חובת הנגשת בית הכנסת לנכים

שאלה:

האם בית הכנסת שנבנה מתרומות ציבור המתפללים נחשב שרכוש משותף.
לעניין שאם אחד המתפללים דורש הנגשה לצורך כסא גלגלים או כל צורך דומה יהיו חייבים לעשות זאת או שאין לזה דין שותפים והגבאי יפעל כפי הממון והצרכים האחרים שיש לבית הכנסת. [בעניותי לא מצאתי מי שמדבר בזה]. אשמח גם במקורות אבל לא חובה בתודה רבה מראש

תשובה:

שלום וברכה,

לפי הלכה בית כנסת לא חייב להנגיש את הבית כנסת לנכים, וגם אם יש נכה שמתפלל בבית כנסת והוא חבר בית כנסת, הבית כנסת לא חייב להוציא הוצאות כדי לבנות הנגשה למתפלל. אולם מבחינה מוסרית ראוי שבית כנסת יענה על הדרישות של הנכה ויבנה אפשרות לנכה שיוכל להגיע לבית כנסת, ומותר לבית כנסת לשאת בהוצאה הזו.

בהצלחה.

מקורות:

בתשובת מהר"י מינץ (סימן ז) נשאל, בני העיר שרוצים לבנות מקווה ובית חתנות [אולם חתונות], האם יכולים לכוף את הזקנים וזקנות שטוענים שאין להם צורך במקווה, וכן אין להם צורך בבית חתנות שכבר השיאו את צאצאיהם. 

המהר"י מינץ השיב על פי תשובת המהר"ם (הובא בהגהות מימוני הלכות תפילה פי"א) שכופים את בני העיר לעשות לחי וקורה וכל דבר שהציבור צריכים לו אפילו שאין זה צורך גדול כל כך. וז"ל המהר"י מינץ "וכן לענין לחי וקורה אם טען למה אתן לתקנם כדי להכניס ולהוציא בשבילי אני איני רוצה להכניס ולהוציא, או אינו צריך להכניס ולהוציא, או לכולנו אין צריך לנו כל כך בתקנה זו, כמה שכתב מהר"ם בעצמו על לחי וקורה בסוף התשובה שאין בה צורך כל כך אלא כופין זה את זה כו', אלמא דאין מקבלים טענותם ואין שומעין אליו. וכן גבי בני העיר שכופין זה את זה לקנות ספר תורה נביאים וכתובים אם טוען אחד מהם לא אסייע לכם באלו כי יש לי כדי צורכי אין בדבריו כלום. והרוב כופין המועט לקנות בית חתנות ולבנות ולסתור בו אף על פי שנופלין בזה טענות רבות דיש לזה טענה עדיין אין לי בנים או עדיין לא הגיעו לפרקן או כבר כל בני ובנותיי נשואין או באולי לא אשיאם בכאן או ההוצאה גדולה אפילו הכי אין שומעין לטענותיו אלא בונין בית חתנות כל שכן בעניין המקוה שאינה הוצאה כל כך וצריכות לקהל הרבה יותר ויותר מלחי וקורה ובית חתנות".

המהר"י מינץ הביא טעם נוסף לחייב את הזקנים והזקנות להשתתף במקווה ובית חתנות וז"ל "ועוד הן צריכות למי טהור לפי מנהג הנשים היקרות והכשרות שאפילו הזקנות טובלת בערב ראש השנה וערב יום כיפור כי אותן טבילות סימן לטהרה ותשובה". 

בדברי המהר"י מינץ מבואר שני טעמים לחייב את הזקנים והזקנות בבניין מקווה ואולם חתונות. א. שהרוב כופה על המיעוט בדבר שיש בו צורך גדול. ב. כיון שיש אפשרות שגם הזקנים והזקנות יצטרכו למקווה ולבית חתנות, ממילא חייבים להשתתף בשווה עם כולם. 

בכנסת הגדולה (הגהת הטור קסג או' ה' ט') דן בדבר קהילה שרצו לקנות ד' מינים וטוען האחד שיש לו ד' מינים משלו, האם צריך להשתתף עמהם, וכתב שלטעם הראשון חייב להשתתף שכל שהוא צורך בני הקהילה חייב להשתתף אף שהוא אין לו צורך בו. ולטעם השני כיון שאין לו צורך בשל הקהילה אינו צריך. והסיק כיון שאולי יארע לו פסול בד' מינים שלו ויצטרך לשל הקהל יכולים לכפותו לשלם עם הקהל.

הרמ"א סימן קסג ס"ג הביא את דברי המהר"י מינץ וז"ל "כל צורכי העיר אע"פ שמקצתן אינן צריכין כגון בית חתנות או מקוה וכדו' אפ"ה צריכין ליתן חלקן". ובסעיף ו' הביא תשובת הרא"ש "י"א שאם הוצרכו להוציא הוצאות שיעזור להם השר עם שטרי חובותיהן, אותן שאינם נושאין ונותנין בשטרות אין חייבין ליתן לזה". וקשה מדוע במקווה ובית חתנות חייבים להשתתף כל בני העיר – גם אותם שאינם  צריכים, ואילו בהוצאות עבור גביית שטרות אין מחייבים אותם שאינם צריכים. 

תירץ בסמ"ע (ס"ק לב) שמקוה ובית חתנות הוא דבר שכל ישראל צריכים, אלא שארע שיש יחידים שאינם צריכים מחמת זקנה וכדו', ולכן חייבים כולם להשתתף. ובשטרות שאינו דבר כללי, פירוש שאינו דבר שנצרך בכל עיר, אלא שכאן בעיר זו ארע שרבים צריכים לשכור שר לגבות שטרות, אין צריך להשתתף אלא מי שנצרך לזה. ובנתיבות חידושים ס"ק כח הביא את דברי הסמ"ע.

מדברי הסמ"ע מבואר שנקט כתירוצו הראשון של המהר"י מינץ שדבר שנצרך לעיר כופים את כולם גם אם ליחידים לא יגיע הנאה כלל, ולכן כתב שהטעם בשטרות שפטורים היחידים משום שאינו דבר כללי אלא במקרה הזדמן שנצרך לרבים מאותה העיר.  

מאידך מצינו במהר"ם מינץ (היה דור אחד אחרי המהר"י מינץ) סימן סז נשאל על בית הכסא שמאחורי בית הכנסת והתושבים הגרים בסמוך לבית הכסא ומשתמשים שם באופן קבוע, ואילו הרחוקים מבית הכנסת לא משתמשים שם אלא בשעה שבאים להתפלל, איך יגבו את הוצאות התיקון וההחזקה. והשיב ע"פ דברי המהר"ם הנ"ל וז"ל "לא מצי למימר הרחוקים מבית הכסא, שהקרובים והסמוכים לבית הכסא יתנו יותר, דמ"ש מבית חתנות או מקוה או כה"ג, אף על גב דזה צריך להן יותר מזה. אף על גב דיש קצת לחלק, דשאני הכא דהסמוכים לה הולכים תדיר עליו, וע"כ מתמלא מהרה, ואז צריכים לפנות מקרוב, מ"מ יש לדמותו להנהו דלעיל וק"ל". מבואר שהבין כטעמו השני של המהר"י מינץ שהטעם שגובים מכולם שפעמים שגם הזקנות או הרחוקים מבית הכסא ישתמשו לכן כולם משתתפים בשווה. 

גם בתשובת מהר"ם אלשי"ך סי' נ"ב הלך כתירוצו השני ולכן פסק על קהילה שרצו לשכור מורה הוראה  ת"ח שדר בקהלה לא רצה להשתתף בהוצאות בטענה שהוא ת"ח ואין לו צורך במורה הוראה, ופסק המהר"ם אלשי"ך דהדין עמו כיון שהוא אינו צריך למורה הוראה לא חייב להשתתף בהוצאות, ואפילו מי שאינו ת"ח ואינו צריך לאותו דבר שהוציאו עליו הוצאות א"צ ליתן, וראיה מתשובת הרא"ש הנ"ל שברמ"א סס"י קס"ג הנ"ל. הוסיף וכתב המהר"ם אלשיך שאם אותו מורה הוראה דן גם בדיני ממונות, צריך הת"ח להשתתף בהוצאות, שאולי יהיה לו עסק עם אדם בעיר ויצטרך לרב. מבואר בדבריו כתירוצו השני של המהר"י מינץ שצריך שיהיה לכולם בו הנאה בצורכי הקהילה, ואם לת"ח אין צורך בו כלל אינו חייב להשתתף ולא כסמ"ע.

יש להתבונן בתירוצו הראשון של המהר"י מינץ שסובר שהרוב יכול לכפות על המיעוט, וקשה מדוע הרוב יכול לכפות על המיעוט הרי כלל בידינו שאין הולכים בממון אחר הרוב. וכזאת מצאנו גם ברמ"א סימן קסג ס"א שבשותפים הולכים אחר הרוב, וקשה איך הרוב יכול לכפות על המיעוט להוציא ממון. ושמעתי מהגאון הרב שפרן שליט"א שביאר שאין הכוונה שהרוב כופה את דעתם על המיעוט, אלא הכוונה שאם הרוב מצדדים לצד אחד, אז הראיה שהצד הזה הוא הצד המקובל והראוי לניהול השותפות. בכל קבוצת אנשים יש דעות שונות, וכדי לדעת מהי הדעה המקובלת והראויה צריך לבחון מה סובר הרוב והרוב מהווה הוכחה שהדעה הזו היא הטובה יותר. וכוונת המהר"י מינץ שהמיעוט חייבים להשתתף עם הרוב, הכוונה שאם יש רוב שצריכים, אז זה ראיה שמדובר בדבר הכרחי, וממילא כולם חייבים להשתתף. וראיה לדברינו שבמהר"י מינץ כתב שבהוצאות של בית כנסת וס"ת וכל הדברים המוזכרים במשנה גם אם אין רוב, חייבים כולם להשתתף. כוונתו שדברים שהמשנה קבעה שחייבים להיות בעיר, גם המיעוט יכולים לכפות, ולא שהמיעוט כופה אלא שהציבור כולו חייבים לדאוג לצורכי העיר. וכדי לקבוע את צורכי העיר בדברים שהם הכרחיים ומקובלים אז כולם חייבים, ובדברים שנתון לשיקול דעת הרוב קובע אם זה דבר הכרחי.

טרם נעסוק בחוק שמחייב הנגשת נכים עלינו לדון מה התייחסות ההלכה לחוקים שמחוקיים במדינה. שמעתי בזה מהרב שפרן שליט"א, שרק חוקים שהתקבלו ברוב ככל הציבור יש לפעול כפי החוק, שכיון שהחוק התקבל בקרב הציבור הרי זה הוכחה שזה דברי הכרחי ויש בו סדר ציבור ויש לפעול כפי החוק מצד צורך בני העיר.

חוק הנגשת נכים למבני ציבור כולל גם חובה להנגיש בתי כנסת, אולם במציאות בימינו [לפי סקר שנערך בחגי תשרי תשפ"ד] ברוב בתי כנסיות הם לא עומדים בכל החוקים של הנגשת נכים, ואם נדון כטעם הראשון של המהר"י מינץ שהרוב יכול לכפות על המיעוט, כאן שאין רוב, לא יכול המיעוט לדרוש זאת. וגם העובדה שברוב הבתי כנסיות לא עומדים בקריטריונים של החוק, הרי זה הוכחה שאין זה צורך הכרחי לבניית בית כנסת.

ולפי הטעם השני שזקנים וזקנות חייבים להשתתף במקווה כיון שיהיה להם שימוש לעיתים רחוקות, כאן לא שייך לחייב את כלל הציבור שיתכן שלא יהיה להם שימוש בדבר זה.

אולם ודאי שמצד המוסריות אם יש חבר בית כנסת שנצרך, ראוי שהבית כנסת יתחשב בו ויתקין רמפה שתנגיש לנכה אפשרות להתפלל בבית כנסת. ולמרות שהרוב לא צריכים, מסתבר שמותר לגבאי להוציא את ההוצאה מקופת הבית כנסת, כיון שיש בזה דבר טוב שנותן אפשרות לכלל הציבור להשתתף בתפילה.