חובת האישה ללבוש גרביים

הספר “בגדי תפארך” מלא וגדוש בשיבושים הלכתיים ואין לסמוך עליו להלכה, ולהלן נראה כיצד שיבש את המשנ”ב לגמרי. וכך נראים הרבה “ספרי צניעות” בימינו, לצערנו. ונשים תמימות נופלות בפח, ושלום הבית שלהן מתערער, והופכות לדיכאוניות וכו’.

המקור לכך ששוק באשה ערוה הוא בברכות כד ע”א ולמדים זאת בגמרא מהפסוק בישע’ מז ב-ג “חשפי שבל גלי שוק עברי נהרות תגל ערותך גם תראה חרפתך”. והנה אחד מן הראשונים, תלמיד רש”י, המהר”י קרא מפרש על אתר: שוק – הוא הירך העליון וכך ג”כ מבאר בשו”ת בני בנים (להגר”י הנקין) ח”ד סימן ט’.

וכאן קבע המשנ”ב שרק הברך חייב בכיסוי, ומכאן ולמטה אין שום צורך בכיסוי, והוא תלוי במנהג המקומות. הפסק שלו התקבל על רוב גדולי הדור, וכולם מצריכים חצאית שתכסה את הברך. עניין ה”סנטימטרים” שהתחיל ב-10 ס”מ (מובא בספר ‘לשכנו תדרשו’ בשם הגדולים) והמשיך ב-20 ס”מ ואחר כך גם ל”חצי האורך בין הברך לעקב” ולאחרונה הגדילו לעשות ע”י חלוקת סרגל מדידה, הוא עורבא פרח. ההגדרה המדוייקת היא שהברך צריכה להיות מכוסה בכל מצב, בישיבה או בעמידה או בעליה לאוטובוס, וזה משתנה בין חצאית לחצאית.

למעשה כמו שדעת המשנה ברורה התקבלה הלכה למעשה בכל תחום (בפרט בציבור הליטאי) כך גם בענין זה התקבלה דעתו בין פוסקי דורנו, וכולם סוברים שהברך צריך להיות מכוסה בכל מצב, וגרביים צריך בגלל מנהג ישראל במקום שנהגו בכך.

וכן אמר הגרש”ז אויערבאך זצ”ל. דעתו הובאה בספר “מעדני שלמה”, בזה”ל: “שאלתי את מרן… האם צריך לעורר את הנשים שם בענין לבישת גרביים. ואמר מרן, שחובת לבישת גרביים (כיסוי הרגל מתחת לברך) תלוי הדבר במנהג המקומות, ובמקום שלא נהגו ללבוש אין לגעור בהן… יש להן על מי לסמוך, שהרי דעת המשנה ברורה דלא הוי שוק”.

ומציין למשנה ברורה סימן ע”ה ס”ק ב’, ע”פ פמ”ג משב”ז סק”א, דכיסוי מתחת לברך הוא דת יהודית ולא הוי ערוה בעצם, ובזה מהני מנהג המקום להתירו. ומציין להגרי”ח זוננפלד בשלמת חיים (מהדו”ח ט”ז סק”ח) ואגרות משה חלק ג’ ק’ אות ו’, והגרי”ש אלישיב בקובץ תשובות חלק א’ י”ג. כל אלה סוברים כך! והחזו”א האריך (באו”ח ט”ז סק”ח) וסיים שקשה להכריע בדבר.

וכן כתב במנחת שלמה חלק ב’ (סימן ק”ג אות ט”ו): “לענין שוק ידוע שיש סוברים שזה רק הירך… צריכים ודאי להקפיד שלא לצאת לרחוב בלי גרביים, אבל אין לגעור במקום שההמון הפשוט לא מקפיד על כך”.

וכן במהדורת המ”ב עם הערות ביצחק יקרא מר’ אביגדור הלוי נבנצל (ירושלים תשס”ד), בהשלמות בסוף ח”א כותב “שמעתי מאדמו”ר זללה”ה (הכוונה לר’ שלמה זלמן אויערבאך שהיה פוסק הדור ורבו המובהק) להקל כמשנ”ב, אבל לא רצה להורות לקולא למי ששאל אותו”.

והנה על קצה המזלג, שיטת ההטעיה והסילוף בספרי “הצניעות” שיוצאים לאור בימינו.

בספר “הלבוש כהלכתו”, פט”ו סימן א’ מסרס ומשמיט את דברי המ”ב על מיקום השוק ומשלבם יחד עם דברי החיי אדם (הקובע ששוק הוא החלק התחתון), וזה לשונו: כתב המשנה ברורה, כל גופה של אשה, מה שדרכה להיות מכוסה, נקרא ערוה. אבל פניה וידיה, במקום שאין דרכה להיות מכוסה, לא נקרא ערוה, כיון שרגילים בזה אין כאן הרהור, וכן פרסות רגליה במקום שהדרך לילך יחף, מותר. אבל זרועותיה ושוקה, אפילו רגילין בכך כדרך הפרוצות, אסור (משנה ברורה עה, ב חיי אדם ד, ב).
במהדורה השביעית (טבת תשע”ה עמ’ 131 הערה ז) נוספה הארה ארוכה הדנה בנושא ובין השאר כותב המחבר: ולגודל וחומר הקושיות (על המ”ב) נראה לומר שלפי המצב בדורו, שחלה הידרדרות בקיום התורה בכלל ובעניני הצניעות בפרט (כמבואר בספרו גדר עולם), לא רצה לכתוב בבירור אלא מה שאין בו שום צד היתר, והעתיק את שתי הדיעות במשפט אחד וסמך על המעיין שידקדק היטב בדבריו (ומסיים: הנלע”ד כתבתי). לפי דבריו, המ”ב הסתיר את כוונתו וסמך על בינתו של הלומד להבין את עומק דבריו, שהוא בעצם סובר שהשוק היא האבר התחתון. כלומר עשה את ספר המ”ב כספר קבלה שרק יחידי סגולה יודעי סוד יכולים להבינו ולרדת לעומק דעתו (ומכאן תשובה לאלו השואלים האם החפץ חיים עסק בקבלה).

בספר “בגדי תפארתך” הנ”ל מובאת דרך מקורית נוספת והיא שינוי סדר המילים במ”ב, וזה לשונו: פרסות הרגל עד השוק [ו(השוק) הוא עד מקום שנקרא קניא (ברך) בל”א] במקום שדרכן לילך יחף (ואז האזור שמפרסות הרגל עד השוק מגולה) מותר לקרות כנגדו (היינו כנגד האזור הנ”ל, אבל למעלה מכפות הרגלים חשיב שוק ואסור לגלותו או לקרות כנגדו, ואינו תלוי במנהג המקומות). כלומר הוא משכתב מחדש את דברי המ”ב (ולפי השיכתוב מסתבר שהמ”ב סובר שהשוק היא החלק התחתון) ואח”כ מסביר במפורש “שזה מה שבאמת הח”ח רצה לכתוב” (אך קרה מה שקרה ובאה יד המלאך ודחפה את ידו של הח”ח ובמקום לכתוב את הנ”ל כתב מה שכתב ואין להתייחס לדבריו). בדרך זו ניתן לשכתב את כל התורה כולה, כי הלא אנו יודעים יותר מכותבי הדברים מה באמת היתה כוונתם.

בדרך גאונית דומה נוקט בקונטרס “שוקיו עמודי שש” (ירושלים תשע”ב) המסביר שהמ”ב בא להגן על כבודו של הפמ”ג, ולכן משנה את דבריו וכותב בצורה נסתרת (שרק בעלי סוד יכולים להבין) את כוונתו והיא שבאמת השוק הוא החלק התחתון.

בקונטרס “התנהגות בין אנשים לנשים עפ”י הלכה” (ר’ יוסף יצחק ראזענפעלד, מאנסי תשס”א) עמ’ ע”ב כותב: “יש אומרים שדברי המ”ב האלו, לא הוא כתבם”. גם זו שיטה מקורית ביותר. מהיום והלאה כל מה שלא נראה למאן דהוא בספר כלשהוא יכתוב בצידי הספר “לא הוא כתבם” ושלום על ישראל.

ואציין, כי אפי’ אם נניח שיש במשנ”ב איזו שהיא שגגה או טעות סופר, הרי המשנ”ב חוזר על דבריו בסימן קכ”ח ס”ק ט”ז “בתי שוקים (מה שאנו קוראים מגפיים) – הוא מנעלים ארֻכים המגיעים עד ארכובות הרגל, היינו סמוך לשוק…” ולא מסתבר שהמשנ”ב יחזור על אותה שגגה בדבר מיקום השוק פעמיים.

וכדי להמחיש את גודל הזעזוע מהיחס המחפיר לדברי המשנ”ב מצידם של הנ”ל, נצטט את הר”ח גורדזינסקי בשו”ת אחיעזר, פרקי חיים תר”ע: “לאחר שיביע הח”ח את דעתו, מצווים אנו לא לחלוק על דבריו כנאמר לא תחלוק על רב”.

וכן כתב הגאון ר’ אלחנן וסרמן בתולדות הח”ח עמ’ תע”ח “דברי הח”ח הם כדברי הראשונים שאין לאל ידי האחרונים ואפילו הגדולים לחלוק עליהם”.

וכן בספר שיעורי משמר הלוי על מסכת ערכין, (משה מרדכי שולזינגר, ב”ב, תשע”ב עמ’ רכ”ב) כותב: “יש לדעת, אין כזה דבר טעות במ”ב… וסיפר שפעם נפגשה בת מבית יעקב עם בחור ישיבה, והבחור אמר לה שלפעמים מוצאים טעויות במ”ב. הלך אבי הבת אל הרב שך זצ”ל וסיפר לו דברים כהווייתן, נזדעזע מרן זצ”ל ואמר לו נחרצות, מיד תלך ותנתק את השידוך… כי לדבר כך זה גובל באפיקורסות”.

במשנ”ב המבואר ברכת אשר מר’ אפרים פאדאווער (ברוקלין, תש”ע) עמ’ 62, כללי הפסק בנוגע להמ”ב והבה”ל כותב ששמע בע”פ מהגאון ר’ חיים קנייבסקי: “שאלתי את הגר”ח אם אמת הוא מה שאומרים שכשנדמה שיש סתירה בין דברי המ”ב במקום אחד לדבריו במקום אחר, שאפשר לתרץ ולומר שאחד מהם נכתב ע”י הח”ח בעצמו והאחר ע”י בנו או חתנו ושהם כתבו דינם ע”פ מקורות אחרים? והשיב לי רבינו שליט”א (ר”ח קנייבסקי) שאינו אמת כלל, ובשום אופן א”א לתרץ כן… והוסיף לי… שאף שאמת הוא שיש סימנים במ”ב שעיקרם נכתבו ע”י בנו או חתנו זצ”ל, מ”מ הח”ח עבר עליהם בעצמו והסכים עליהם. ונמצא שבסופו של דבר כל המ”ב יצא מתחת ידו של מרן הח”ח זצ”ל בעצמו…”

וכן בחוברת יחלק שלל, גליון ה’ עמ’ כ”ו סימן ד’, מהליכותיו בתפילה של ר’ הלל זקס מובא שנזף במי שאמר שהחפץ חיים היה בעצמו לא נוהג בכמה דברים להלכה כפי שכתב במ”ב… והקפיד על כך מאוד ואמר שזהו דבר שאסור לאומרו…

ונסיים בדברי החזון אי”ש הידועים בקובץ אגרות ח”ב אגרת מ”א: “סוף דבר ההוראה המקובלת מפי רבותינו אשר מפיהם אנו חיים, כמו הב”י ומ”א והמ”ב… היא הוראה מקוימת כמו מפי סנהדרין בלשכת הגזית”.