שאלה:
מי שיש לו אב לא יהודי כמעט מאה אחוז (או ספק יהודי) והאם היא יהודיה, אם מחוייב בכיבוד אב?
תשובה:
באופן כללי החובה לכבד אב גוי אינה כמו חובת הכיבוד באב יהודי, ועיקר ענינה הוא כדי שלא יבואו לחילול ה' לומר שאינו מכבדו, ומשום הכרת הטוב.
כמובן כל זה בהנחה שהוא באמת גוי, ככל שיש ספק שהוא ישראל יש חיוב מספק לכבדו ככל ישראל [מלבד המחלוקת בראשונים לגבי כבוד אביו רשע והנדון מי נחשב רשע].
מקורות:
בשו”ע (יו”ד סי’ רמ”א סעי’ ט’) מבואר שיהודי שיש לו אבא גוי (שם מדובר על גר) חייב קצת בכיבודו, למרות שאין זה מדין מצוות התורה של כיבוד אב ואם, מ”מ כדי שלא יאמרו שהוא אינו מכבדו חייב הוא לכבדו ברמה כזו המקובלת בנימוסיהם. (עיי”ש בהגהות רע”א). ובהסכמה לספר “אהבת חסד” כתב הנצי”ב שמי שנולד לאב גוי ואם יהודיה ”חייב בכבוד אמו יותר מכבוד אביו”, ומבואר שיש חיוב גמור בכבוד אמו, ושבכבוד אביו יש עכ”פ חיוב קצת. גם לגבי האם זה לא חיוב גמור ככל שאינו חייב בכבוד אביו.
אני מעתיק לך בזה מתוך סיכום שעשיתי בעבר:
הגר אסור לבזות את אביו הגוי ולקללו[1]. ויש אומרים שמן הראוי שאף יכבדו ויסייעו בהגיעו לעת זקנה וכיוצא בזה, ימים שהוא נזקק לעזרתו, ובכך יכיר לו טובה על שהביאו לחיי עולם הזה והיטיב עמו בימי נערותו[2]. ומכל מקום לא יהיה רגיל בביתם הרבה כל הזמן, כדי שלא יושפע ממעשיהם ויחזור לסורו חלילה[3].
ונראה, שנדון זה אינו רק באופן שאביו עדיין בנכריותו, אלא גם אם נתגייר, כיון שאינו מתייחס אחריו אינו חייב בכבודו[4].
עבר וביזהו
ס. אף שהגר מצווה שלא לבזות את אביו ולקללו, אם עבר וביזהו או היכהו אינו חייב מיתה כישראל, אפילו היתה לידתו בקדושה[5]. יתירה מזו אמרו, שאף שהנולד בקדושה מתייחס אחר אמו[6], מכל מקום השווה הכתוב כבודה לכבודו של האב, וכיון שאינו נענש על בזיון האב, גם אם ביזה את אמו הרי הוא פטור מן המיתה[7].
[1] רמב"ם (ממרים פ"ה הל' יא): "הגר אסור לקלל אביו הגוי ולהכותו ולבזותו, כדי שלא יאמרו באו מקדושה חמורה לקדושה קלה, שהרי זה מבזה את אביו. ונוהג בו מקצת כבוד. אבל העבד אין לו יחוס אלא הרי אביו כמי שאינו אביו לכל דבר אע"פ שנשתחררו". ע"כ [וראה שו"ת שבט הלוי ח"ב סי' קיב אות ז שתמה מפני מה השמיט השו"ע דין זה].
ומפשטות דברי הרמב"ם נראה שאין חובה זו מכלל גדרי מצות כיבוד אב ואם, אלא שלא יבוא לידי חילול ה', ולכך לא הקפידו שיכבדו ממש כישראל, אלא העיקר בזה שלא יבזהו או יכהו, וראה להלן מדברי האגרות משה, ועיין עוד מש"כ בזה בס' כלי חמדה (פרשת יתרו אות ז), ס' בית האוצר (מערכת א כלל קלא). ובהקדם ביאור הדברים נראה לדון בעיקר דינו בהיותו נכרי, אם מצווה היה בכיבוד אב ואם:
בסוגית הגמרא בסנהדרין (נו ע"ב) שנינו: "עשר מצוות נצטוו ישראל במרה, שבע שקיבלו עליהם בני נח, והוסיפו עליהם דינין שבת וכיבוד אב. דינין דכתיב (שמות טו כה) שם שם לו חוק ומשפט, שבת וכיבוד אב דכתיב (דברים ה טו): כאשר צוך ה' אלו-היך". ומבואר שם בגמ' שבני נח לא נצטוו על כיבוד אב, וחובה מיוחדת היא שנוספה על ישראל בהיותם במרה, יחד עם מצות השבת.
כמו כן אמרו בקידושין (לא ע"א) במעשה דדדמא בן נתינא שהפליג בכבוד אביו שלא לצערו משנתו ולא חש להפסד ממונו: "א"ר חנינא, ומה מי שאינו מצווה ועושה כך, מצווה ועושה על אחת כמה וכמה". הרי שבן נח אינו מצווה בכיבוד אב ואם [ודוחק לומר שכוונתו דאינו מצווה להפסיד ממונו, דרהיטת הדברים היא להבדיל בין ישראל לנכרי].
וכן אמרו בנזיר (סא ע"א) "הכותים אין להם נזירות". וכמבואר שם, הוא משום שנאמר (במדבר ו ז) "לאביו ולאמו לא יטמא" – יצא עובד כוכבים שאין לו אב. והיינו, דכיון שאינו מצווה בכבוד אביו ואמו, אינו בכלל האיסור האמור לנזיר שלא יטמא לאביו ולאמו. וכן דעת הגרעק"א (יו"ד סי' רמא ס"ט, בשם הפמ"ג בהקדמתו או"ח אגרת ג), ראה להלן בסמוך.
אמנם בס' כלי חמדה (שם) כתב לחלק, שבן נח אינו פטור אלא ממצות כיבוד אב, לכבדו במאכל ובמשתה וכדו', אבל האיסור לבזותו אינו מדין כיבוד אב גרידא, אלא הוא בכלל מצות הדינים שנצטוו בהם בני נח, שכשם שנצטוו שלא לחמוס ולגזול כך נצטוו שלא לבזות את אביהם ואימם, שאין לך כופר בטובה יותר מזה. יתירה מזו כתב שם, שכל אותם האיסורים שנאמר בהם "ארור" בפרשת כי תבוא, אף לבני נח נאמרו, וכלולים הם במצות הדינים. וכדבריו נראה בספר נחל אשכול (הל' גרים עמ' 126), וראה מש"כ בזה באור שמח ע"ד הרמב"ם שם.
[אמנם יעויין בכלי חמדה שם שדן לפטור בני נח ממצוה זו, מחמת הספק שמא אינו אביו. שהרי הסיבה לכך שבעלמא אין אנו חוששים לכך, היא משום דאזלינן בתר רובא ורוב בעילות אחר הבעל, וההכרעה על פי רוב מסורה לישראל בלבד ואינה נוהגת בבני נח. אלא שכתב שם שא"כ יהא הדבר תלוי במחלוקת הראשונים האם ספקא דאורייתא לחומרא מן התורה או מדרבנן, דלשיטת הסוברים שדין תורה הוא, גם בן נח מחוייב לכבד את אביו מחמת הספק, וראה שם עוד מה שדן בזה, ומה שכתב בכעין זה בשו"ת גנזי יוסף (שוורץ, סי' מה) דברי שאול (לבעל שו"מ, במדבר רביעאה ד"ה שאו את ראש, דף ל טור ד)].
ויש שסברו שבני נח אף הם בכלל מצות כיבוד אב ואם. בהקדמת רב ניסים גאון לש"ס האריך לבאר, שכל מי ששלם בדעתו ונחון בבינה מחוייב בקיום מצוות התורה. והקשה: "ואם ישיב המשיב ויאמר, הואיל ואתם אומרים כל מי ששלימה דעתו חייב במצוות, למה ייחד הקב"ה את ישראל לתת להם התורה ולהטעינם במצוותיה הם לבדם ואין אומה אחרת זולתם, והלא כולם שוין בדין חיוב המצוות. ונאמר, כי כל המצוות שהן תלויין בסברא ובאובנתא דליבא כבר הכל מתחייבים בהם מן היום אשר ברא אלו-הים אדם על הארץ, עליו ועל זרעו אחריו לדורי דורים". ע"כ.
ולמדנו מדבריו, שז' מצות בני נח הן מתוך אותן המצוות התלמודיות שנצטוונו בהם מדברי משה ושאר נביאים, הנוהגות אף באופן שאינן מוכרחות על פי שכל, אבל המצוות המושכלות הנוגעות לענינים שבין אדם לחבירו ותיקון העולם, מחוייבים בהם הנכרים כישראל, ואם יבטלו מהם יענשו על כך.
וכן מצינו בחזקוני (בראשית ז כא) שהקשה, היאך נענשו דור המבול הרי לא נצטוו על המצוות. ותירץ: "יש כמה מצוות שבני אדם חייבים לשומרם מכח סברת הדעת אע"פ שלא נצטוו, ולפיכך נענשו".
וכ"כ רשב"ם (בראשית כו ה): "לפי עיקר פשוטו מצוות הניכרות כגון גזל ועריות וחימוד ודינים והכנסת אורחים, כולם היו נוהגים קודם מתן תורה, אלא שנתחדש ונתפרש לישראל וכו'". הרי דפשיטא ליה שגם הכנסת אורחים בכלל חיובם אף שאינה מכלל ז' מצוות.
ומעתה נראה, שאף שמצוות כיבוד אב ואם אינה נכללת בז' מצוות בני נח, מ"מ כיון שמן המצוות המושכלות היא ויסודה בהכרת הטוב שחייב בה הבן להוריו שגידלוהו וסיפקו לו כל צרכיו, גם בני נח מחוייבים בה. ושלא כדברי הכלי חמדה הנ"ל דס"ל שכל חיובו אינו אלא שלא לבזות את אביו אבל הוא אינו מחוייב לכבדו. וראה אריכות דברים בזה בשו"ת ברית יעקב (ליבשיץ, יו"ד סי' מה), וכ"כ בשו"ת דברי יציב (יו"ד סי' קכז), דכיון שכיבוד אב ואם היא מהמצוות המושכלות, גם הגר מצווה בזה.
[על פי זה כתב בשו"ת אבני נזר (יו"ד סי' שו אות טז ואילך) ליישב קושית המשנה למלך (מלכים פ"י הל' ז), בהא דמצינו במקראות בכמה מקומות שקיימו אבותינו דבריהם ע"י שבועה, אברהם ויצחק נשבעו לאבימלך, עשו נשבע ליעקב, אליעזר לאברהם ועוד. והרי איסור "לא יחל דברו" אינו מכלל ז' מצוות שנצטוו בני נח, וא"כ איזה תוקף היה לשבועתם זו קודם מתן תורה שהיה דינם כבני נח. וכתב, דיש לחלק לענין זה בין שבועת ביטוי בעלמא שבין אדם לקונו, שזו אינה נוהגת אלא בישראל, לבין שבועה בין אדם לחברו, דסברא מכרעת היא שעליו לעמוד בדיבורו וא"צ בזה אזהרה מפורשת בתורה ואף הנכרים מחוייבים בכך. שכך היא הנהגת העולם, שהסכם הנעשה בין בני אדם בתקיעת כף יש בו תוקף מחייב מדרכי המוסר והיושר].
ומכל מקום מפשטות דברי הרמב"ם כאן נראה כדברי הכלי חמדה, שכן אם בגיותו היה מחוייב בכבוד אביו ממש ולא רק אסור לבזותו, מפני מה חילק בזה הרמב"ם לענין גר, הרי אותה סברא האמורה באיסור לבזותו, שלא יאמרו בא מקדושה חמורה לקדושה קלה, תהיה נוהגת בו גם לגבי דיני הכיבוד ממש.
אכן, יש מהאחרונים שנקטו בפשיטות שהנכרי אינו מחוייב כלל בכבוד אביו, שכן הקשו [ראה יד אברהם, ובהגה' רעק"א לשו"ע יו"ד סו"ס רמא] כנ"ל, היאך סבר הרמב"ם לחייב את הגר בכבוד אביו וכדי שלא יאמרו בא מקדושה חמורה לקדושה קלה, היכן מצינו שבן נח מצווה במצות כיבוד אב. ובהגה' יד אברהם שם נדחק לפרש, שאף שבני נח לא מחוייבים בקיום מצוה זו, מכל מקום מצינו בכמה מקומות במקרא ובכתובים נענשו על ביטול כבוד אביהם, וכמו שמצינו בחם בן נח שנתקלל להיות עבד עבדים הוא ובניו כל הימים [ראה בראשית ט כה]. וראה פרקי דר"א (בפי' הרא"ש בראשית שם): "מה ראה נח לקלל בנו בעבד, דכתיב בן יכבד אב ועבד אדוניו, אם מכבד אב טוב, ואם לאו, יהיה עבד לאדוניו".
בהגהות רעק"א שם תירץ, דאף שבני נח אינם מצווים במצוה זו, מ"מ בנימוסיהם היא נהוגה, ואם יבטל מכבוד אביו נמצא שם שמים מתחלל, שיאמרו עד עתה שהיה נוהג בנימוסי הגויים היה נזהר בכבוד אביו, ועתה שבא לכלל ישראל סר מלכבדו. ומכל מקום לדברי אחרונים אלו נמי נראה לחלק בזה בין החובה לכבדו לאיסור לבזותו וכנ"ל.
[2] עפ"ד רב ניסים גאון הנ"ל וכל אותם הראשונים שציינו שנקטו כעין דבריו. כמו כן כתב בשו"ת אגרות משה (יו"ד ח"ב סי' קל), דכיון שמצות כיבוד אב יסודה בחובת הכרת הטוב לאביו שהביאו לחיי העולם הזה, אין לחלק בזה בין ישראל לעמים, ואין לחוש לכך שלא נצטוו בזה להדיא, שהרי כמו כן לא מצינו בכל התורה חיוב להתרחק מהמידות הרעות והמקולקלות ואעפ"כ מצינו שנענשו על כך ישראל והאומות, לפי שתיקון המידות הוא יסוד העבודה ו"דרך ארץ קדמה לתורה". ומטעם זה גם הגר מחוייב בכבוד אביו שמסר נפשו לגידולו והביאו לחיי העולם הזה.
ופירש, כי מה שכתב הרמב"ם שיסוד חובה זו הוא כדי שלא יאמרו שבא מקדושה חמורה לקדושה קלה, אין כוונתו לומר שזוהי הסיבה המחייבתו בכבוד אביו, שהרי הוא חייב בכך מעיקר הדין משום הכרת הטוב, אלא לומר שלא החמירו על הגר לכבד את אביו כפי חומר החובה המוטלת בזה על כל איש ישראל. ושיעורו בזה, הוא שלא יראה שמבזה אביו ואינו מכבדו. ולכן, יכבדנו מעט כפי הנימוס שלא יתבזה.
עפ"ד אלו יובן מה שהביא הברכי יוסף (שיורי ברכה סי' רמא) מדברי הזוהר הק' (ח"א דף קסד), שרחל אמנו נענשה על שציערה את אביה בגניבת התרפים אף שהיתה כוונתה בזה למונעו מן האיסור, ומשמעות דבריו, שגם הגיורת חייבת בכיבוד אב ואם, ומסתמא הטעם בזה ע"פ הנ"ל.
[3] שו"ת אגרות משה שם. וראה עוד ס' קובץ מאמרים מהגר"י אברמסקי (בין גר לגר), שעיקר מהות הגרות להתנתק מנימוסיהם ואורחותיהם, את אחיו לא הכיר ואת בני משפחתו לא ידע, ומי שאינו עושה כך אין המרת הדת ומעשה הגרות מתאימים לתכונות רוחו. כלומר, מה שאדם חייב מכח מצות כיבוד ואב והכרת הטוב יעשה, אבל אין כוונת הדברים שישאר מעורב בדעתם ובחברתם, שאם כן לא עשה ולא כלום.
[4] אמנם ראה ס' חכמת התורה להגאון רבי שלמה קלוגר (שמות יח א) שדן בזה גבי כבוד חמיו באופן שאף חמיו נתגייר אם חייב בכבודו אחר שאין הבת מתייחסת אחר אביה [ראה מה שדן שם בזה ביחס למשה רבינו ויתרו חותנו].
[5] כתב הרמב"ם (ממרים פ"ה הל' ט-י): "וכן גר שהורתו שלא בקדושה אע"פ שלידתו בקדושה, כגון שנתגיירה אמו כשהיתה מעוברת, אינו חייב על מכת אביו וקללתו".
[6] יבמות (צז ע"ב): שני אחים תאומים גרים וכן משוחררים לא חולצים ולא מיבמים, ואין חייבים משום אשת אח. היתה הורתם שלא בקדושה ולידתם בקדושה, לא חולצים ולא מיבמים אבל חייבים משום אשת אח".
[7] ברמב"ם (שם הל י) כתב: "כשם שאינו חייב על [קללת] אביו כך אינו חייב על [קללת] אמו, שנאמר (שמות יז כא), ומקלל אביו ואמו – את שהוא חייב על אביו חייב על אמו, וזה שאינו חייב על אביו אינו חייב על אמו". ומבואר מדבריו, דאף שנולד אחר שנתגיירה ומתייחס אחריה, כיון שהוא פטור על הכאת אביו, גם על הכאת אמו אין לחייבו, וכ"כ בס' החינוך (מצוה רס).
עפ"ז כתב במנחת חינוך שם, דה"ה בבן הישראלית הנולד לה מן העכו"ם, שאף שבנה הוא לכל דבר אינו מצווה לכבדה, ד"כל שאינו בכבוד אביו אינו בכבוד אמו".
