חיוב מזונות ילדים

הרב משה קליין
י"ג סיון ה'תשע"ג

אונגוואר, ירושלים

בעל מחבר ספר “משנת הגר” ו”משנת הכתובה”

(מתוך ספרו “משנת הכתובה” סימן נ’)

גדרי חיוב מזונות הבנים

בסימן שלפנינו נדון על דבר מקור חיובו של האב לזון את בניו, אם הוא מדאורייתא או מדרבנן, ונעמוד על יסוד החילוק שיש בענין זה בין בניו הקטנים שאינם בני שש שנים לאלו שבני שש שנים ומעלה, והנפק”מ העולות מכך לדינא.

דעת הסוברים שמזונות הבנים הן מכלל מזונות האשה

בסוגית הגמ’ בכתובות (סה ע”ב) איתא: “דרש רבי עולא רבה אפיתחא דבי נשיאה, אף על פי שאמרו אין אדם זן את בניו ובנותיו כשהן קטנים, אבל זן קטני קטנים. עד כמה, עד בן שש וכו’, ממאי מדקתני היתה מניקה פוחתין לה ממעשה ידיה ומוסיפין לה על מזונותיה, מ”ט, לאו משום דבעי למיכל בהדה”. הובאו הדברים ברמב”ם (הל’ אישות פי”ב הל’ יד), וטוש”ע (סי’ עא סעי’ א).

והנה, בגדר חיוב מזונות הבנים נחלקו הדעות. מדברי הר”ן (שם כח ע”ב מדפי הרי”ף) נראה לכאורה, שחיוב מזונות הבנים אינו תקנה בפני עצמה, אלא הוא חלק מחיוב מזונות האשה. שהואיל ומוטל על הבעל לספק לאשתו את כל צרכיה, ומדרכה של אשה לדאוג לבניה למזונותיהם ושאר צרכיהם, אף מזונות הבנים עד גיל שש שנים בכלל זה. וז”ל שם: “וכשם שהבעל זן אותה, כך יזון אותו עמה וכו’, דאכתי בתר אימיה שייך וחד גופא נינהו”.

מתה האם

על פי סברא זו מצדד הר”ן שם, שאין האב חייב במזונות בניו אלא כשאמן קיימת, דהם טפלים לה במזונותיה, אבל אם מתה, אינו חייב בכך אלא משום צדקה בעלמא, וכדין קטנים בני שש שנים ולמעלה, וכפי שיבואר להלן [מיהו לדינא לא הכריע בזה לקולא, מאחר שלא מצא כזאת בדברי הראשונים].

וראה ב”ח (ריש סי’ עא), שכדברי הר”ן אלו מבואר לכאורה מעצם סוגית הגמ’ שם, שהשוו את דין מזונות הקטנים לתוספת שמוסיפין על מזונותיה של מינקת, שהוא פרט מחיוב המזונות.

נמצא לכאורה, שלדעת הסוברים שמזונות האשה הן מדאורייתא, ומדכתיב “שארה לא יגרע” (ראה לעיל סי’ א), אף מזונות הבנים בכלל חיוב זה. [עפ”ז מבאר הב”ח מש”כ מהר”ם רוטנבורג (הובא ברא”ש פ”ד סי’ יד), שכשם שאשה עשירה ניזונת משל בעלה אף שיש לה די מעות משל עצמה לכל צרכי מזונותיה, כך בנים שאינם בני שש שנים ניזונים משל אב אף כשיש להם נכסים אחרים. ע”כ. והיינו, משום שחיוב מזונות האשה ומזונות הבנים דין אחד להם, וראה עוד להלן].

דעת הסוברים שמזונות הבנים הם מכלל תקנת אושא

אולם, הרי”ף (כ ע”א מדפי הרי”ף) כתב להדיא דחיוב מזונות הבנים עד גיל שש שנים אף הוא מתקנת אושא, וכ”כ באבני מילואים (שם ס”ק ג) ע”פ הטור (סי’ קיב), ופירש, כי אף דבגמ’ (כתובות מט ע”ב) אמרו דבאושא התקינו שיהיה זן את בניו עד שיביאו שתי שערות, אין לדקדק מכאן שחיוב המזונות קודם שש שנים אינו מתקנת אושא, אלא שתי תקנות נתקנו שם – עד שימלאו להם שש שנים חיוב גמור הוא ומדינא, ומגיל שש ועד גדלותם חיובו אינו אלא משום צדקה.

כדברים אלו כתב החלקת מחוקק (סי’ עא ס”ק א) להוכיח מדברי הרא”ש בתשובותיו (כלל יז סי’ ז), שכתב, שהבא על הפנויה והוליד ממנה בן, אף שאינו חייב במזונותיה, מכל מקום יש לחייבו במזונות אותו הבן (וכדבריו פסק שו”ע בסעי’ ד). ומוכח איפוא, שחיוב זה אינו חלק מדין מזונות האשה, אלא דין בפני עצמו הוא ומתקנתא דרבנן, וכ”כ במשנה למלך (הל’ אישות פי”ב הל’ יד).

שיטת הרמב”ם

והנה, בשיטת הרמב”ם בזה רבה המבוכה. שכן בהביאו את עיקר חיוב מזונות הבנים נראה להדיא מלשונו שחיוב זה הוא מכלל מזונות האשה, שכתב (הל’ אישות פי”ב הל’ יד): “כשם שחייב אדם במזונות אשתו כך הוא חייב במזונות בניו ובנותיו הקטנים עד שיהיו בני שש שנים”, וכן דקדקו בדבריו המגיד משנה (שם), הב”ח (שם), ובס’ ארעא דרבנן (מערכת מ סי’ תו), וכן נקט בפשיטות בדעת הרמב”ם בשו”ת מהר”ם אלשיך (סי’ לח).

מאידך גיסא, מדברי הרמב”ם (הל’ אישות פי”ט הל’ יד) מוכח, שחיוב מזונות הבנים אינו מכלל מזונות האשה, דכתב שם: “בת הממאנת הרי היא כשאר הבנות ויש לה מזונות, אבל בת היבמה ובת השנייה ובת הארוסה ובת האנוסה אין להן מזונות אחר מיתת אביהן בתנאי זה, אבל בחיי אביהן הוא חייב במזונותן כדין שאר הבנים והבנות בחיי אביהן”, וכ”כ הרי”ף (כ ע”א מדפי הרי”ף). ומבואר, דאף דאנוסה, שניה [ראה יבמות כא ע”א], וארוסה, אין להם מזונות, מכל מקום חייב הבעל לזון את בנותיו מהן, ומוכח דתקנה בפני עצמה היא.

ראיה נוספת יש בדברי הרמב”ם דלא ס”ל כהר”ן דחיוב מזונות הבנים הוא מכלל מזונות האשה, מהא דכתב לענין בנו מגרושתו (הל’ אישות פכ”א הל’ יז): “שלמו חדשיו וגמלתו, אם רצת המגורשת שיהיה בנה אצלה, אין מפרישין אותו ממנה עד שיהיה בן שש שנים גמורות, אלא כופין את אביו ונותן לו מזונות והוא אצל אמו, ואחר שש שנים יש לאב לומר אם הוא אצלי אתן לו מזונות ואם הוא אצל אמו איני נותן לו כלום, והבת אצל אמה לעולם ואפילו לאחר שש”. והרי לאחר שנתגרשה שוב אין הבעל חייב במזונותיה, ואם כן מפני מה חייב הבעל ליתן לבן זה את מזונותיו כשהוא אצל אמו. ועל כרחך מוכח, דחיוב מזונות הבנים דין בפני עצמו הוא ואינו תלוי במזונות האם.

ואכן, באבני מילואים (סי’ עא ס”ק א) פירש, דלעולם הרמב”ם נמי ס”ל כהרא”ש דחיוב מזונות הבנים תקנתא בפני עצמה היא הנוהגת גם כשאינו חייב במזונות אמם, ומה שהשווה הרמב”ם את חיוב מזונות הבנים למזונות האשה, כוונתו לומר, שכשם שהבעל חייב במזונות אשתו אף אם יש לה נכסים, כך חייב הוא במזונות בניו עד שש שנים, אף אם יש להם נכסים, משא”כ לענין קטנים שהם בני שש שנים ויותר, דהואיל וחיובו לזונם אינו אלא משום צדקה בעלמא, אינו חייב לפרנסם אלא אם כן לא היו יכולים ליזון משל עצמם.

המקור לחיוב מזונות הבנים לדרכו של הר”ן

ובאמת צ”ע לדברי הר”ן, דאי נימא דחיוב מזונות הבנים הוא בכלל צרכיה של האשה, מדוע לא הוזכר פרט זה בכלל קיצבת המזונות הניתנים מן הבעל לאשה המבוארת באורך במשניות וברייתות (כתובות סד ע”ב – סה ע”א), ולא נרמז דין זה אלא בדרך אגב לענין מזונותיה של מינקת.

וראה שו”ת אגרות משה (אבהע”ז ח”א סי’ קו) שכתב, דמהא דמחייבינן לבעל ליתן לאשתו סעודה אחת או שתים בכל שבוע לארחי פרחי, נראה דסברת הר”ן אמת, דודאי לא גרע דינם של בניה הקטנים משאר ארחי פרחי, דמשום רצונה להיטיב עמם ולתת להם את צרכיהם, חייב הבעל ליתן לה מזונות נוספים [אלא שלפי סברתו זו נראה, שאף אם חיוב מזונות הבנים הוא חלק מדין מזונות האשה, מכל מקום אין זה בכלל השיעור המחוייב מדאורייתא, אלא חלק מהקיצבה שקצבו לה חכמים מדין המשנה, וצ”ע].

ויעוי’ שם שכתב, דמכאן קושיא לאלו שחלקו על דברי הר”ן, וסברו שחיוב מזונות הבנים אינו משום לתא דאשה, ומשום כך חייבו את הבעל ליתן מזונות גם לבנו הנולד לו מן הפנויה [וכדלעיל מדברי הרא”ש], שהרי מצד הסברא בלאו הכי יש לחייב את הבעל במזונות הבנים משום דלא גרעי מארחי פרחי, ואם כן מהיכי תיתי להוסיף סברא אחרת, ולומר דחיוב בפני עצמו נמי הוא הנוהג באופנים בהם אין הבעל חייב במזונות אשתו.

ובעניותי לא ירדתי לסוף דעתו בזה כלל, שהרי מה שחייבו חכמים את הבעל לתת שתי סעודות בשבוע לארחי פרחי, סכום מועט הוא, ובזה שפיר י”ל, שהוא כלול בשאר צרכיה הניתנים לה מן הבעל וטפל למזונותיה. אבל לענין מזונות הבנים, שלעיתים דמיהם עולים הרבה יותר ממזונות האשה, מהיכי תיתי דמשום שאין רצונה להתאכזר על בניה יתחייב לה הבעל בכל אותן המעות.

וביותר, שהרי דבר פשוט הוא שאם מזדמנים לאשה אורחים רבים מידי יום, אין הבעל חייב לפרנסם משלו, ושיעור קצוב נתנו בזה שיתן לה שיעור סעודה אחת או שתים לשבוע ולא יותר, וא”כ מנלן ללמוד מהא לחיוב מזונות הבנים הניתן להם תמידין כסדרן.

ובפרט, שהרי הרמב”ם השמיט הלכה זו של סעודת ארחי פרחי, וכבר עמד על כך הלחם משנה (הל’ אישות פי”ב הל’ י), ועוד מגדולי האחרונים (ראה תמצית ההלכות פרק ב דין כא), וא”כ דבר רחוק הוא לסמוך על דין זה שאינו מובא ברמב”ם ושו”ע, ולחייב על פיו את האב במזונות בניו הקטנים.

תקנה דרבנן למנוע את הפסד האשה

ואכן, בשו”ת משנה הלכות לכ”ק אאמו”ר זצ”ל (ח”א סי’ יב-יח) כתב לפרש, דאף לפי דקדוקם של כל הנהו אחרונים בדברי הרמב”ם, מכל מקום אין מכך ראיה לומר דחיוב מזונות הבנים הוא משום לתא דאשה. דלעולם אף הרמב”ם מודה דחיוב מזונות הבנים אינו אלא מדרבנן, ומה שהשווה את מזונות הבנים למזונות האשה, כוונתו בזה, דחכמים תיקנו שיהיו הקטנים ניזונים מיד האב כדי שלא יגרע הדבר ממזונותיה של האשה, שאם לא יזונם האב תהיה היא נאלצת לתת להם מזונות משלה. נמצא, שחיוב בפני עצמו הוא, אלא שתיקנוהו לטובת האשה שלא תפסיד את מזונותיה.

והביא ראיה לדבריו מהגה’ מימוניות (ע”ד הרמב”ם שם אות ט), דעל מה שכתב הרמב”ם “כך הוא חייב במזונות בניו הקטנים עד שיהיו בני שש שנים”, כתב: “באושא התקינו שיהיה אדם זן בניו ובנותיו כשהם קטנים, עד שיביאו ב’ שערות”. והדברים צ”ע טובא, שהרי הרמב”ם דן לענין קטני קטנים הפחותים משש שנים שחיוב גמור מוטל עליו לזונם, ואילו דברי הגמ’ שמביא בהגה’ מימוניות אמורים בקטנים בני שש שנים ומעלה שחיוב האב לזונם אינו אלא מתקנת אושא ומשום צדקה בעלמא, וצע”ג.

אולם לפי המתבאר י”ל, דחיוב האב לזון את בניו לעולם אינו אלא תקנה בעלמא ואינו מכלל מזונות האשה דמדאורייתא, אלא שבתקנה זו גופא חילקו ואמרו דעד שש שנים חיוב גמור מוטל עליו לפרנסם כדי שלא יתמעטו מזונותיה, ומכאן ואילך חיובו אינו אלא מדין צדקה בעלמא, ולפי גדרי מצות הצדקה [מיהו מכאן עדיין לא תעלה ארוכה לכל הנהו ראיות דלעיל דבנתגרשה נמי חייב הבעל במזונות הבנים]. ולפי זה אתי שפיר, דאכן חיוב זה אינו מגוף דין מזונות האשה, אלא תקנה צדדית שתכליתה למנוע ממנה מלהפסיד את מזונותיה.

מקור לר”ן מחיובו של אדון לזון את בני העבד

בהגה’ חכמת שלמה לאבהע”ז (סי’ סט), כתב להוכיח כדעת הסוברים דמזונות האשה מדאורייתא נינהו, מהא דחייבה תורה את האדון לפרנס את אשת עבדו (ראה קידושין כב ע”א). דאי נימא דחיוב הבעל במזונות אשתו אינו אלא מדרבנן, מה טעם חייבה תורה את האדון במזונותיה, עכ”ד.

ובשו”ת משנה הלכות שם הקשה, שהרי מזונות הבנים לדעת רוב הפוסקים הם מדרבנן, ואפ”ה חייבה תורה את האדון במזונות בניו של העבד, ומוכרח איפוא, ששעבודו של האדון אינו נובע מחיובו של העבד, אלא “מחמלת התורה עליהם” וכפי שביארו הרמב”ן ריש פ’ משפטים והריטב”א בקידושין שם.

ויעויי”ש שהאריך בזה במכתב לאדמו”ר מליובאוויטש זצ”ל, והשיב לו, דאה”נ דלדעת החכמת שלמה מאן דס”ל דמזונות האשה דאורייתא נינהו, מזונות הבנים נמי הוו מדאורייתא, ומהאי טעמא גופא.

אולם, כ”ק אאמו”ר זצ”ל האריך שם בראיות טובא דאין הדברים כן, ולעולם, אף מאן דס”ל דמזונות האשה דאורייתא נינהו, מזונות הבנים לכו”ע לא הוו אלא מדרבנן, דכ”ה להדיא בתשובות הרשב”א (ח”ב סי’ שכא), דאף דס”ל דחיוב מזונות האשה דאורייתא הוא, נקט בפשיטות דאם היו לבנים נכסים ממקום אחר אין האב חייב במזונותיהם, ודלא כמהר”ם מרוטנבורג המובא בטור כאן. ואם חיוב גמור הוא מדאוריתא ודאי אין לפוטרו מחמת שיש להם נכסים, ועוד ראיות נכבדות אחרות.

וביותר, שכן דברי כ”ק אאמו”ר זצ”ל מיוסדים על דברי הרמב”ן שם דפירש, שחיוב זה המוטל על האדון אינו נובע משעבודו של בעל, אלא “מחמלת ה’ עליה” שבאופן טבעי היו צרכיה מסופקים לה על ידי הבעל ועתה מנוע הוא מכך.

מיהו, הרלב”ג ריש פ’ משפטים כתב: “ויצאה אשתו עמו – כי היא תכנס גם כן בבית האדון להזין, וכן הענין בבניו, רצוני שהאדון חייב במזונותיהם כמו שאמר בפרשת בהר ויצא מעמך הוא ובניו עמו, ומזה המקום יתבאר שהאב חייב במזונות בניו הקטנים, ולזה יחויב האדון לזונם“, הנה להדיא כהבנת החכמת שלמה, וצ”ע, וראה עוד מש”כ בזה בחי’ החתם סופר (כתובות מט ע”א).

נמצאנו למדים מדברי הרלב”ג, דהיא גופא המקור לשיטת הר”ן דחיוב מזונות הבנים הוא מכלל מזונות האשה, שאם לא כן מאי טעמא חייב האדון לזונם[1].

דין מינקת גרושה

אמנם, עיקר דברי הר”ן צ”ע טובא, שכן שנינו בברייתא (כתובות נט ע”ב), דאם נתגרשה והיה הבן מכירה [כלומר, שאינו רגיל לינק אלא ממנה], כופין אותה להניקו והבעל נותן לה את שכרה. ולדברי הר”ן צ”ע, דכיון דחיוב מזונות הבנים הוא מכלל מזונות האשה, אם כן בנתגרשה אין הבעל חייב במזונותיהם, דומיא דמתה, ומדוע חייב הבעל לשלם לה את שכרה, וזוהי תימה רבתי.

ובדוחק היה נראה לומר, דאף דלשיטת הר”ן עיקר חיוב מזונות בקטני קטנים הוא משום לתא דאשה, מכל מקום ודאי לא גרע דינייהו מקטנים בני שש שנים ולמעלה שחייב האב לזונם מתקנת אושא ומשום מצות צדקה, ודין זה נוהג גם כשאינו חייב במזונות אמם. ואפשר, שמשום כך חייב האב לשלם את שכר של האם בגרושה על שמניקה היא לו את בנו.

מיהו סברא זו אינה נראית כלל, שהרי יסוד חיובו של האב לפרנס את בניו אחר שמלאו להם שש שנים, הוא משום הכלל הנקוט בידינו לענין חיוב צדקה ד”הקרוב קרוב קודם”. וא”כ הא ניחא דמחייבינן ליה בהכי כדי שלא יטלו מקופה של צדקה, אבל כאן שהאם ראויה להניק, מהיכי תיתי להטיל חיוב זה על האב יותר מעל האם, הרי שניהם קרובים להם בשווה, וא”כ דין הוא דנחייב את האשה להניקם בחינם. סוף דבר, שיטת הר”ן צ”ע.

קטנים שיש להם נכסים

ומכל מקום, כיון דאתינן להכי נוכל לבאר דברי הרמב”ם אל נכון, ובהקדם, נראה להביא מה שנחלקו הראשונים על דבר קטן שיש לו נכסים אם חייב אביו לזונו משלו.

דהנה, ברא”ש (פ”ד סי’ יד) כתב בשם מהר”ם מרוטנבורג: “ואפילו יש להם נכסים שנפלו להם מבית אבי אמם חייב לזונם, דכיון דתקנת חכמים היא זכו במזונותיהם אפי’ יש להם להתפרנס משלהן, דומיא דמזונות האשה. מדכלל מזונות האשה דקתני ומוסיפין לה על מזונותיה בשביל הקטן אלמא דין אחד להם”. ע”כ. ובב”ח (סי’ עא) למד מדבריו דס”ל כר”ן דמזונות הבנים הם מכלל מזונות האשה, ולכך דינם שווה.

אולם בשו”ת הרשב”א (ח”ב סי’ שצא) כתב, דלא תיקנו חכמים שיהיו מזונות הבנים על האב, אלא משום דוחקם וחוסר יכולתם לזון את עצמם, ולפיכך, אם היו להם נכסים אחרים, אין האב חייב לזונם ולפרנסם. ועי’ ס’ יד אהרון (הגה’ הטור אות ד) דכנראה לא היתה תשובה זו של הרשב”א לפני הטור ושו”ע, שא”כ לא היו מביאים את דברי מהר”ם מרוטבורג בסתם בלא לציין לדברי החולקים, ומשום כך, יוכל האב לטעון קים לי כדעת הרשב”א ולפטור עצמו מחיוב זה, אף שהוא כנגד דעת השו”ע.

והנה, לכשנעיין בדברי הרשב”א שם נמצא, שתשובתו אמורה לענין נידונו בסימן שקדם לזה, באשה שנפטרה לבית עולמה והניחה בן קטן, אם זוכה הוא בתכשיטים שניתנו לה מיד הבעל בחייה. ואם כן, להבנת הב”ח דהמהר”ם מרוטנבורג ס”ל כהר”ן, נמצא שאין כל מחלוקת בדבר, שהרי דברי הרשב”א אמורים לאחר מיתת האשה שכבר אינו חייב במזונותיה, וצדקו שפיר דברי הטור ושו”ע שהביאו דברי מהר”ם מרוטנבורג בלא חולק.

אכן, לכשנעיין בדבר היטב נמצא דדברי המהר”ם מרוטנבורג אמורים אף הם בכהאי גוונא ממש, וזוהי תימה רבתי על דברי הב”ח, שהרי כתב שיש לקטן נכסים שנפלו לו מבית אבי אמו, ואי מיירי שאמו חיה היאך נפלו לו נכסים אלו. ועל כרחך מיירי שמתה והוא יורשה, ואפ”ה סבר מהר”ם מרוטנבורג שהאב חייב לזונו, ונמצא דמהר”ם מרוטנבורג פליג על הר”ן, וצע”ג.

אלא שאם כן נדרשים אנו להבין, מדוע חייב הבעל לזון את בניו כשיש להם נכסים, הרי משום צדקה ליתא בכהאי גוונא.

יסוד דין המזונות בקטני קטנים

ונראה, שקושיא זו מכרחת שאף על פי שחיוב מזונות הבנים אינו אלא מדרבנן ומתקנת אושא, מכל מקום חילוק רב יש לענין זה בין קטנים שבני שש שנים ועד י”ג שנה, שהחיוב לפרנסם אינו אלא מדין צדקה בעלמא, ובזה כו”ע מודו שאינו חייב אלא אם כן אין להם מזונות, לקטני קטנים – שאינן בני שש שנים – שחיוב גמור מוטל עליו לפרנסם, ואינו תלוי כלל אם יש להם מזונות.

ולזה נתכוונו דברי הרמב”ם, שחיוב המזונות בקטנים שאינם בני שש שנים שווה בגדריו לחיוב מזונות האשה, שאף שהוא חיוב גמור בפני עצמו ואינו תלוי אם יש לה נכסים ויכולה להתפרנס מהם.

ומעתה, אין כל סיבה לומר שהרמב”ם חולק על דברי הרא”ש, דלעולם כו”ע מודו דהאב חייב במזונות בתו מאנוסתו וארוסתו, אף שאינו חייב במזונות אשתו.

שיעור המזונות בקטני קטנים

החלקת מחוקק (סי’ עא ס”ק א) דן, לענין מזונות הבנים עד שש שנים, אם נותן להם את השיעור המועט הנצרך להם לפרנסתם, או שחייב לתת להם לפי עושרו ומעמדו, וכמו שמצינו לענין מזונות האשה (ראה שו”ע ריש סי’ ע). וכתב, דלכאורה הדבר תלוי במה שנחלקו הפוסקים, אם חיוב מזונות הבנים הוא חלק מחיוב מזונות האשה שנאמר בה דין זה, או תקנה בפני עצמה היא, וממילא אין כל מקור לחלק בזה בין עשיר לעני.

להלכה יעוי’ שם שציין למש”כ השו”ע (סי’ עג סעי’ ו): “בניו ובנותיו עד בני שש, חייב ליתן להם כסות וכלי תשמיש ומדור, ואינו נותן להם כפי עושרו אלא כפי צורכן בלבד”. וסבר, דכשם שכך הוא הדין לענין כסות וכלי תשמיש, כך הוא גם לענין מזונות.

ומכל מקום נראה מדבריו שם, שאם היו בניו סועדים על שולחנו בביתו, חייב הוא לתת להם לפי עושרו ממה שהוא אוכל, וזאת, ע”פ מש”כ השו”ע (סי’ קיד סעי’ ו) לענין מזונות בת אשתו, דאף שנחלקו הראשונים שם אם היא ניזונת לפי עושרו או כפי השיעור המצומצם הראוי לעני שבישראל  (עי’ רא”ש כתובות פי”ב סי’ א), מכל מקום, אם היתה סועדת על שולחנו כו”ע מודו צריך ליתן לה מהמזונות שנותן לכל אנשי ביתו, וה”ה נמי בהא, וראה אריכות דברים בזה בבית שמואל שם (ס”ק יג).

והנה, לפי השוואתו של החלקת מחוקק נמצא, דהשו”ע והרמ”א שנחלקו לדינא בבת אשתו אם היא ניזונת לפי עושרו של הבעל, פליגי נמי בעיקר דין מזונות הבנים, האם הם בכלל מזונות האשה, ולכך אף כאן נותן להם כפי עשרו, שכך סבר הרמ”א שם לענין מזונות בת אשתו, וכדעת הרא”ש שם, או שתקנה מיוחדת היא ואינו חייב ליתן להם כל כך, וכמו שסבר השו”ע שם שפסק בזה כרמ”ה שאינו נותן לה לפי עושרו אא”כ היתה סועדת על שולחנו.

אלא שאם כן נמצא שדברי הרא”ש סותרים זה לזה, דמדברי הרא”ש בתשובותיו (כלל יז סי’ ז) נראה דמזונות הבנים תקנה בפני עצמה היא ואינם מכלל מזונות האשה, דלכך נקט דבת הפנויה נמי חייב האב במזונותיה, וכמו שהוכיח החלקת מחוקק גופיה כמובא לעיל, ואילו מדברי הרא”ש בפסקיו לענין בת אשתו מוכח דמזונות הבנים הם מכלל דין מזונות האשה, שעל כן נותן להם לפי עושרו, וצ”ע טובא.

אמנם, לולי דברי החלקת מחוקק היה נראה לפרש, דחילוק רב יש בזה בין מזונות הבנים למזונות בת אשתו. שכן חיוב מזונות הבנים תקנה מיוחדת היא שאינה תלויה בכתיבת הכתובה, והיא מתקנת אושא ולצורך הבנים, ואילו מזונות בת אשתו היא מכלל החיובים שמתחייב האדם לאשתו בעת הנישואין [שהרי בת זו אינה שלו], ובזה השוו את דינה למזונות האם שהרי היא באה מכוחה. אלא שמדברי החלקת מחוקק שהשווה בין הדינים אכתי צ”ע.

ולפי המתבאר י”ל, דלעולם סבר הרא”ש שחיוב מזונות הבנים תקנה בפני עצמה היא, אלא דכיון דס”ל לרמב”ם שחכמים השוו את גדרי חיוב מזונות הבנים למזונות האשה בכמה פרטים וכאמור לעיל, סבר החלקת מחוקק שיש להשוותם גם לענין דין זה, ששיעור המזונות ינתן לפי עשרו. ורק במזונות הבנים שמגיל שש שנים שחיובו מדין צדקה בעלמא, אינו חייב ליתן להם אלא כשיעור המועט הנצרך למזונותיהם ולא יותר.

כפייה על מזונות הבנים

בשו”ת שואל ומשיב (מהדו’ שתיתאה סי’ מו) כתב, דהנפק”מ בנידון זה שבין הפוסקים אם חיוב מזונות הבנים הוא מכלל מזונות האשה או חיוב בפני עצמו, הוא לענין דין הכפייה על חיוב זה. דאם הוא מכלל מזונות האשה, כופין את האב לכך ואפילו אינו אמיד, ולדעת הרבה פוסקים אף כופין אותו לעשות במלאכה לצורך זה [ראה תמצית ההלכות פרק לד דין לו] אולם, אם חיוב המזונות הוא מדין צדקה בעלמא, אין כופין אותו לכך אלא אם כן הוא אמיד, ואף בזה נחלקו הראשונים אם בית דין יורדים לנכסיו או רק כופין אותו ליתן, [ראה שם דין לד].

ולפי המתבאר נראה, דאף לדידן דנקטינן דחיוב בפני עצמו הוא, מכל מקום אינו דין צדקה בעלמא אלא חיוב גמור, ואפשר דכפינן ליה בהכי ונחתינן לנכסי [מיהו לענין לכופו לעשות במלאכה אכתי צ”ע, דהא לא מצינו כזאת בשום חוב דעלמא מלבד מזונות האשה, ואפשר דלפי המתבאר ברמב”ם שחיוב מזונות הבנים שווה בגדריו לחיוב המזונות באשה, ה”ה נמי דכפינן ליה בהכי, וצ”ע].

מותר מזונות הבנים

בשו”ת אגרות משה (שם) כתב, דהנפק”מ בנידון זה, הוא לענין מותר מזונות הבנים, דלדעת הר”ן שחיוב מזונותיהם הוא משום לתא דאשה, ינתן לה מותר זה ככל מותר מזונותיה. ואילו לדעת החולקים שייך מותר זה לבעל, דאינו חייב ליתן להם יותר ממה שיאכלו. אולם לדברינו י”ל, דאף שחיוב בפני עצמו הוא, מ”מ כיון דאינו מתורת צדקה אלא חיוב גמור מדינא, אפשר ששייך מותר זה לבנים, ודו”ק.


[1] מקור נוסף נראה להביא להא דחיוב מזונות הבנים הוא מדאורייתא, מהא דדרשו חז”ל במכילתא (פ’ בשלח פ’ טז) “איש לאשר באהלו תיקחו – מכאן שחייב אדם במזונות אשתו ובניו”. כלומר, מהא דחייבה תורה את האב ללקט את המן עבור בני ביתו יש ללמוד שעליו מוטל לספק את מזונותיהם, עיי”ש.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים