שאלה:
שלום כבוד הרב.
קניתי כמה ספרי קודש.
רציתי לתת חלק מהספרים כדי לשמח אנשים, אבל לא אמרתי שום דבר לאף אחד כדי לעשות את זה בצורה דיסקרטית, וכדי לא לבייש שום אדם אם משהו לא הצליח.
ברם, אחרי הקנייה, ראיתי את הספרים וחשבתי שאוליי הספר הזה לא מתאים לאדם הזה או לאדם הזה, והייתי רוצה לשמור אותו לעצמי, או אוליי עדיף לתת אותו לבית הכנסת, וכו׳.
וגם, יש מבני המשפחה שאמרו לי דברים כמו : "לא! אני לא רוצה לתת את הספר הזה לפלוני/ת! אני רוצה לתת אותו לאלמוני/ת! …".
ואני לא יודע מה לענות להם… הרי אני לא רוצה שהם יבינו שקניתי את הספרים האלה עם הכסף שלי.
אבל סוף סוף, זה לא הם שקנו את הספרים, ולא עליהם להחליט, ואני לא מבין למה הם מחליטים במקומי.
השאלה שלי היא: אם קניתי ספרים כדי לתת אותם לאדם אחד (או לכמה אנשים), האם מותר לי לשנות את דעתי ולשמור אותם לעצמי או לתת אותם לאנשים אחרים או לבית הכנסת/בית המדרש למשל?
(כמובן, מדובר במצב שאף אחד לא יצטער בגלל זה).
תודה מראש.
שבוע טוב ומבורך.
בשורות טובות, ישועות ונחמות.
תשובה:
שלום וברכה
אין כאן נדרי צדקה או משהו, זו סתם מחשבה לתת מתנה, ומותר לך לשנות דעתך ככל שתרצה.
ברכה והצלחה
אמרתי להורים שלי שהיה לי לתת חלק מהספרים הללו לזיכוי הרבים ולקחת לעצמי רק ספר אחד, אבל בלי להגיד להם שאליבא דאמת אני קניתי אותם ספרים עם הכסף שלי, וכו׳.
ולכן, אולי יש בזה נדר, כי אמרתי בפירוש שיש לי לתת חלק מהספרים הללו.
אבל לעומת זאת, הגם שזה היה אמת במחשבתי, אמרתי את זה כדי להתחמק מבני המשפחה שלי, כדי שלא ידעו שקניתי אותם עם הכסף שלי.
מה הדין?
האם הדיבור הזה שווה נדר או משהו כזה, או אין בזה חשיבות ומותר לי עדיין להשתמש בכל הספרים שקניתי כטוב בעיניי?
תודה רבה.
אם אני מבין נכון, האמירה שלך לא היתה בנוסח של התחייבות אלא בנוסח של סיפור, בעצם שקר מסויים…, ואז אין כאן נדר.
השאר תגובה