שלום,
ראיתי כמה פירושים בסיפור יוסף על כך שהתנהג בקשיות כלפי האחים בבואם מצריימה, על דרך הרמז והסוד, שעשה כן כדי לסייע להם בתיקון המעשה שלהם,
או בתיקון נשמתם וכו'
אך לא ברור מה הפשט בסיפור, לקורא הפשוט נראה כי יוסף נוטר והרי שאין זה מתקבל על הדעת.
האם יש מדרשים או פרושי ראשונים הנוגעים בנקודה זו של פשר מעשי יוסף על דרך הפשט?
ברכה והצלחה.
תשובה:
שלום רב.
הרב שמשון רפאל הירש מבאר בספרו על התורה פרק מ"ב פסוק ט' באריכות את מעשיו של יוסף ונראה לי שמן הראוי להעתיק כאן את דבריו ככתבם וכלשונם.
עלינו לנסות לבאר את הנהגת יוסף מתוך הכתוב. היה מתקבל על הדעת שיתודע אליהם מיד – ולו רק למען אביו -, ומה גם שכבר ראה בכל השגחה אלהית, שכבר למד לתת תודה לאסונו ולחטא אחיו, ולראות בכל אלה רק כלי שרת אלהי לעיצוב אושרו הנעלה. כמו כן יוסף שפיקח היה, מן הנמנע שהאמין שעליו להעמיד את עצמו לשירות חלומותיו. אם יש חשיבות לחלום, יש להשליך את הגשמתו על מי ששלחו. רק שיקולים של הכרח גמור יכלו להביא אותו לידי מעשים שבלא זה ייראו כהטרדה חסרת כל תכלית, אשר – מלבד אופיו המוסרי של יוסף – אין לייחס אותה גם לפיקחותו, שודאי איננה מוטלת בספק. אם נעמיד את עצמנו במצבו, יתקבלו הדברים הבאים:
אילו רצה יוסף לעמוד מול אביו ואחיו כשר, וכשר בלבד, אלולי דאג לחזור אל חיק משפחתו כבן וכאח, לא היה זקוק לכל התחבולות הללו. אך הוא, שגם כשר מצרי חינך את בניו לבית יעקב, וגם לאחר מותו ציוה שעצמותיו ינוחו על אדמת אבות, – הוא נאלץ תחילה לחולל תמורה בשתיים: להביא לידי שינוי בדעתו על אחיו, אך בעיקר בדעת אחיו עליו. דעותיהם זה על זה חייבות להשתנות בתכלית למען ישרור ביניהם יחס לבבי הדוק; שאם לא כן גם אילו הוחזר אל משפחתו מבחינה חיצונית, היה הוא אבוד ממשפחתו, ומשפחתו אבודה ממנו. לא היה זה אלא טבעי שהיה בלבו על אחיו, שזכר את קשיחות לבם בהתחננו אליהם ולא שמעו, ולא התחשבו גם בצער אביהם. זכרון זה יוכל להימחות מלבו רק לכשיוכח כי אכן השתנו בתכלית. היה זה אפוא הכרח גמור להעמיד אותם במבחן, אם עוד פעם יהיו מסוגלים – והפעם מתוך סיבות מציאותיות בהחלט – לנתק בן מחיק אביו. אולי מאסר עולם, ואולי המשפחה בבית הנמקה ברעב, – אולי היו אלה סיבות רציניות יותר מאשר סכנה דמיונית הצפויה להם, כביכול, מתאות השלטון של יוסף. מבחן זה היה נחוץ לנפש יוסף; רק לכשיעמדו בו יוכל להעביר מלבו את שארית המרירות.
אך הדבר השני, והוא היה אולי חשוב עוד יותר: יוסף זכר את חלומותיו, זכר איך – על יסוד חלומות אלה – חשדו בו בתאות שלטון, עד כי ראו סכנה צפויה לעצמם, וראו את עצמם זכאים גם לבצע פשע, כביכול להגנה עצמית. אם כך היה הדבר כאשר עוד התהלך ביניהם בכתונת פסים, איך ייראו ממנו עתה בחיל ורעדה, כאשר היה "מלך", ועוד היתה לו סיבה לשנוא אותם ולהתנקם בהם כטבע האדם ההמוני. היה זה אפוא הכרח גמור שיכירו אותו באופיו האמיתי; ולשם כך היה עליו – קודם כל – להיראות לפניהם במעמדו האמתי. עד כה ראו בו רק "משביר", אולי שוליה של פקיד נמוך; עתה ייראה לפניהם כ"שליט". יידעו מנסיונם שיש לאל ידו לעשות בהם ככל העולה על רוחו. אם למרות זאת יעשה עמהם חסד ויגמול להם טובה תחת רעה, הרי יוכל לקוות שיירפאו מדמיונותיהם המוטעים.
כללו של דבר, בשעה שיתוודע אליהם כיוסף, חייבות עיניהם להיפקח, ושני הצדדים יעבירו מלבם את כל זכרונות העבר; רק כך יכול היה לקוות לחזור אל אביו ואחיו כבן וכאח. אם אין טעות בידינו, הרי שיקולים אלה הם שהניאו את יוסף מלשלוח הודעה לאביו בשנות אושרו. מה בצע ליעקב לזכות בבן אחד ולשכל תחתיו עשרה, ולראות מתיחות ואיבה שרויות בין בניו?! אך למטרה גדולה זו הוא נזקק לכל התחבולות הללו, והיו אלה – לדעתנו – ראויות בהחלט לחכמתו של יוסף.
