה את המצוה עצמה בדרך בזיון, משא"כ בנידון דידן שמשתמש בחפץ המצוה, ומכל מקום העלה שטוב להחמיר. השולחן ערוך (שם סעי' א) פסק כדעת השאילתות, וכן פסק לענין סוכה ונויה (שם סימן תרלח סעי' א-ב) ולענין ארבעת המינים (סימן תרסד סעי' ט). אולם הט"ז (סק"א) והמגן אברהם (סימן תרלח סק"ב) פסקו כדעת הטור לפי חילוקו של הב"ח (שם אות א), שדווקא בשעת עשיית המצוה, כגון בשעה שהוא מעוטף בטלית, אסור לו לעשות תשמישי חול בחוטים, אולם בשעה שאינם משמשים למצוה, כגון שפשט את הטלית, מותר לעשות בחוטים תשמישי חול. אכן הביאור הלכה (סימן כא ד"ה אבל) כתב שדברי המגן אברהם אמורים דווקא לגבי סוכה, שאחרי חג הסוכות אינה עומדת למצוה עד לשנה הבאה, אולם ציצית העומדת לשימוש בכל יום לא בטלה ממנה מצוותה אף בזמן שפושטה.
[19] כן דעת הרמב"ן המובא בר"ן (מגילה ח ע"א מדפי הרי"ף ד"ה ומאן דשרי), שבית הכנסת וכליו נחשבים תשמישי מצוה, ועל כן מותר למוכרם ע"י ז' טובי העיר. אכן הר"ן עצמו חלק וסבר שבית הכנסת ותשמישיו נחשבים תשמישי קדושה, אלא שקדושתם מדרבנן, ועל כן מותר להוציאם לחולין ע"י מכירתם ע"י טובי העיר.
[20] כגון חוטי ציצית שנפסקו או טלית שבלתה, וכן סוכה וארבעת המינים לאחר סוכות, כשאינם עומדים לשימוש בשנה הבאה. וראה משנ"ת בהערה לעיל.
[21] כן פסק השולחן ערוך (או"ח סימן כא סעי' ב) לענין טלית שבלתה.
[22] הרמ"א (או"ח סימן תרסד סעי' ט) הוסיף, שראוי לעשות בהם מצוה אחרת, כגון להשתמש בערבות שנטלן בסוכות לאפיית מצות מצוה.
[23] הפרי מגדים (שם) ציין שתשמיש דתשמיש מצוה דרגת קדושתו נמוכה משאר חפצי הקדושה והמצוה, אולם לא פירט את דיניו. ונראה, שכיון שאף תשמישי מצוה מותר מעיקר הדין לזורקם לאשפה, כל שכן תשמיש דתשמיש מצוה מותר לזורקו לאשפה. אמנם בספר גנזי הקודש (פט"ז הערה טז) הביא שמרן הגרי"ש אלישיב זצ"ל חכך להחמיר בחפץ שניכר בו ששימש למצוה, שלא להשליכו בבזיון.
[24] הרמב"ם במשנה תורה (יסודי התורה פ"ו ה"ח) ובפירוש המשניות (שבת פט"ז מ"א) כתב לגבי כתבי הקודש, שאם בלו או נקרעו מותר לגונזם, וכן כתב המאירי (שבת קטו ע"א ד"ה והמשנה הראשונה). ובשו"ת חות יאיר (סימן טז) כתב, שדווקא אם בלו ונקרעו באופן שאינו יכול להשתמש בהם עוד לקודש, יש לגונזם. ומדבריהם משמע שכל זמן שהספרים ותשמישי הקדושה עדיין ראויים ללמוד ולהשתמש בהם, אין להניחם בגניזה. בגדר הדבר כתב בספר גנזי הקודש (פ"ח הערה ט) בשם מרן הגרי"ש אלישיב זצ"ל, שספרים הקרועים מעט באופן שניתן עדיין ללמוד בהם, אולם בימינו ימנעו ולא ילמדו בהם עוד, מותר לגונזם.
ולענין תשמישי קדושה כתב המשנה ברורה (סימן קנד ס"ק יג), שאם בלו ואינם עומדים עוד לתשמישם יש להניחם בגניזה. ובאופן שהם ראויים לשימוש הביא שו"ת בית שלמה (לרבי שלמה דרימר, או"ח סימן כה) מחלוקת בין הפוסקים, לדעת שו"ת משאת בנימין (סימנים נו ונז) יש בגניזתם הורדה בקדושה, ואין לעשות כן כל זמן שניתן להשתמש בהם, ואילו שו"ת פני יהושע (או"ח סימן ד) סבר שאין איסור בדבר.
[25] כן מוכח ממה שפסק השולחן ערןך (או"ח סימן כא סעי' א) לענין חוטי ציצית שנפסקו. וראה בהערה לעיל, שם הובאו דעות הפוסקים באופן שעבר זמן המצוה, אם מותר להשליך את תשמישיה. וראה עוד בהערה להלן.
[26] ואף למש"כ הביאור הלכה (סימן כא ד"ה אבל, ראה בהערה לעיל) שחוטי ציצית נחשבים מצוה אף בלילה, שאינו זמן ציצית, היינו דווקא בדברים שהם מצוה בעצם, כגון חוטי ציצית או סוכה, משא"כ כסא של אליהו, שאף בשעה שהוא משמש למצות המילה הוא נחשב תשמיש מצוה ולא מצוה בעצם, נראה שאף אם לא בלה לגמרי אלא שרוצים לקנות יפה ממנו, נחשב שאינו עומד עוד למצוה, כדין חוטי ציצית שנפסקו, שמותר להשליכם ואין חיוב לקושרם בטלית.
[27] מצאנו דרך נוספת בדבר, במאמר כסא אליהו הנביא זכור לטוב (לריא"ז מרגליות, סימן ג אות ו) בשם ספר מעבר יבק (מאמר שפתי צדק פכ"ו): ואמרו חז"ל שאליהו מקריב בבית המקדש ממש השני תמידין, וכותב על עורות הקרבנות מעשיהם וזכויותיהם של ישראל, וזהו כוונת 'ואשי ישראל ותפילתם', כי לפי שקטרג עליהם עתה בא לתקן, והוא כותב המצוות שאדם עושה אפילו בקצה הארץ, עכ"ל. וכן מובא בספר ילקוט חדש (לרבי בנימין מבלזיץ, ערך אליהו ואלישע אות ד): לא זז אליהו משם עד שנשבע להורות זכויותיהן של ישראל לעולם, וכל אדם שעושה מצוה אליהו מקדים ואומר לפני הקב"ה כן וכן עשה עכשיו פלוני, ואינו זז משם עד שיכתוב זכותו דהאי גברא, עכ"ל. ומדבריהם עולה שאליהו לא נענש על קטרוגו, אלא הוא מעצמו פועל ללמד זכות על ישראל כדי לתקן את קטרוגו עליהם.
[28] בקונטרס סוד מצות מילה (למקובל רבי נתן בן רבי ראובן דוד שפירא, נוסח קריאת השם לילד ד"ה והנה כאשר) כתב, שאם אומרים נוסח זה אזי אליהו הנביא יושב על הכסא המיועד לו, אולם אם אין מייחדים לו את הכסא, אינו יושב עליו אלא עומד בפתח הבית ורואה את הברית והולך לו.
[29] תרגום: עוד אמר רבי אבא, בזמן שאדם מביא את בנו להכניסו בברית זו, קורא הקב"ה למלאכים ואומר, ראו איזו בריה בראתי בעולמי [- שאינו חס על בנו, אלא מביאו בשמחה להקריבו לקב"ה]. באותה שעה מזדמן אליהו, ועף את כל העולם בארבע עפיפות ובא למקום הברית. ועל כן למדנו שצריך האדם להכין כסא נוסף לאליהו הנביא [- מלבד כסאו של הסנדק], ויאמר בפיו 'זה הכסא של אליהו', ואם אינו אומר כן אין אליהו שוהה שם. והוא [- אליהו] עולה ומעיד לפני הקב"ה על קיום מצות ברית המילה. בא וראה, בתחילה נאמר 'מה לך פה אליהו' וגו', ונאמר 'קנא קינאתי לה' כי עזבו בריתך בית ישראל' וגו' [- שלא קיימו מצות ברית מילה]. אמר לו [- הקב"ה לאליהו], חייך, בכל מקום שבני ישראל ירשמו בבשרם רושם קדוש זה של ברית המילה, אתה תזדמן שם, והפה שהעיד שישראל עזבו את הברית הוא יעיד שישראל מקיימים את הברית. והרי למדנו שמשום כך נענש אליהו לפני הקב"ה, משום שאמר לשון הרע על בניו, ע"כ.
[30] ז"ל הילקוט שמעוני (שם): אליהו אמר 'כי עזבו בריתך בני ישראל', ומה נאמר לו 'ואת אלישע בן שפט תמשח לנביא תחתיך'. רבי יוחנן שמע לה מן הדין קריא, 'משא דמשק' וגו', עומד בדמשק ומכריז ערי ערוער, והלא אין ערוער אלא בתחום מואב, אלא שס"ה בתי אלילים היו בדמשק והיו עובדים לכל אחד ואחד יומו, והיה להם יום אחד והיו עובדים את כולם, באותו היום אמר לו הקב"ה, אליהו עד שאתה מקטרג את בני לך לדרכך דמשק וקטרג עליהם, ע"כ. וכן מובא בתנא דבי אליהו (שם). ולפי זה עולה שביאתו של אליהו הנביא לכל ברית מילה אינה משום עונש על שקטרג על בני ישראל.
[31] ראה בהערה לעיל מש"כ בשם קונטרס סוד מצות המילה, שישיבתו אל אליהו הנביא על הכסא מותנית בכך שיפרש בפיו שכסא זה מיועד עבור אליהו הנביא, וכמש"כ השולחן ערוך (שם).
[32] ז"ל הספורנו (שמות ד כד): ויפגשהו ה' – קרה יום מילת בנו אשר בו תשרה שכינה לעמוד בברית וכו', ואולי זאת היא סיבת המנהג להכין כסא כבוד במקום המילה, עכ"ל.
[33] וכן כתב הש"ך (יו"ד שם סק"ח), שמעיקר הדין די בהגבהת טפח, אולם הוסיף שראוי להחמיר ולהגביה את ספר התורה י' טפחים, ולכל הפחות ג' טפחים.
[34] הפרי מגדים (או"ח סימן קנג משבצות זהב ס"ק טו, הו"ד בהערה לעיל) חילק בין הבית של תפילין של יד, שהוא נחשב תשמיש קדושה כיון שהוא משמש את הפרשיות הנחשבות כקדושה עצמה, לבין הבית של תפילין של ראש, שהוא נחשב כקדושה עצמה מפני האות שי"ן החקוקה בו. ולפי דבריו יש לדון אם הכיס בו מונחים התפילין נחשב תשמיש קדושה, ובפרט לדידן שאנו נוהגים להניח את בתי התפילין בתוך קופסאות. ורק לפי מה שהוסיף הפרי מגדים (שם) לצדד שהאות יו"ד ודל"ת שברצועות נחשבות כקדושה, יש לומר שכיס התפילין המשמש לרצועות ייחשב תשמיש קדושה.
אולם המשנה ברורה (סימן קנד שער הציון אות ז) העלה שהכיס נחשב תשמיש קדושה מטעם אחר, כיון שהוא עשוי לכבוד התפילין, ודומה למה שפסק השולחן ערוך (יו"ד סימן רפב סעי' טז) לגבי תפוחי כסף וזהב העשויים לנאות את ספר התורה ולכבדו, שהם נחשבים תשמישי קדושה.
[35] דין זה נובע ממחלוקת אביי ורבא בסנהדרין (מז ע"ב) אם הזמנה מילתא היא, ולהלכה חילקו הפוסקים בין הקדושה עצמה – שבה אמרינן הזמנה מילתא היא, וכלים שנעשו לשם הקדושה או שייחדום לכך, חלה עליהם קדושה אף אם לא השתמשו בהם אפילו פעם אחת – לבין תשמישי קדושה, שלא חלה עליהם קדושה בשעת עשייתם אלא רק לאחר שהשתמשו בהם פעם אחת לתשמיש קדושה, כגון כיס של תפילין דאזמניה וצר ביה.
[36] ז"ל האור זרוע (שם): וצריך לחפש אחר יהודי טוב לעשותו בעל ברית, כדי שיבא אליהו ז"ל וישב על הקטידרא אצלו בשעת המילה, עכ"ל.
[37] כן כתבו המחזור ויטרי (הלכות מילה סימן תקה) והרוקח (הלכות שבת אות קיג, והלכות ברכות אות שנ), וכן מובא בספר כללי המילה לרבי יעקב הגור (דין נר למילה).
[38] ז"ל הערוך השולחן (יו"ד סימן רסה סעי' לג-לד): נוהגין לעשות כסא לאליהו שנקרא מלאך הברית וכו', וכיון שכסא זו הוא של אליהו לכן מהדרין להיות סנדק לישב על כסא קדוש הזה, ולהחזיק הילד על ברכיו בעת המילה, ולהיעשות דוגמת המזבח, עכ"ל.
[39] כן כתב בספר דרך פיקודיך (מצוות עשה ב – מילה חלק המעשה אות יג): ומהראוי שיהיה הכסא חלוק ונראה כשתים, אחד לאליהו זכור לטוב ואחד לסנדק, וכן המנהג ברוב קהילות, עכ"ל. וכן מובא בספר יד הקטנה (הלכות מילה פ"א ס"ק פה), שיש להכין כסא ובו שני מושבים, הימני עבור אליהו הנביא, והשמאלי עבור ישיבת הסנדק, משום שאין זה דרך כבוד שישב אדם מימין לרבו. וכן היה מנהג רבני העיר צפת תובב"א וגאוניה, כפי שעולה משו"ת משפטי עוזיאל (ח"ב יו"ד סימן נ, הו"ד לעיל).
[40] בספרי ברית הלוי (ח"ב סימן יט) הבאתי שהמקור להשוות את הסרת הערלה להקטרת קטורת הוא בילקוט שמעוני (פרשת לך לך רמז פב): בשעה שמל אברהם את ילידי ביתו, העמידן גבעה ערלות, וזרחה עליהם חמה והתליעו, ועלה ריחן לפני הקב"ה כקטורת סמים וכעולה שהיא כליל לאישים, ע"כ. והחיד"א בשיורי ברכה (יו"ד סימן רסה סק"ה) הביא מקור נוסף לדברי המהרי"ל: מצאתי בתוספות יומא כת"י הביאם רבינו בצלאל בליקוטי כת"י וז"ל, יש במדרש טעם לדחוק עצמו האדם להיות בעל ברית, לפי שדומה אותה מצוה לקטורת, כדאמרינן בשעה שמל אברהם אבינו את עצמו ואת בני ביתו ירד הקב"ה לשם, אמרו לו מלאכי השרת מה לך לפנות אל גבעת הערלות, כלומר מקום מטונף הוא, אמר להם חביבים עלי כקטורת, דבחד קרא כתיב 'גבעת הערלות' ובחד כתיב 'גבעת הלבונה', וילפינן מהדדי, עכ"ל. ועיין בשו"ת חתם סופר (או"ח סימן קנח), שהביא מקור נוסף לכך שברית המילה נחשבת כהקטרת קטורת.
וראה עוד בספרי (ח"א סימן רסה סעי' יא הערה כב), שהארכתי בביאור עומק ההשוואה בין הסנדק ובין מזבח הקטורת.
[41] אמנם לפי מש"כ בהערה שם בשם ספר צדקה ומשפט, יש להקפיד שלא לנהוג בו מנהג בזיון, כגון להשליכו לאשפה.
[42] דברי מרן הגר"ח קניבסקי זצ"ל הובאו בספר גנזי הקודש (כתבים ותשובות – תשובות הגר"ח קניבסקי אות קד).
[43] בספר גנזי הקודש (פט"ז הערה טז) כתב בשם מרן הגרי"ש אלישיב זצ"ל לגבי כלים שהם תשמיש דתשמיש מצוה, שאף שמעיקר הדין אין בהם קדושה כלל ומותר להשליכם לאשפה, אם ניכר בהם ששימשו למצוה אין להשליכם בבזיון. וכן יש לומר לגבי כסא של אליהו, שנעשה בצורה מיוחדת שניכר שהוא משמש בשעת מצות המילה.
[44] כעין מש"כ הרמ"א (או"ח סימן קנד סעי' ח) לגבי מטפחות של ספרים ומעילים של ספר תורה, שכיון שנהגו להשתמש בהם לתשמישי הדיוט, ואי אפשר להיזהר בכך, לב בית דין מתנה עליהם מעיקרא שיוכלו להשתמש בהם לתשמישי חולין. וכן כתב (שם סעי' יד) לענין נר של בית הכנסת, שמותר להדליק ממנו נר של הדיוט.
[45] ז"ל הרמ"א (או"ח סימן קנד סעי' ו): ופרוכת שאנחנו תולין לפני הארון אין לו קדושת ארון רק קדושת בית כנסת, עכ"ל. ולגבי קדושת בית הכנסת ותשמישיו נחלקו הרמב"ן והר"ן (מגילה ח ע"א מדפי הרי"ף ד"ה ומאן דשרי, הו"ד בהערה לעיל) אם הם נחשבים תשמישי מצוה או תשמישי קדושה מדרבנן.
[46] שנינו בבא מציעא (קב ע"א): תנו רבנן, המשכיר בית לחבירו על השוכר לעשות לו מזוזה, וכשהוא יוצא לא יטלנה בידו ויוצא, ומנכרי נוטלה בידו ויוצא, ע"כ. וכן פסק השולחן ערוך (יו"ד סימן רצא סעי' ב). והפתחי תשובה (שם סק"ט) הביא משו"ת שאילת יעב"ץ (ח"ב סימן קכב), שבאופן זה השוכר מחויב ליטול את המזוזה עימו, שמא יעשה בה הנכרי מידי דבזיונא.
[47] השבולי הלקט (שם) כתב שמעקה, ציצית וסוכה אסור לנהוג בהם מנהג בזיון, כגון לדרוס עליהם. ולא מבואר אם כוונתו לזמן שהם משמשים למצוה או אף אחרי שנגמרה מצוותם. וכן בדברי החקרי לב (שם) שכתב שלולי שמצות מעקה היא מצוה שכלית היה מקום לחוש שהנכרי ינהג מנהג בזיון במעקה, לא מבואר אם כוונתו שיש לחוש שינהג בזיון בשעה שהמעקה מותקן בגג או שיש לחוש אף אחר שיסירנו מהגג שמא ינהג בו בדרך בזיון.
[48] ראה משנ"ת בהערה לעיל מספר צדקה ומשפט, שהביא סיעת פוסקים המחמירים אף בתשמיש דתשמיש קדושה, שלא להורידו מקדושתו ולא לעשות בו תשמיש חול, ועל כן העלה שלכל הפחות אין לנהוג בו מנהג בזיון.
[49] המשנה ברורה (סימן קנד ס"ק יג, הו"ד בהערה לעיל) כתב לגבי תשמישי קדושה, שאם בלו ואינם עומדים עוד לתשמישם יש להניחם בגניזה, ומשמע שכל זמן שניתן להשתמש בהם אין להניחם בגניזה. וראה עוד בסמוך.
[50] בשו"ת בית שלמה (שם) דן בתשמישי קדושה, אם גניזתם נחשבת כהורדה מקדושתם, והעךה שיש בכך מחלוקת. לדעת שו"ת משאת בנימין (סימנים נו ונז) יש בכך הורדה בקדושה, ואין לגונזם כל זמן שניתן להשתמש בהם, ואילו שו"ת פני יהושע (או"ח סימן ד) סבר שאין בכך איסור.
[51] לדעת הרמב"ן המובא בר"ן (מגילה ח ע"א מדפי הרי"ף ד"ה ומאן דשרי, הו"ד בהערה לעיל) בית הכנסת וכליו נחשבים תשמישי מצוה, ועל כן מותר למוכרם ע"י ז' טובי העיר. ולדעת הר"ן (שם) חכמים נתנו להם דין תשמישי קדושה, וכיון שקדושתם מדרבנן ניתן להוציאם לחולין ע"י טובי העיר.
[52] כן מבואר בשו"ת דברי מלכיאל (ח"ה סימן יא), בשו"ת הר צבי (או"ח ח"א סימן עז) ובשו"ת שבט הלוי (ח"ה סימן כ), שגבאי בית הכנסת נחשבים כז' טובי העיר לכל ענייני בית הכנסת. ובספר צדקה ומשפט (פי"ד הערה לז) כתב על פי הראשונים, שאף גבאים שלא נבחרו ע"י מתפללי בית הכנסת אלא מעצמם עוסקים תדיר בענייני הציבור, נחשבים כטובי העיר.
[53] בשו"ת אבני נזר (או"ח סימן לד) פסק לענין מכירת בית הכנסת ותשמישיו ע"י טובי העיר, שאם המכירה אינה נעשית מדעת כל בני העיר יש למוכרם בשווים דווקא. אולם מרן הגרש"ז אויערבך זצ"ל בשו"ת מנחת שלמה (תנינא סימן ו) העלה שבכל ענין ניתן למוכרם או לפדותם בפרוטה.
[54] ומכל מקום אין להשליכו למקום בזיון או לאשפה, שכן אף לגבי בית כנסת שנמכר ע"י ז' טובי העיר צידד הביאור הלכה (סימן קנג סעי' ט ד"ה ואם מכרוהו) שאין לעשות בו תשמישי גנאי, כגון מרחץ ובית הכסא, והשוה זאת לטליתות של מצוה שבלו, שפסק השולחן ערוך (או"ח סימן כא סעי' ב) שאין לעשות בהן תשמיש מגונה.
