שאלה:
חנות שעמדה לפני פשיטת רגל, ובעל החנות אמר לאחד ממכיריו שהחנות הייתה חייבת לו כסף, שיעשה הזמנה גדולה בחנות ממוצר מסוים שיש לו במחסן, ששיך למכור את זה בנקל, לפי חשבון הכסף שהוא חייב לו, [וכשהחנות יפשוט רגל זה יתקזז אוטומטית בחובו], וכפקודת בעל החנות הלך וקנה סחורה [ומכרו], ואח"כ הודיע בעל החנות על פשיטת רגל, לימים התברר למי שמכר את אותו סחורה לבעל החנות, שבעל החנות, שבעל החנות עשה כן בסחורתו, והיות והוא מעולם לא קיבל תשלום עבור הסחורה שלו, הוא תובע את מי שבעל החנות נתן לו הסחורה שישלם לו מה שקיבל עבור סחורתו מה דינו.
תשובה:
שלום וברכה,
אם בשעת הזמנת הסחורה מהספקים כבר ידע שאין לו איך לפרוע, נחשבת הסחורה לגזל בידו, והסחורה הינה של הספקים בעלי הסחורה, ואין זכות גביה לבעלי חובות אחרים.
אם בשעת הזמנת הסחורה לא צפה את הפשיטת רגל, וקיבל את הסחורה בהקפה, נחשבת הסחורה של בעל החנות. והדין בזה, שבעל החנות צריך לפרוע את הסחורה לבעלי הסחורה, ולא לבעלי חובות אחרים. אבל אם בע"ח אחרים קדמו ותפסו אין מוציאים מהם.
ולמרות שלבעל החנות היה אסור לחלק את הסחורה לבעלי חובות אחרים. אבל לבעל חוב מותר לקבל ממנו, או לתפוס ממנו סחורה כדי להציל את עצמו, ולכן לא ניתן להוציא את הסחורה או מעותיה מידו.
בהצלחה ובשורות טובות.
מקורות:
בשו"ע חו"מ סימן קד מבואר: בעל חוב שיש לו נושים רבים, אם יש ללווה קרקעות, כל הקודם בזמן ההלוואה קודם לגבות. ולכן ראובן ששטר זמנו מוקדם קודם וגובה כל חובו, ואם נשאר נותנים לשמעון ואם נשאר ללוי, וכו'.
במטלטלים אין שעבוד ולכן ב"ד מחלקים את הנכסין בשווה.
כשמחלקים את נכסי הלווה לבעלי חובות, ויודעים ב"ד שיש עוד בע"ח, ב"ד מסדרים שיהיה גם להם חלק לגבות, [ש"ך סימן קד]. וכתב בערוך השולחן [שם ס"ח] שגם הלווה מוזהר שלא לתת את כל נכסיו לבעל חוב אחד, אלא יחלק נכסיו לכל בעלי החובות.
כתב הב"ח סימן צו שאם קיימת הסחורה שקיבל הלווה בהקפה, ויש לו עוד בעלי חובות, אין לשאר בעלי חובות חלק בהם, אלא הכל ינתן לבעל הסחורה. [הובא בקצות סימן צט וסימן קד]. דין זה של הב"ח הינו שייך להלכות קדימת בעלי חובות, ולא משום שהסחורה שייכת לבעל הסחורה, ולכן אם קדם בע"ח אחר וגבה – זכה לעצמו.
למלווה אין איסור לתפוס לעצמו ולהפסיד לשאר בעלי חובות – דוקא תופס לבעל חוב במקום שחב לאחרים, נחשב לאיסור. אבל תופס לעצמו במקום שחב לאחרים לא מצאנו איסור.
הנתיבות סימן קצא מבואר שמקח שלא שולם בטל המקח. אמנם כשזקף במלוה אין בטל המקח אלא חוב יש לו כלפיו. ולכן כאן שקנה הסחורה בהקפה הסחורה שלו, ואח"כ שפרע איתה אין המקח בטל למפרע.
האמת כדבריכם והרחבתי בענין זה קצת
מן הדין על אף שנעשה כאן מעשה נבלה, קשה לחייב את התופס, להשיב את המעות שקיבל.
הנה ראשית כל יש לדון למי שייך מוצרים אלה שעדין לא שולם עליהם, דהנה יעיון בשו"ע בסי' ק"צ שחילק בקונה דבר מחבירו בין עייל ונפיק אזוזי, שאם לא שילם חובו המקח בטל, להיכא שאינו עייל ונפיק אזוזי שהמקח קיים ויעיון בנתי' שם סי' ק"צ ס"ק ז' שכתב וז"ל ועוד נראה דבזה לא בעינן שיהיה עייל ונפיק אזוזי ביומו, רק כיון שתובע מעות והלוקח טוען שאין לו יכול המוכר לבטל המקח, וכן מוכח באה"ע סימן ק"כ בחלקת מחוקק ס"ק ה' ובית שמואל ס"ק ג' דאם לא פרע לו הוי הגט גזל בידו, אלמא דכשלא נתן מעות לא אמרינן דהוי המעות כחוב עליו, רק שהמקח בטל לגמרי כשאינו נותן מעות והמקח כגזל בידו, וכן כתב ג"כ בעל מחנה אפרים [הלכות קנין מעות סי' י"ב], ועי' באבן האזל בהלכות מכירה פרק ה' הלכ' ד' שביאר לפי דברי הנתי' את דעת הרב המגיד בביאור דברי הרמב"ם שם דבחוב מחמת מכר הוה כהחליף פרה ושור עיי"ש שלכאו' לדבריו היה מקום לומר דדברי הנתי' נחלקו הרמב"ם והראב"ד, ורק דאי משום הא עדין יש לומר שגם הראב"ד מודה ליסוד דברי הנתי' ועכ"ז סביריה ליה דבאופן שאינו מבקש לבטל המקח אי אפשר לבוא עליו מצד ביטול מקח, או דיש לומר כמו שהאבן האזל עצמו העיר שם דלכאו' במעשו הרי אינו מבטל המקח עיי"ש.
עכ"פ לכאו' לדברי הנתי' היה מקום לומר דבאופן דידן שנתברר שהמוכר לא שילם בעד המוצרים שהזמין וגם אין בידו לשלם הרי שהמקח בטל, ומי שלקח מוצרים אלה הרי שגזל בידו ועליו להשיבם לבעליו.
ורק דאי משום הא לכאו' צע"ג אם יש להוציא ממנו מתופס דברים אלו, כיו שראשית כל דינו של הנתי' אינו מוסכל לכל כמבואר בנחל יצחק סי' צ"ו שהעיר עליו מדברי הרשב"א בב"ק ק"ה: [ועי' עוד במילואי אבן על דברי הנתי' בס"ק זה], ועוד דהנה הרי זה ברור שבעל החנות אם לא היה נותנו לאותו בע"ח, ובמקרה היה נכנס אדם לחנותו והיה לוקחו הרי שבודאי שהיה יכול למוכרו לו על אף שעדין לא שילם למי שמכר לו את הסחורה, ובהכרח שבמכירות מעין מכירות אלו, על אף שלא דובר ביניהם במפורש שזקפן עליו במלוה בודאי שהוא ניתן במפורש במכירה גמורה, וכזקפן עליו במלוה שהמקח קיים מיד כשמכר לו, ואין לו עליו אלא חוב, [ונראה דגם בחניות שיש מדיניות של חזרות, אופן אוטמטי לכל מה שנשאר לחנות, ולא נמכר, עכ"ז כל זמן שזה לא בוצע, דינו בחזרה, חוץ ממקומות שבעל החנותמשלם על המוצרים רק אחרי שהוא מכר אותם דבאופן זה ודאי שהמוצרים שייכים לזה שסיפק לו את הסחורה.
ולהנ"ל לכאו' נמצא שתביעת המוכר אינו רק מצד מסדרים לבע"ח ושבזה אולי היה מקום לומר דעל אף שמבואר בסי' ק"ד סעי' ג' דבמטלטלים אם קדם בעל חוב ותפס מהני התפיסה מ"מ מצאנו לדברי הב"ח בסי' צ"ו [והביאו הקצה"ח שם, ובסי' ק"ד ס"ק י"ד עיי"ש] שכ' דבתובע חוב מחמת מכירת סחורה והסחורה או חילופיה קיימת, אין לשאר בעלי חוב חלק בסחורה, עד שיגבה בעל הסחורה את חובו, [שכ' וז"ל ולפי זה הוא הדין לוה שאין לו לשלם לכל בעלי חובותיו אם הסחורה שלקח בהקפה הוא בעין או מאי דאתא מחמתייהו קיים אין לאחרים חלק בהם] וא"כ באופן זה שבמציאות לקח הגובה את הסחורה בעד חובתו, הרי שלכאו' אין לו בסחורה כלום, וכשמשעות דברי הב"ח שאין לו בסחורה כלום שלכאו' גם התפיסה בזה אינה מועילה.
ורק דגם אי משום הא, קשה להוציא מעות מהתופס, דראשית כל יעייון בפת"ש סימן ע"ד ס"ק ג' שהביא מהנודע ביהודה שחלק על דברי הב"ח [ועי' פתחי חושן דיני הלואה פרק ד' סעיף ל"ו ס"ק פ"ג שהביא את כל הדעות המסכימים והחולקים על הב"ח] ועוד יש דיש לדון מזה כיון דאף שמצאנו להרבה פוסקים שסביריה ליה כדעת הב"ח מ"מ מדבריהם משמע שאינו מעיקר הדין אלא מכח התקנה וכמו שמבואר ג"כ בקצה"ח בסי' צ"ט ס"ק א' א"כ לדבריהם יש לדון בתרתי ראשית כל אם לדבריהם התקנה היה רק בדין מסדרין לב"ח אבל אם קדם ותפס לא יהני, ועוד דאם לדברים גם לא יהני תפיסה,יש לדון עם לדביהם עכ"פ אין דין זה נוגע אלא כשהגיע זמן פירעון, אבל אם תופס קודם זמן פרעון לכאו' לא מסתבר לומר שגם על אופן זה היה התקנה, שלפי"ז באופן דידן שהתפיסה היה קודם זמן פירעון, אזי אף דאין הכי נמי התפיסה היה מחמת שידוע שאין לבע"ח לשלם לאף אחד מבעלי חובתיו אבל מ"מ יל"ע אם באופן זה נעשה התקנה, [ובאמת שגם לדברי הב"ח יש לעי' באופן דידן שעדין לא הגיע זמן פירעון, אבל הבע"ח נמצא במצב של פשיטת רגל אם שייך לומר שיהני תפיסה] אשר מכל הנ"ל נראה שקשה להוציא ממון מהתופס, ודינו כמו שכ' לעיל ודו"ק.
אתה כותב דברים טובים מאוד. אשריך.
השאר תגובה