א. בגמרא בשבת כתוב שאם יש לו מעות רק לאחד אז נר קודם ליין לקידוש משום שלום בית,
אבל לכאורה למה צריך להגיע לשלום בית בוא נגיד שהטעם הוא משום שאין מעבירין על המצוות משום שנר הוא מבעוד יום וקידוש על היין זה בלילה.
ב. כתוב בהלכה שאם אדם התפלל תפילה של חול ביום טוב ראשון צריך להתפלל בליל יום טוב שני שתי תפילות יום טוב. ולכאורה זה סותר אחד את השני – שאם היום הראשון הוא היה יום טוב אז יום שני הוא חול ולא תיקן כלום, ואם יום שני הוא יום טוב אז הראשון היה חול והוא התפלל כדין – שהרי שתי ימים טובים הוא מטעם ספק איזה יום הוא יום טוב.
ג. ושאלה אחרונה – ידוע שאפשר להעמיד שומר לקרוא לאור הנר ולא חוששים שמא יטה , ולכאורה למה אי אפשר להעמיד שומר לעלות באילן ולא נחשוש שמא יתלוש וכן בכל הגזירות של חכמים – שמא יחתה שמא יתקן כלי שיר וכו'.
תודה רבה .
תשובה:
שלום רב!
א. דין אין מעבירין על המצוות נאמר רק באופן ששתי המצוות מזומנות לו והנידון הוא איזו מהן להקדים תחילה. אולם כאן, כיון שאין לו אפשרות לקיים את שתי המצוות נמצא שאם יבחר לקנות יין לקידוש יהיה פטור ממצות ההדלקה משום שאין לו מעות.
ב. מחלוקת מפורסמת היא בין הראשונים, על דבר אדם ששכח להזכיר יעלה ויבוא בתפילת מנחה של ראש חודש, אם ישלים תפילתו זו בערבית, שהרי אף באותה תפילה לא יזכיר יעלה ויבוא, ונמצא שלא הוסיף כלום על תפילתו הראשונה [ראה תוספות בברכות כו ע"ב ד"ה טעה]. הביאור בדעת הסוברים שחייב הוא לחזור על תפילתו פעם נוספת, משום שתפילתו הראשונה כלל לא עלתה לו, ולא יצא בה ידי חובתו, ונמצא שבתפילתו השניה אינו משלים רק את הזכרת ה"יעלה ויבוא" שהחסיר, אלא זוהי השלמה לתפילת מנחה שאותה החסיר לגמרי. בדומה לכך י"ל בנידון האמור לענין שני ימים טובים, שאף על פי שממה נפשך אין תועלת בהשלמה זו שהוא עושה אותה, וכפי שכתבתם בשאלתכם, מכל מקום לאחר שנקבע שלא יצא ידי חובתו בתפילה שהתפלל ביום טוב הראשון, ומשום שלא הזכיר בה מענינו של יום, נחשב לו הדבר כאילו כלל לא התפלל תפילה זו, ומשום כך מחוייב הוא להשלימה בערב בצורה שנקבעה על פי חז"ל.
זאת ועוד, אף על פי שיסוד החיוב לחגוג שני ימים טובים הוא משום הספק, נקבע הדבר על פי חז"ל כחיוב גמור בשני הימים, ומשום כך אף מברכים על כל מצוות היום ביום טוב השני כמו ביום טוב הראשון [על אכילת מצה ומרור וכו'].
ג. שאלתך זו נידונה במגן אברהם (סי' רעה ס"ק ה), וראה שם שתירץ, שהחשש שמא יחתוך זמורה אינו קיים רק בשעת הרכיבה גופה, אלא חששו חכמים שכבר קודם הרכיבה יחתוך זמורה שתהא מוכנה עמו לזמן רכיבתו, ובזמן זה שקודם הרכיבה לעיתים אין אדם אחר עמו שיזכירנו. וראה עוד הרחבה בזה בספר משנת הגר סימן מו.
מקורות:
א. ראה שו"ת דברי מלכיאל חלק א סי' יז אות לז. וקצת מקור לדבריו מדברי התוספות ביומא לג ע"א.
ב. על כך שיום טוב שני נקבע כדין גמור ואין לו גדר של ספק בלבד, ראה רמב"ם הל' יום טוב פ"ו הל' יא, יד ולעומתו בריטב"א ראש השנה יח ע,א, משנה ברורה סי' תצז ס"ק יא, חי' הגר"ח הלוי הל' יום טוב, ס' אבי עזרי הל' יום טוב, שיעורי אשר לשלמה ביצה סי' י, ס' מועדים וזמנים ח"ז סי' קלו. ועוד האריכו בזה רבות גדולי האחרונים.
לגבי שאלה ג. תירצת לי לגבי האילן אבל מה לגבי שאר גזירות של חכמים כמו שמא יתקן כלי שיר או שמא יחתה וכו'.
דומני שתשובתו של המגן אברהם מיישבת גם גזירות אלו, שכן אם נתיר לאדם לנגן ביום השבת יש לחשוש שמא יתקן קודם לכן את כליו, וכן החשש שמא יחתה שייך בכל משך שהייתו של התבשיל על גבי האש, ובדרך כלל לא מצוי שומר שישהה עמו שם כל אותו הזמן.
השאר תגובה