שאלה:
שלום הרב,
אין פה בדיוק שאלה הלכתית, זה יותר משהו שמפריע לי ורציתי לשתף את הרב, ולשמוע ממנו תובנות.
הרבה פעמים קורה לי שאחרי תפילת שחרית, מגיעים כל מיני מבקשי צדקה.
ברור לי שיש אנשים שקרו להם אסונות ח"ו, דברים שלא היו יכולים לצפות להם.
אך לפעמים יש מקרים שלדעתי גובלים ברשלנות.
מקרים של בחור שאבא שלו אברך בכולל ויש לו ב"ה 13 ילדים והוא הילד ה9 שעכשיו מתחתן, ואבא שלו שקוע בחובות מהחתונות הקודמות ואין לו כסף להוצאות החתונה.
או אדם שבמשך 6 שנים נלחם במחלה הנוראה ועכשיו נפטר כאשר הוא משאיר אחריו 8 ילדים והקטן שבהם רק בן כמה חודשים.
אני מקווה שהרב לא חושב שאני מזלזל חלילה.
אלה סיפורים מזעזעים ודמעות יוצאות לי אפילו תוך כדי שאני כותב, וחלילה לי לשפוט או להיכנס לנעליו של אדם כזה,
אבל מצד שני, בלב שלי צועק:
למה כאשר אתה נאבק במחלה והעתיד לא ברור אתה מביא עוד ילד לעולם?
ויש גם מקרים יותר אפורים, הרבה פעמים אני שומע על מקרים, שעם קצת יותר אחריות בסיסית, כגון: ביטוח רפואי, ביטוח דירה, ביטוח חיים וכדו'
לא היה נגרם כל הכאב ראש הזה.
אם זה היה מקרה בודד, אז ניחא. אבל זה מרגיש לי לפעמים שבציבור החרדי זה הרבה יותר מקובל "לחזר על הפתחים", ושלפעמים אנשים מתנהלים קצת חוסר אחריות.
אשמח לשמוע מה דעת הרב בנושא
יה"ר שתמיד נהיה מן הנותנים ולא מן המקבלים
תשובה:
שלום וברכה
קראתי את שאלתך הכואבת, ונראה לי שאתה בוחן את הדברים מאוד מבחוץ, בצורה מאוד כוללנית, וסטריאוטיפית. וכיון שהאמת שזה נושא הרבה יותר מורכב ולא חד משמעי, קשה לי להסבירו לעומקו על רגל אחת, אבל אנסה לכתוב בקצרה.
ראשית חשוב מאוד לדעת, שנדיר עד מאוד למצוא אדם נורמטיבי בעל יכולת השתכרות מבחינה רפואית נפשית מנטלית וכו', שמקבץ נדבות לפרנסתו, נקודה!!! וזה לא משנה כמה ילדים הוא חיתן או כמה ילדים יש לו. יכול להיות שאתה לא ממש מתוך הציבור ואנשים נראים לך אותו דבר, כזה מן כובע שחור וכו', אבל זה לא כך, אדם בעל יכולת השתכרות המעורב בחברה בעל אינטלגנציה ממוצעת, לא עושה את זה. ואנשים שלא מסוגלים ונזקקים לבריות, זו בהחלט מצוה גדולה לסייע להם.
שנית, בנושא חתונות ילדים צריך להבין עוד נקודה, שאולי מרגיזה אבל אין לכך קשר לנושא שעליו אתה דן. הנורמלי היה, שאדם שאין לו אמצעים, גם אם הוא מצליח לסגור את החודש, אבל אין לו יותר מכך, כאשר הוא מחתן ילד, יסייע לו קצת באירוע וכדומה בסכום מוגבל מאוד, וכל השאר הילדים יקחו על עצמם. בציבור החרדי מסיבות שונות, ההורים לוקחים על עצמם הרבה מאוד, ולפעמים הם לא מצליחים לעמוד בזה. האם זה צריך להיות כך? לא! אבל נשים עצמנו רגע במקום של האבא הזה, הוא לא יכול לשנות את העולם, הילדים שלו צריכים להתחתן, הם לא יכולים להתחתן בלי להביא איתם נדוניה בסיסית כזו, מה הוא אמור לעשות? אז כמובן לא מתחייבים סתם ולא מתחייבים על דעת לקבץ נדבות, אבל אפשר להבין אדם שעושה שמיניות באויר כדי להשיג את הכסף, ובסוף דברים לא מצליחים לו כמו שרצה והוא נאלץ לעשות זאת. שוב מיעוט קטן מאוד ושלא ברצונו, אבל זה לא מה שאתה נתקל בו בבית הכנסת.
אני אומר שוב, מדובר במקרים נדירים ביותר, ובעיקר בחו"ל, זה לא האנשים שאתה פוגש בבית הכנסת כאן בארץ, אבל לעצם שאלתך זה לא משנה, גם אותו מיעוט שנוסע לחו"ל עליו שאלתך, והתשובה היא שיש קושי באמת מורכב.
לגבי בעיות רפואיות, יתכן שיש פחות מודעות לביטוח רפואי פרטי, בעיקר אצל אנשים מחוסרי אמצעים שכל כמה מאות שקלים נוספים בחודש זה דבר שמכביד עליהם, אבל לומר רשלנות זה מוגזם, יש קופת חולים וביטוח משלים של קופת חולים וזהיש לרוב ככל האוכלוסיה, לומר שאדם שאינו רוכש בנוסף ביטוח בריאות פרטי הוא רשלן שאין צורך לתמוך בו בעת מצוקה, זה יהיה הברה יותר ממוגזם [גילוי נאות, לי יש גם ביטוח רפואי פרטי ואני חושב שזה חשוב ומומלץ].
יש ציבור מאוד קטן מאוד ומסויים בשולי השוליים הציבור החרדי שיותר בקלות מרגיש בנוח לבקש צדקה, אבל מכאן להשליך על כלל הציבור האידיאליסטי הזה ולהפוך אותו לציבור נצלן הרוכב על נדיבות ליבם של אנשים אחרים וכו', זה נורא ואיום לפי דעתי… וגם האנשים הללו, אין להם מודעות ויכולת איך להשתכר, זהו כשל חינוכי מסויים, אבל הוא כל כך שולי מספרית שחבל לדבר על זה.
ואם תשאל, אז למה בציבור החרדי יש יותר הצפה של צדקה מבקשי ונותני צדקה וכו', בגלל שאנחנו יהודים, ויהודים הם גומלי חסדים, ואדם יודע שיהודים לא יזרקוהו לכלבים, אלא יסייעו לו ולכן הוא יוצא לרשות הרבים ומבקש. בציבור החילוני, אדם יודע שאין סיכוי ומה לעשות…
שנהיה תמיד מהנותנים ולא מהמקבלים.
בְּהַצְדִיק כוונת השואל, ובשבח הצדקה:
תָּנוּ רַבָּנַן: (סוטה מד/א) ״אֲשֶׁר בָּנָה״ (דברים כ' ה'), ״אֲשֶׁר נָטַע״ (שם פסוק ו'), ״אֲשֶׁר אֵרַשׂ״ (שם פסוק ז'), לִימְּדָה תּוֹרָה דֶּרֶךְ אֶרֶץ: שֶׁיִּבְנֶה אָדָם בַּיִת, וְיִטַּע כֶּרֶם, וְאַחַר כָּךְ יִשָּׂא אִשָּׁה. וְאַף שְׁלֹמֹה אָמַר בְּחׇכְמָתוֹ: (משלי כ"ד כ"ז) ״הָכֵן בַּחוּץ מְלַאכְתֶּךָ וְעַתְּדָהּ בַּשָּׂדֶה לָךְ אַחַר וּבָנִיתָ בֵיתֶךָ״. ״הָכֵן בַּחוּץ מְלַאכְתֶּךָ״ – זֶה בַּיִת, ״וְעַתְּדָהּ בַּשָּׂדֶה לָךְ״ – זֶה כֶּרֶם, ״אַחַר וּבָנִיתָ בֵיתֶךָ״ – זוֹ אִשָּׁה, ואומר המדרש: וממי אנו למדין זאת? מהקב"ה! שתחילה ברא את העולם – זה בית, ואח"כ נטע בו כרם והניח בו את האדם "לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ" – זה גן עדן, ולבסוף הביא לאדם את חוה.
בהלכות דעות פרק ה' הלכה י"א כתב הרמב"ם: אבל הטיפשים מתחילין לישא אישה, ואחר כך אם תמצא ידו יקנה בית, ואחר כך בסוף ימיו יחזר לבקש אומנות או יתפרנס מן הצדקה. וכן הוא אומר בקללות (דברים כ"ח ל'): "בַּיִת תִּבְנֶה… אִשָּׁה תְאָרֵשׂ… כֶּרֶם תִּטַּע", כלומר, יהיו מעשיך הפוכין (היפך ממה שנכתב בדברים פרק כ'), כדי שלא תצליח דרכיך. ובברכה מה הוא אומר? (שמואל-א י"ח י"ד) "וַיְהִי דָוִד לְכָל דְּרָכָיו מַשְׂכִּיל וַיְיָ עִמּוֹ".
כתיב (שמות כ"ה ב'): "דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה". מה זה "וְיִקְחוּ לִי"? אלא אתה נותן לעני כאילו אתה נותן להקב"ה. מצוות הצדקה נזכרת פעמיים בספר 'משלי' בהקשרה כמצלת מן המיתה, כדכתיב (י' ב' / י"א ד'): "וּצְדָקָה תַּצִּיל מִמָּוֶת", וכן בהרבה מקומות בתורת ישראל ובכל מקצועות התורה מצויינת מצות הצדקה כחיונית לישועתו של האדם בפרט והמקרבת לַישועה הנצפֵּית/המקוּוָה בכלל. וכן הנביא מלאכי (ג' י') מביא את דבר הַשֵּׁם באומרו: "הָבִיאוּ אֶת כָּל הַמַּעֲשֵׂר אֶל בֵּית הָאוֹצָר (אפשר שזה מקום בו נאספות תרומות צדקה ומעשרות על מנת לתיתם לעניי העיר), וִיהִי טֶרֶף בְּבֵיתִי (=בֵּיתו של העני), ואומר (אבות ג' ז'): "תֵּן לוֹ מִשֶּׁלּוֹ" – אומר הקב"ה: אם אתה נותן לעני – כאילו אתה נותן לי, ומתריס הקב"ה ואומר (מלאכי שם): "וּבְחָנוּנִי נָא בָּזֹאת אָמַר יְיָ צְבָאוֹת – (לפעולתה של מצוה זו): אִם לֹא אֶפְתַּח לָכֶם אֵת אֲרֻבּוֹת הַשָּׁמַיִם", (ושכרה) – וַהֲרִיקֹתִי לָכֶם בְּרָכָה עַד בְּלִי דָי – ומפרשת הגמרא (תענית ט/א): מַאי "עַד בְּלִי דָי"? אָמַר רָמֵי בַּר חָמָא אָמַר רַב: עַד שֶׁיִּבְלוּ שִׂפְתוֹתֵיכֶם מִלּוֹמַר ״דַּי״.
וכן בעניין הלוואת כספים לעני שנחשבת לחשובה יותר מן הצדקה, כיוון שמבקש הצדקה נכלם מלפשוט יד ולחזר על פתחי נדיבים, כאן הוא אינו בוש מלהלוות – כי בטוח הוא שיהיו נאמנים דבריו בעיני המלווה שיחזיר פיקדון זה. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא (תנחומא, משפטים פט"ו ס"ב): דַיְּךָ שֶׁנִּקְרֵאתָ מַלְוֶה לִי, "אִם כֶּסֶף תַּלְוֶה אֶת עַמִּי – (מִשׁוּם מִשׂוּם) – אֶת הֶעָנִי עִמָּךְ" (שמות כ"ב כ"ד): – אַתָּה עִמִּי, תִּזְכֶּה לִמְחִצָּתִי.
השאר תגובה