שאלה:
כשר' חנינא בן תרדיון ענה לר' יוסי בן קיסמא על כך שהוא מקהיל קהילות ברבים למרות גזירת המלכות "מן השמים ירחמו" ור"י הגיב "אני אומר לך דברים של טעם ואתה אומר מן השמים ירחמו" האם כוונתו היתה שעל ר"ח להפסיק את הלימוד ברבים? ורואים גם שר"ח לא ענה על כך, האם זאת שתיקה כהודאה? ובפרט שרואים שבסוף חששו של ר"י אכן התקיים ושרפו את ר"ח עם הס"ת משמע שחששו היה מוצדק אך האם משמעות הדברים שהלכה כמותו והיה אסור לר"ח להמשיך? והנה רואים עוד ראיה לכאורא לכך בכך שכל המוסר נפשו על ד"ת אין אומרים שמועה בשמו.
תשובה:
שלום וברכה
לדעתי היה כאן ויכוח מאוד משמעותי על אופן ההנהגה הראוי בשעת השמד, אם מותר למסור נפש על לימוד תורה ברבים, שהוא בעצם הערובה הרוחנית להבטחת המשך קיומו הרוחני התורני של עם ישראל, וזה שרבי חנינא נהרג על ידי המלכות אינו מהווה ראיה לכלום, אדרבה, לכתחילה היתה כוונתו למסור נפשו על כך, ולפי דעתו שכך היא המצוה בזמן כזה. הראיה לכך היא מהמשך הדיון, שלא ציטטת, אמר לו רבי, מה אני לחיי העולם הבא… כלומר הוא הבין שזה יעלה לו במחיר חייו. עצם תגובתו של רבי יוסי בן קסא כלום מעשה בא לידך, זה נושא רחב ויסודי נוסף, שקשור בדברי הרמב"ם היועים בפירושו למשניות בביאור הענין של רצה הקב"ה לזכות את ישראל, ולפיו עיקר תכליתו של האדם שיזדמן לו מצוה אחת נקיה לגמרי מכל פנייה…
יום מבורך ושנזכה לכל הטוב.
מקורות:
עבודה זרה (יח, א): תנו רבנן: כשחלה רבי יוסי בן קיסמא, הלך רבי חנינא בן תרדיון לבקרו. אמר לו: חנינא אחי, (אחי) אי אתה יודע שאומה זו מן השמים המליכוה? שהחריבה את ביתו ושרפה את היכלו, והרגה את חסידיו ואבדה את טוביו, ועדיין היא קיימת, ואני שמעתי עליך שאתה יושב ועוסק בתורה [ומקהיל קהלות ברבים] וספר מונח לך בחיקך! אמר לו: מן השמים ירחמו. אמר לו: אני אומר לך דברים של טעם, ואתה אומר לי מן השמים ירחמו, תמה אני אם לא ישרפו אותך ואת ספר תורה באש! אמר לו: רבי, מה אני לחיי העולם הבא? אמר לו: כלום מעשה בא לידך? אמר לו: מעות של פורים נתחלפו לי במעות של צדקה וחלקתים לעניים, אמר לו: אם כן, מחלקך יהי חלקי ומגורלך יהי גורלי. אמרו: לא היו ימים מועטים עד שנפטר רבי יוסי בן קיסמא, והלכו כל גדולי רומי לקברו והספידוהו הספד גדול, ובחזרתן מצאוהו לרבי חנינא בן תרדיון שהיה יושב ועוסק בתורה ומקהיל קהלות ברבים וס"ת מונח לו בחיקו. הביאוהו וכרכוהו בס"ת, והקיפוהו בחבילי זמורות והציתו בהן את האור, והביאו ספוגין של צמר ושראום במים והניחום על לבו, כדי שלא תצא נשמתו מהרה. אמרה לו בתו: אבא, אראך בכך? אמר לה: אילמלי אני נשרפתי לבדי היה הדבר קשה לי, עכשיו שאני נשרף וס"ת עמי, מי שמבקש עלבונה של ס"ת הוא יבקש עלבוני. אמרו לו תלמידיו: רבי, מה אתה רואה? אמר להן: גליון נשרפין ואותיות פורחות. אף אתה פתח פיך ותכנס [בך] האש! אמר להן: מוטב שיטלנה מי שנתנה ואל יחבל הוא בעצמו. אמר לו קלצטונירי: רבי, אם אני מרבה בשלהבת ונוטל ספוגין של צמר מעל לבך, אתה מביאני לחיי העולם הבא? אמר לו: הן. השבע לי! נשבע לו. מיד הרבה בשלהבת ונטל ספוגין של צמר מעל לבו, יצאה נשמתו במהרה. אף הוא קפץ ונפל לתוך האור. יצאה בת קול ואמרה: רבי חנינא בן תרדיון וקלצטונירי מזומנין הן לחיי העולם הבא. בכה רבי ואמר: יש קונה עולמו בשעה אחת, ויש קונה עולמו בכמה שנים.
מהר"ל שם: ועוד נראה לומר דלא שאל אותו רק כלום מעשה בא לידך, שממנו אני אוכל להבין ולדעת שבעל עוה"ב אתה, כי הש"י מראה לצדיקים בעולם הזה אם הם בני עולם הבא. ולפיכך שאלו, כלום מעשה בא לידך וממנו יהיה סימן לך. והשיב לו מעות של פורים נתחלפו לי במעות של צדקה וחלקתי אות' לעניים. פירוש מעות של פורים לא נתן רק לאכילה ולשתיה ולשמחה, ואין העני רשאי ליקח ממנו רצועה לסנדליו, כלומר דבר שהוא לצורך חיותו. כי מעות פורים נתן לאכילה גופנית, ואסור ליקח הימנו אפילו רצועה לסנדליו. אף על גב שהסנדל הוא דבר פחות שהוא שייך לרגל, והוי לן למימר דכהאי גוונא שרי אפילו הכי אסור. ואמר שנתחלף לו מעות פורים במעות צדקה, והכונה בזה שנתחלף לו עולם הזה שהיא אכילה ושתיה במעות של צדקה שהוא לעניים, כי העני אין לו עולם הזה כלל והוא מסולק מן עה"ז, רק העני מבקש שיוכל לעמוד בחיותו ואין מבקש התאוה הגופנית. ולפיכך אמרו (ברכות ס"א ב') לא אברא עולם הבא אלא לרבי חנינא בן דוסא וחביריו מפני שלא היה לו טובה והנאה בעולם הזה ולכך מיוחד לעולם הבא. ואמר וחלקתים לעניים, כלומר מעות פורים היה מחלק אותן לעניים מה היה מועיל החילוף אם לא היה בא המעות אל העניים. ודבר זה מורה שנתחלף לו עולם הזה בעולם שאין בו אכילה גופנית. והיינו דקאמר א"כ מחלקך יהיה חלקי ומגורלך יהיה גורלי, כי בזה אני רואה כי גורלך יצא מן גורל העולם הזה מתחלף הגורל בעולם הבא, וכמו שהיה לרבי חנינא בן תרדיון שהחליף עה"ז בע"ה.
