מעשה ידיה

הרב משה קליין

אונגוואר, ירושלים

מחבר הספרים "משנת הגר" ו"משנת הכתובה"

(מתוך ספרו "משנת הכתובה" סימן כב)

מעשה ידיה בזמנינו מתי הם שייכים לבעל ומתי לאשה

שאלה

שאלה מצויה נתעוררה בזמנינו, שהמנהג בקרב ציבור בני התורה שהבעל שקוד על דלתות התורה ואינו משתכר אלא מילגה מועטה, ואילו האשה מתאזרת עוז ותעצומות ונוטלת על כתפיה את עול כלכלת הבית. מה יהא בדינם של הכנסותיה, האם שייכים הם לבעל כדין מעשה ידים, ושני ספקות יש בדבר:

א. האם מחמת עצם היות האשה המפרנסת העיקרית בבית, נחשב לה הדבר כאילו אמרה "איני ניזונת ואיני עושה", שהרי כך היא הנהגת חייהם שיהיה הוא סמוך עליה ולא היא עליו, או דנימא, דאף שאינה ניזונת מנכסי הבעל מעשה ידיה שלו עד שתאמר כן בפירוש.

ב. לרוב אין האשה עוסקת באחת מן המלאכות האמורות בגמ' ובראשונים – שהן מלאכת הצמר אריגה וריקמה – אלא עוסקות הן בהוראה מזכירות ניהול משרד וכדומה, ויש לדון, האם יש לבעל חלק בהכנסותיה ממלאכות אלו שאינן מיוחדות לנשים.

תשובה

א

אשה שאינה ניזונת מיד בעלה

בשו"ת מהר"י באסן (סי' לח – מ) נשאל, לענין אשה שעסקה בספסרות קרקעות שלא מדעת בעלה וללא עזרתו, והרויחה הון רב, לימים, תבעה אשה זו מבעלה שישלם עבורה את מיסי המלך [שהיו בכלל חיוב המזונות לפי מנהגם וצרכיהם], ובא הבעל וטען, דמאחר שהיא עוסקת במסחרה בלא להוועץ עמו, ואף כשהיה מציע עזרתו היתה מריבה עמו ואומרת מה לך בעסקי הרי איני ניזונת משלך ואיני נצרכת לך, לכאורה נחשב הדבר כאילו אמרה בפירוש "איני ניזונת ואיני עושה", ופטור הוא מחיוב מזונותיה. ועיי"ש שנחלקו בדבר שנים מחכמי דורו, ודעתו להכריע בזה דכל שלא אמרה בפירוש "איני ניזונת ואיני עושה" מעשה ידיה לבעל.

בטעם דבריו כתב שם בשני דרכים:

א. לענין מה שטען הבעל שכל ימיה היא טוענת כנגדו שמאחר ולא ניזונה משלו כלום הכנסותיה שלה הן, ודאי לא היתה כוונתה אלא על לשעבר, שכל הממון שצברה עד אותו הזמן – שלה הוא, ובזה הרי אין כל משמעות לדבריה, שכבר זכה בהם הבעל קודם שטענה זאת. ולענין הכנסותיה העתידיות י"ל, דאילו ידעה שלגבי נכסיה הקיימים אין בדבריה ממש, לא היתה אומרת כן גם לגבי אלו העתידים לבוא, דהא דבר שלא בא לעולם הוא ואינה מובטחת שיצליחו נכסיה לאורך ימים. נמצא שאין כל אומדנא דמוכח לומר שאכן אינה רוצה שישתעבד לה בעלה למזונותיה, ויהיו מעשה ידיה שלה.

ובפרט, שהרי להלן סי' כח יבואר, שלדעת חלק מהראשונים אשה שאמרה "איני ניזונת ואיני עושה" אינה יכולה לחזור בה ממחילתה לעולם. ולדבריהם, אכן יש יסוד רב להנחה זו, שאף שעתה נכסיה מוצלחים יודעת היא שלא לעולם חוסן, ואפשר שבעתיד תזדקק לסיועו של הבעל, ולבטח אין רצונה למחול לו מזונותיה כל ימיה אף שתפקיע בכך את שעבודה למעשה ידיה [וכ"כ בס' שערי דעה ח"ב סי' קצה].

ב. כמו כן, מדברי הגמרא (כתובות נט ע"א, ע ע"ב) מוכח לכאורה, שגם כאשר יש אומדנא ברורה שרצון האשה לוותר על מזונותיה תמורת מעשה ידיה, אין בכך כלום וצריך שתאמר כן בפירוש: שכן אמרו שם בגמ', שאשה שאסרה את הנאתה על הבעל בקונם אין בדבריה ממש, הואיל והיא משועבדת לו למעשה ידיה, ואין קונמות מפקיעין מידי שיעבוד [דאלמוה רבנן לשיעבודא דבעל]. וצ"ע לכאורה, מדוע לא יחשב הקונם גופיה כאילו אמרה "איני ניזונת ואיני עושה", ושיעבודו של הבעל יפקע מאיליו מחמת אמירתה. ומכאן יש ללמוד, שגם כאשר יש ידים מוכיחות שאכן רצונה להפקיע את זכות הבעל במעשה ידיה ולהפסיד בכך את זכותה למזונות, כל שלא אמרה כן בפירוש אין בכך כלום.

ומכאן נלמד נמי לדידן, דכיון שאין אומדנא ברורה לומר שרצונה של אשה זו הדואגת לפרנסת הבית להפקיע את תקנת המזונות מעיקרא ולזכות במעשה ידיה, אין הבעל מפסיד זכותו עד שתאמר בפירוש "איני ניזונת ואיני עושה". עוד נתבאר בדברי מהר"י באסן אלו, שגם כאשר יש אומדנא מוכחת שרצונה למחול מזונותיה ולהפקיע בכך זכותו למעשה ידיה, אין משמעות לכוונתה זו עד שתאמר כן בפירוש, ד"סילוק נכסים" הנעשה במחשבת הלב אינו כלום.

דין מעשה ידים בבעל שאינו מפרנס את אשתו

אכן, מטעם אחר יש לצדד לפטור לכאורה אשה זו מליתן לבעל את מעשה ידיה. דהנה בסוגית הגמ' שם (נח ע"ב) אמרו, שאין הבעל זוכה במעשה ידי אשתו, אלא אם כן הוא מספק לה את מזונותיה כפי המתחייב מתנאי הכתובה וכשיעור הנהוג בקרב אנשי מקומם. והטעם בזה פשוט, דלא תקינו חכמים לבעל שיזכה במעשה ידיה אלא כנגד מזונותיה. וכמו כן י"ל לענין זו שפרנסת הבית נשענת על הכנסותיה, דאין כל טעם לשעבד את מעשה ידיה לבעל, וא"צ בזה שתאמר איני ניזונת ואיני עושה.

קיבלה על עצמה לכלכל את ביתם

מיהו, כד נעיין בדברים, נמצא שנחלקו בהלכה זו גדולי הפוסקים:

דהנה, בתשובת מהר"י באסן שם כתב, דדין זה, שבעל שאינו זן את אשתו כפי המחוייב והנהוג מפסיד בכך את זכותו ליטול את מעשה ידיה, אינו אמור אלא באופן שרצונה להתפרנס מנכסיו. אבל אם מתחילה הסכימו ביניהם שיהיו ניזונים ממעשה ידיה, אין הבעל מפסיד בכך את חלקו, דלא גרע מאילו אמר לה בפירוש "צאי מעשה ידיך למזונותיך" ונתרצתה לכך, דמשתלמת מזונותיה ממעשה ידיה ונחשב הדבר כאילו נתן לה משלו. ומאחר שכך, מותר מעשה ידיה, שאינם נצרכים למזונותיה – של בעל הן. אלו דבריו. נמצא לפי זה, שאם די במעשה ידיה כדי לספק לה את כל הנצרך לפי מנהג מקומם, אין טעם להפקיע את זכות הבעל בהכנסותיה.

שיטת מהרי"ט בזה

אולם, בשו"ת מהרי"ט (חו"מ סי' סז) חלק עליו בסברא זו, יעויי"ש שדן, בענין "נשים שהמה כאניות סוחר להביא טרף לביתן, ומכלכלות את בעליהן, ומפרי ידיהן עשתו גם גברו חיל עושר ונכסים", וכתב, דכיון שאינן ניזונות מיד הבעל מעשה ידיהן שלהן.

ראיה לדבר הביא שם, מהא דכתב הר"ן (כתובות נה ע"ב מדפי הרי"ף) בשם הרמב"ן, לענין אשה שלא נתן לה הבעל מזונות זה י' שנים והיתה ניזונת משלה, דאף על פי שלא אמרה בפירוש "איני ניזונת ואיני עושה" אין היא צריכה ליתן את מותר הכנסותיה לבעל, כיון שלא ניזונה משלו. הרי דלא חשיב בכהאי גוונא כמי שאמר לה בעלה "צאי מעשה ידיך למזונותיך" [והובאו הדברים לדינא במגיד משנה הל' אישות פי"ב הל' כב, ועיי"ש דכן היא נמי שיטת הרשב"א, ובשו"ע סי' ע סעי' יא, וברמ"א סי' פ סעי' יח][1].

מיהו יעויי"ש במהרי"ט שלא הכריע בדבר לדינא, דמאידך גיסא יש לחוש ולומר, דכיון שעיניה של האשה נשואות לבעלה, מסתמא היה בדעתה שיזכה בכל רווחיה. אלא שלפי זה, אם היתה אומדנא המוכחת מתוך מעשיה שאין רצונה בכך, מעשה ידיה שלה [בעיקר דברי מהרי"ט אלו ראה מש"כ הפתחי תשובה סי' פ ס"ק א, וס' נתיבות משפט דף קסה][2].

כמו כן נתבאר בשו"ת רב פעלים (אבהע"ז ח"ב סי' טו), לענין אשה שידיה רב לה במסחר הקרקעות ומרוויחה ממון הרבה, לימים מת בעלה ובא בעל חוב לתבוע מנכסיה לתשלום חובותיו, והאשה טוענת כנגדו שמעולם לא התפרנסה מבעלה, שהיה הוא יושב ועוסק בתורה והיא היתה עוסקת במלאכה לכלכלת ביתם, וממילא מעשה ידיה שלה הן. ופסק ע"פ דברי מהרי"ט אלו, דהדין עמה [וכנראה דנקט דכוונת המהרי"ט להכריע כך הלכה ולמעשה, ודלא כפתחי תשובה הנ"ל].

היתה ניזונת זמן מה מנכסי בעלה

מיהו כתב שם מהרי"ט, דסברא זו [דאשה שאינה ניזונת מיד הבעל לא תקינו לה חכמים שתתן לו את מעשה ידיה] אינה אמורה אלא באופן שכבר מתחילת הנישואין לא היה הבעל נותן לה מזונות כלל, אבל אם היתה מתפרנסת משלו זמן מה, וברבות הימים צלחו עסקיה והיה הוא ניזון משלה, יש להורות דכל מעשיה של בעל.

וטעם הדבר, דהואיל ובזמן שנתפרנסה משל בעל היו מעשה ידיה שלו, ממילא גם בעת שנטלה עליה את עול פרנסת הבית והיו ניזונים ממעשה ידיה של אתמול ששל בעל הן [שהרי ביום האתמול התפרנסה מנכסיו] נחשב הדבר כאילו אמר לה הבעל "צאי מעשה ידיך למזונותיך", ועדיין היא ניזונת משלו. וכיון שכך, זוכה הוא גם במעשה ידיה שעשתה לאחר מכן, וחוזר חלילה, ונמצא שכל ימיה היא ניזונת ממעשה ידיה השייכים לבעל, ומעולם לא בטלה זכותו בכך.

נמצא איפוא, דפלוגתא היא בין הפוסקים, באשה שהיתה מפרנסת את בעלה כל ימיה, האם זוכה הבעל במעשה ידיה ודינו כמי שאמר "צאי מעשה ידיך למזונותיך" דהמותר שלו, או שמא, כל שלא ניזונה בפועל מנכסיו זמן מסויים בתחילת חייהם המשותפים, מעשה ידיה שלה.

אבל אם בתחילת חייהם המשותפים היתה ניזונת משלו, אף שלאחר מכן היתה היא הדואגת לכלכלת הבית, כו"ע מודו דמעשה ידיה לבעל וכמש"נ.

ב

אם חייבת לעשות במלאכות שאינן מכלל מלאכות האשה

מיהו, אכתי פש גבן לברורי, בזמנינו שמנהג הנשים שאינן עוסקות במלאכות השנויות במשנה שחייבת כל אשה לעשות לבעלה, אלא בהוראה או פקידות וכדו', האם גם במקרה זה מעשה ידיה לבעל, או שהואיל ואין הבעל רשאי לכופה לעסוק במלאכות אלו, מעשה ידיה שלה.

ובהקדם בירור הלכה זו נציין למקורותיה. דז"ל הרמב"ם (הל' אישות פכ"א הל' א): "מעשה ידיה לבעלה, ומה היא עושה לו, הכל כמנהג המדינה. מקום שדרכן לארוג אורגת, לרקום רוקמת, לטוות צמר או פשתים טווה וכו'". וכתב הבית מאיר (סי' פ סעי' א), דמהא דטרח הרמב"ם ומנה את כל אלו המלאכות, נראה מוכח, שהלכה זו אמורה רק לענין מלאכות כעין אלו שהן מיוחדות לנשים, אבל מלאכות שמעצם מהותן מתאימות יותר לאנשים, אף אם מנהג כל נשות מקומה לעסוק בהן, אין הבעל רשאי לכופה לעסוק בהן עבורו.

באופן אחר נתפרשו הדברים בבית שמואל (שם ס"ק א), דלדעת הרמב"ם, אין האשה חייבת לעשות לבעלה אלא מלאכות הנוהגות בקרב כל נשות מקומה, אבל אם לא היה בזה מנהג קבוע בין הנשים, אלא זו עוסקת בכה וזו בכה, אין הבעל רשאי לכופה לעסוק באחת מן המלאכות.

ומדברי שניהם למדנו, כי אף שמנהג רווח הוא אצל הנשים כיום לעסוק בפקידות וניהול משרד וכדו', כיון שאין מלאכות אלו קבועות אצל כל הנשים, אין יכולת ביד הבעל לתבוע מן האשה לעשותן.

עשתה במלאכות אלו האם זוכה במעשה ידיה

ומעתה יש לנו לדון, לאחר שנתבאר שאין הבעל רשאי לכוף את אשתו למלאכות כעין אלו, כאשר עשתה כן מדעתה ורצונה, האם מעשה ידיה שלו. ונראה שנחלקו בזה רבותינו הראשונים:

הרשב"א בתשובותיו (ח"ד סי' קנב) נקט בפשיטות, שאשה שעוסקת במלאכה שאינה חייבת לעסוק בה עבור הבעל, מעשה ידיה שלה. שכך כתב לענין אלמנה שנתעסקה בקרקעות היתומים והשביחו: "הרי האשה אינה חייבת לטרוח לסתור ולבנות לעקור ולנטוע ולא להתעסק בריבית, אלא לעשות בצמר, ואם רוצה הבעל לשנותה למלאכה אחרת אינו רשאי, שאינה אצלו כעבדים וכו', וכיון שכן, אם ניזונת משל יתומים, אם השביחה או הרוויחה במעות למה אנו דנים שבח ורווח זה במעשה ידיה להיות ליתומים וכו'". וכ"כ הטור (סי' צה) בשם הראב"ד[3].

אולם, מדברי הרשב"ם (בבא בתרא קמג ע"ב) נראה מוכח, שגם במקרה זה מעשה ידיה לבעל. שכך שנינו שם: "וכן האשה שהשביחה את הנכסים [שהניח בעלה לאחר מותו ואף היא מקבלת מקצתם בכתובתה], השביחה לאמצע. ואם אמרה ראו מה שהניח לי בעלי הרי אני עושה ואוכלת, השביחה לעצמה". ופי' רשב"ם: "והוא דלא שקלה מזוני, דאי שקלה מזוני לא, דתנן, אלמנה ניזונת מנכסי יתומים ומעשה ידיה שלהם".

ומבואר מדבריו, שכאשר היא ניזונת מנכסי היתומים דדינם כאביהם ליטול את מעשה ידיה כנגד המזונות, שבח זה שהשביחה בנכסים שלהם הוא, אף שעבודת הקרקע אינה מן המלאכות שהאשה חייבות לעסוק בהן למעשה ידיה.

ומבואר, שאף על פי שהבעל אינו רשאי לתובעה לעסוק במלאכות אלו, כל שעשתה כן מרצונה – מעשה ידיה לבעל, ודלא כהרשב"א [וכדבריו כתבו הריטב"א ונמוק"י שם בשם ר"ח]. כן פי' שיטתו בבית מאיר (סי' פ).

כדברים אלו נראה נמי בדברי רש"י בסוגין (כתובות סו ע"א). דאהא דפליגי ת"ק ורבי עקיבא בהעדפה שעל ידי הדחק אם ניתנת לבעל, בעי רבינא, "עשתה שלושה מלאכות או ארבעה בבת אחת מהו". ופי' רש"י, "שהיתה שומרת קישואים וטווה פשתן, מלמדת שיר לנשים ומחממת את הביצים". והרי מלאכות אלו אינן מכלל המלאכות שהאשה חייבת בהן, וא"כ מהיכי תיתי שיזכה בהן בעל. וע"כ מוכח, דלדעת רש"י, אף שאין הבעל רשאי לכופה לעסוק במלאכות אלו, אם עשתה כן מדעתה זכה בהן בעל.

כדברים אלו מוכח נמי ממה שכתב הרא"ש בתשובותיו (כלל נ, הובאו הדברים בבית יוסף סי' קס): "באותן ג' חודשים שהיא ניזונת, מעשה ידיה ליבם בכל מה שתרוויח, בין ממלאכה או סרסורית ובכל דבר, ואינה יכולה לקנות חפצים או מלבושים במעשה ידיה בלא רשות היבם". הנה להדיא מדבריו, שלא רק מעשה ידיה של טווית הצמר לבעל אלא אף אלו שהרוויחה במסחר וכדו' [וע"ע רא"ש ב"ב פ"ט סי' י שהביא את דברי רשב"ם בלא חולק, ונראה דהכי ס"ל].

מיהו יעויין בטור שם שפי', דלא חלק הרא"ש בזה על סברת הרשב"א דכל שאין הבעל רשאי לכופה אין מעשה ידיה מאותה המלאכה שלו, אלא דכך היא כוונת דבריו, דהואיל ואלמנה זו השביחה את נכסי היתומים, לא גרע דינה מכל יורד לשדה חבירו, דאינו נעשה שותף בקרקע אלא נוטל שכר טורחו ויוצא, ואה"נ, דאף כאן, כיון שאין היתומים זוכים במעשה ידיה [מחמת סברת הרשב"א], עליהם לשלם לה את שכר טורחה. מיהו אכתי צ"ע היאך יכלכל דברי הרא"ש בתשובתו דכתב להדיא כרשב"ם, דאף שכרה מסרסורית זוכה בו היבם.

ומ"מ בשו"ע (סי' צה סעי' ז) הביא ג' שיטות אלו ולא הכריע ביניהם, ואילו ברמ"א שם פסק כהרא"ש.

נפק"מ בזה לדידן

והשתא נהדר לדידן, לענין מנהג הנשים כיום, שעושות במלאכות שאינן מיוחדות לנשים בדוקא, דלשיטת רשב"ם, אף בכהאי גוונא מעשה ידיה שלו, ואילו לשיטת הרשב"א והראב"ד, כל שאינה חייבת לעסוק באותה המלאכה אין הבעל זוכה בהכנסותיה, אפי' היתה ניזונת משלו.

זכות הבעל במעשה ידיה מדין מציאה

אלא שאם כנים אנו בזה, יקשה טובא דברי מהרי"ט הנ"ל אות א, שדן, לענין אשה שאינה ניזונת מבעלה, והיא זו שעוסקת במסחר לכלכלת הבית ובעלה שוקד על תלמודו, האם יש לבעל זכייה במעשה ידיה. דלכאורה נידון זה תלוי במחלוקת הראשונים זו. דהא ניחא לשיטת רשב"ם דסבר שאין כל חילוק בין מעשה ידיה ממלאכת המסחר לשאר מעשה ידים, אתי שפיר דברי המהרי"ט. אבל לשיטת הרשב"א והראב"ד דאפי' היתה ניזונת משל בעל כדת הנשים מעשה ידיה ממלאכות אלו לעצמה, אין כל יסוד לכאורה לחקירתו של המהרי"ט, דהא בלאו האי טעמא נמי אינו זוכה במעשה ידיה. וכבר עמד בקושיא זו במשנה למלך (הל' אישות פכ"א הל' א), ותמה היאך לא נתן המהרי"ט ליבו למחלוקת ראשונים זו.

הן אמת, דברשב"א שם כתב, דאף דמדין מעשה ידים לא זכה הבעל בהכנסותיה אלו, מ"מ לא גרע דינייהו ממציאתה הניתנת לבעל [ולכך, רק לענין אלמנה שמציאתה לעצמה סבר הרשב"א שמעשה ידיה ממלאכות אלו לעצמה]. וא"כ לענין נידונו של המהרי"ט, כו"ע מודו דמעשה ידיה לבעל, לשיטת רשב"ם מדין מעשה ידים, ולשיטת הרשב"א מדין מציאה. ובזה הוא שדן מהרי"ט לומר דמ"מ כיון שאינה ניזונת משלו, מן הדין לפוטרה מכך, דודאי אדעתא דידה עבדה.

מיהו, במשנה למלך שם סבר אף הוא ליישב את דברי המהרי"ט באופן דומה, ודחה תירוץ זה מכל וכל. שהרי בטור (סי' פד) הובא, דפלוגתא היא בין הראשונים לענין אשה שאינה ניזונת מבעלה האם מציאתה לבעל או לעצמה, ולשיטת הרמ"ה שם דסבר דמציאתה לעצמה, אין מקום לכאורה לחייבה בנידון דהמהרי"ט, והדרא קושיא לדוכתא, היאך העלים המהרי"ט עיניו מפלוגתא זו [וראה ס' אבני משפט סי' פ ס"ק א שכתב בישוב קושיתו, שכאשר בני הזוג אוכלים יחד ולא ניכר מהנהגתם שאינה ניזונת משלו, כו"ע מודו דאין הבעל מפסיד את מציאתה, ע"כ. ולא ירדתי לסוף דעתו בזה מנין למד דין זה].

ולענין מציאתה לא תהני סברת מהרי"ט דע"י שנעשה הדבר ברשותו נחשב הדבר כמי שאמר לה צאי מעשה ידיך למזונותיך וכדלעיל, דזאת לא אמרו אלא לענין מעשה ידיה ולא לענין מציאתה.

גילתה דעתה שרצונה ליטול את מעשה ידיה

הן אמת, דהמהרי"ט גופיה (ח"א סי' ג) פי' את דברי הרשב"א והראב"ד שם באופן אחר. ולדעתו, דברי הראשונים אלו אמורים, באלמנה שגילתה דעתה להדיא קודם שעשתה במלאכה שכוונתה להשביח את הקרקע לעצמה, ולכך סברו שנחשב לה הדבר כאילו אמרה "איני ניזונת ואיני עושה". אבל אם עשתה בסתמא ולא התנתה שיהיו רווחיה שלה, הכל מודים שמעשה ידיה לבעל, אף שאין בכוחו לכופה מתחילה לעסוק בהן.

אלא דמכל מקום, אף שיש בכך כדי ליישב את דברי המהרי"ט לשיטתו בהבנת דברי הראשונים, מ"מ להלכה אין נפקותא בדבר. שהרי השו"ע (סי' צה סעי' ז) פי' להדיא את דברי הראשונים שלא כהבנת המהרי"ט, ולפירושו פלוגתתם אמורה באופן שהשביחה בסתמא וכמו שנתבאר, ואעפ"כ סברו הרשב"א והראב"ד דאין הבעל זוכה במעשה ידיה אלא מדין מציאה בלבד.

זכות הבעל במעשה ידים אלו מדין העדפה

הן אמת, דעיקר סברת הרשב"א והראב"ד צ"ב. דהנה, בסוגית הגמ' בכתובות (סו ע"א) שנינו: "תנן: קונם שאני עושה לפיך אינו צריך להפר, רבי עקיבא אומר יפר, שמא תעדיף עליו יותר מן הראוי לו וכו'. והא כי אתא רבין אמר רבי יוחנן בהעדפה שלא על ידי הדחק כולי עלמא לא פליגי דבעל הוי, כי פליגי בהעדפה שעל ידי הדחק, תנא קמא סבר לבעלה ורבי עקיבא סבר לעצמה". ופי' רש"י: "שלא ע"י הדחק – כגון שהיא עירנית ובעלת מלאכה. ע"י הדחק – כגון שדחקה עצמה והעדיפה". ובתוס' שם: "שעושה מלאכה בשעה שבני אדם ישנים", וכ"כ הרא"ש (שם פ"ו סי' ב).

ומבואר, כי אף שאין האשה חייבת לעשות עבור הבעל אלא כשיעור "ה' סלעים ביהודה" (עי' שם סד ע"ב), אם עשתה יותר בלא שדחקה עצמה לכך, אלא שעשתה בזמן שהיא רגילה לעשות, זכאי הבעל ליטול את כל מעשה ידיה. וא"כ י"ל, כי אף שאין האשה חייבת לעסוק במסחר וכדו' עבור בעלה, מ"מ לא גרע דינן של מלאכות אלו מהעדפת מעשה ידים שזוכה בה בעל אף שלא היתה חייבת לעשותה, וכבר עמדו בהערה זו הבית מאיר (סי' צה סעי' א), וחזון איש (אבהע"ז סי' ע ס"ק ו).

העדפה על ידי הדחק

יתר על כן נראה, דאף אם נחלק ונאמר שכאשר האשה עוסקת במלאכה שאינה מחוייבת בה לא נחשב הדבר כהעדפה בעלמא דזוכה בה בעל אלא כ"העדפה שעל ידי הדחק", עדיין תלוי הדבר במחלוקתם של התנאים וכדלעיל. והרי בהכרעת ההלכה בדין "העדפה שע"י הדחק" מצינו פלוגתא בין הפוסקים: דעת רב האי גאון (הו"ד ברא"ש סי' ב ובטור סי' פ), דהלכה כת"ק דהמותר לבעל, וכדבריו נראה ברמב"ם (הל' אישות פכ"א הל' ב): "דחקה עצמה ועשתה יתר מן הראוי לה – המותר לבעל". ואילו רבינו חננאל (שם) פסק כרבי עקיבא, דכיון שדחקה עצמה יותר מכפי הרגילות – המותר שלה, ומ"מ כו"ע מודו דלא דמי למציאה.

ולכאורה בזה גופא חלק הרשב"ם על דברי הרשב"א, דלשיטת רשב"ם, אף שאין האשה חייבת לעסוק במלאכות אלו עבור הבעל והיתומים, כל שהטריחה עצמה ועשתה כן נחשב הדבר כהעדפה שעל ידי הדחק דלת"ק דר"ע זכה בהו בעל. ולענין העדפה שע"י הדחק אין כל חילוק בין בעל ליתומים.

כמו כן, מש"כ הרשב"א דמעשה ידים אלו חשיבי כמציאה צ"ב טובא, דאפשר דהא דתיקנו חכמים דמציאתה לבעל הוא משום שלא טרחה בה כלל, דמציאה באה לאדם בהיסח הדעת, אבל זו שטרחה ימים רבים במלאכה דין הוא שיהיה שכרה שלה אי לאו משום תקנת מעשה ידים.

וע"כ צ"ל בדעת הרשב"א, דדין העדפה אינו אלא במלאכה שרגילות היא בין הנשים לעסוק בה, אלא שדחקה עצמה ועשתה יותר מן הראוי לה, אבל אם עשתה במלאכה שאינה ממלאכות הנשים, אין זה בכלל תקנת מעשה ידים, ובהא אפי' ת"ק מודה דמעשה ידיה שלה, וכ"כ בשו"ת מהרש"ם (ח"ד סי' צב), וצ"ע הטעם בזה. וראה עוד תמצית ההלכות פרק טז דין יז אריכות דברים בענין זה, וצדדים נוספים לפטור את האשה מליתן לבעל את שכרה ממלאכות שאינן מיוחדות לנשים.