כיבוד הורים חילוניים מול רצון ללכת לישיבה

שאלה:

בס"ד

שלום כבוד הרבנים.

סיפור מורכב, אשתדל לקצר – אני מאומץ על ידי הורים ישראליים חילוניים (הם מסורתיים אך אינם שומרים תורה ומצוות באופן מלא כלל, כל שכן שבת).
נולדתי כגוי; התגיירתי לפני שנה מרצוני (אני בן 30 בקרוב), אני שומר תורה ומצוות ומדקדק בהן ברוך השם. אני חושב ללכת לישיבה של בעלי תשובה בעתיד הקרוב.
העלתי את הנושא בפני ההורים והם מתנגדים באופן גורף בגלל דעות קדומות וכו'; אמא שלי הגיעה עד כדי בכי מעניין החזרה בתשובה שלי והרצון ללכת לישיבה ואינה רוצה שאהיה קיצוני וכו', קשה להם השינוי שלי מבן אדם חילוני גמור/גוי לירא שמיים. כמו חילוניים, ענייני העולם הזה בראש סדר העדיפויות שלהם; בעיקר – כסף, כבוד, מקצוע מכובד וכדומה – זה פחות מעניין אותי.

השאלה: האם עליי לכבד את ההורים מטעם מצוות כיבוד הורים ולא ללכת לישיבה ולמצוא עבודה ולקבוע עיתים לתורה וכו', למרות רצוני להתפתח?

אשמח לעזרתכם בעניין, תודה.

תשובה:

שלום וברכה ידידי היקר!

אני מתפעל עד מאוד מעמידתך האיתנה על עקרונותיך, אשרי מי שעומד ומכריז לפני בורא עולם שלא מעניין אותו לא כסף ולא כבוד רק מצוות ומעשים טובים ועבודת ה' באמת, זו צורה של יהודי אמיתי! עלה והצלח.

בנוגע לשאלתך הייתי רוצה להצביע על שתי נקודות מאוד משמעותיות:

1. הוריך לא יוכלו להבין זאת, כי הם לא מכירים מקרוב, אבל אתה אכן צריך לדעת את הדברים: אין כל דמיון והשוואה בין לימוד בישיבה, אפילו לתקופה קצרה, נניח שנה אחת, לבין לימוד אגבי בבית הכנסת. ולא משום שלא תוכל לצבור כך ידע! יכול להיות שתצליח, אלא שכאן הנקודה, הלימוד בישיבה בונה את כל האישיות הדתית של האדם! האוירה, הקשר עם הרבנים, חיי החברה התומכים, החיכוך בדעות ובשיעורים, השבתות והלילות וכו' וכו'. ישיבה זו לא אוניברסיטה, זה לא מקום שבו רק צוברים ידע [שגם זה דבר חשוב עד מאוד שקשה לקנותו מחוצה לה, אבל זה לא כל הענין], ישיבה זה בנין הנפש, שנה אחת כזו נותנת מטען חסר תחליף לכל החיים! את הנקודה הזו אמא לא יכולה להבין, אבל אתה צריך להבין אותה. ולכן, ככל שיש לך אפשרות כזו, זו המתנה הטובה ביותר שתוכל לתת לנפש שלך.

אלא שכאן השאלה, מה עושים עם ההורים? האם זה נכון לתת כך לאמא להצטער? אז כמובן שלא! וחובתך לתת לה את כל הבטחון והתחושה שאתה לא נעלם לה באיזה חור חשוך… אבל בשום אופן לא לוותר על הישיבה, אלא לנהוג בכבוד בנעימות ולטעת בה את הבטחון שאתה נשאר אותו בן אוהב וקרוב ונורמטיבי ונחמד, ואדרבה, התורה רק מעדנת אותך ובונה אותך. בתחילה היא תחשוש, אבל יעבור חודש חודשיים והיא תראה שאתה רק שמח יותר, עמוק יותר ונעים יותר, והכל ירגע. העיקר לא להתווכח, לנהוג באסרטיביות, בביטחון בכבוד באהבה ובחיוך.

2. נקודה שניה שקצת מטרידה אותי בשאלתך, זה לא ממש נוגע לנושא אבל בכל זאת חשוב:

אתה מציין שאתה בן 30, גבר לכל הדעות… בעולם החילוני גבר בן 30 בהחלט סולל את דרכו בחיים לפי דעותיו ורצונותיו, גם ברמה הפיזית הוא כבר לא ממש תחת סינר של אמא וגם ברמה הרגשית. אני בטוח שהוריך מכירים מכל החברים שילדים בגיל הזה במקרה הטוב הם בכלל בארץ, אבל בודאי לא מנווטים את החיים לפי הוראות ההורים. אינני מצדיק זאת באופן גורף, אני רק רוצה לחדד שתי נקודות: האחת, זה לא חריג יהיה להוריך כשאתה בוחר לך את דרכך, ואם היית בוחר להיות בהודו שנתיים ולעשות חודשי שתיקה, אולי לא היו שמחים אבל היו מכירים את זה מהחברים, אז… שתים, תבדוק בעצמך אולי יש הגזמה קצת בתלות הזו כרגע, יש לעשות הכל בצורה בריאה ומכבדת, אבל לצאת לחיים, ובעזרת ה' זה יסייע לך גם לבנות בית בישראל ולהיות מאושר ושלם.

ברכה והצלחה ונשמח שתעדכן אותנו כיצד אתה נהנה ומתפתח!