שאלה:
שלום כבוד הרב, רציתי לשאול אם אני חייב בפיצוי לשוכר שלי בגין כניסת גשמים לדירה, אשר הרסו לו חלק מהרהיטים.
מדובר בנזילה מהחלון שלא היה חוסם את המים של הגשמים כראוי(לא ידעתי את זה), והשוכר טוען שהגשם נכנס לדירה והרטיב לו חלק מהריהוט.
תשובה:
שלום וברכה,
אם המשכיר לא ידע שיש נזילה מהחלון, המשכיר פטור על נזקים שנגרמו לשוכר. אבל אם המשכיר ידע שיש נזילה, והנזילה עלולה לקלקל רהוט של השוכר, חייב המשכיר לשלם לשוכר על הרהוט שהוזק לו.
בהצלחה.
מקורות:
שו"ע סימן קפז ס"ד: "נתן מעות לשלוחו לקנות לו חיטים וכן עשה, ושם את החיטים בבית אחד ונרקבו מחמת גשמים שירדו עליהם, חייב לשלם". מקור הדין הוא מתשובת מהרי"ק שורש קנג שהשיב על מקרה זה שהשליח הניח בבית והרקיבו החיטים מחמת גשמים שירדו עליהם, וטוען השליח שלא ידע שידלוף הבית, והשיב המהרי"ק שהדלף בבית הוא דבר מצוי, ועל כן דינו כפשיעה, ושליח בחינם נידון כש"ח וחייב על הפשיעה, עכ"ד. מבואר שהמניח חפצים במקום שיתקלקלו נחשב לפשיעה, עוד מבואר שהמניח במקום שמתקלקל אינו נחשב למזיק בידיים. גם בהגהות הגר"א על דברי המחבר הנ"ל ביאר שטעם החיוב הוא משום פשיעה, שקלקול חיטים בבית מחמת הדלף הוא מצוי. הרי לנו שכל חיובו הוא מדין פושע ולא מזיק בידים. וכן נראה מדברי הלבוש שכתב: 'הרי זה פשיעה וחייב לשלם שהיה לו לשומרם שלא ירדו עליהם גשמים'.
בש"ך ס"ק ג ציין לאגודת אזוב שסובר שהמהרי"ק בסוף תשובתו כתב שאין לסמוך על דבריו, וכיון שלא הכריע אין לסמוך על זה. ובנתיבות (חידושים ס"ק ו) פסק כדברי האגודת אזוב שהביא הש"ך. אמנם בערוך השולחן ס"ד פסק שחייב מדין פשיעה ולא כיש מי שמפקפק ואומר שהמהרי"ק לא הכריע. נמצא שלמחבר והגר"א והערוך השולחן חייב מדין פושע, כיון שדלף בבית הוא מצוי. ולדעת האגודת אזוב וש"ך ונתיבות כיון שלא ידע שידלוף הבית אינו פשיעה, ואם הוא ש"ח פטור. עוד מבואר בדברי הפוסקים שהמניח חיטים במקום שאינם משתמרים אינו נחשב למזיק בידיים, ורק מדיני שמירה חייב.
ונראה שבבית של זמנינו שלא אמור להיות נזילה, אם לא ידע המשכיר לכו"ע אינו נחשב לפשיעה.
אמנם אם המשכיר ידע שיש נזילה והנזילה ודאי תקלקל את הרהיטים לכו"ע יהיה חייב. כמו שכתב הרמ"א חו"מ סימן ר' ס"ז פתח לו המוכר חבית יין וכשמדד לו החצי רוצה הלוקח לחזור ולא ליקח יותר, והמוכר אומר שהמותר יחמיץ, צריך הלוקח ליקח כולו או לקבל אחריות על המותר אם יתקלקל שישלם לו כל החבית כפי מה שהיה שווה בשעה שקנאו. מקור דברי הרמ"א הם משו"ת הרא"ש (כלל קב סימן א) ולמד כן הרא"ש מדברי הגמרא ב"מ מד, א על הא דתנן הטה את החבית ונטל הימנה ונשברה אינו משלם אלא רביעית, אמר רבה לא שנו אלא נשברה אבל החמיצה משלם את כולה, מ"ט מגירי דידיה אהנו בה. ומבואר שאם נטל מעט מהחבית ומחמת שנכנס אויר ליין החמיץ שאר היין שבחבית, חייב לשלם. וכתב שם הרא"ש שהקונה שגרם לפתיחת החבית אינו משלם כל דמי החבית, [שהרי עדיין החבית לא החמיצה], אלא חייב כפי מה שירד ערך שווי החבית שצריך למוכרה מיד ולא להשהותה שמא תחמיץ. כן ביאר הסמ"ע [ס"ק כד] כוונת דבריו.
ובנתיבות ס"ק יג ביאר שהפותח חבית וגורם לה שתתקלקל נחשב לגרמי שהרי גורם הוא להיזק ולא הזיק בידיים, אלא כיון שברי היזקא חייב למרות שלא הזיק בידיים.
ולפ"ז אם המשכיר לא ידע מהנזילה, הרי זה גרמי בשוגג ופטור, אבל אם ידע מהנזילה, או ידע שיש חשש לנזילה, דינו כגרמי במזיד וחייב.
