בס"ד
לכבוד מעלת תורתיכם רבני אתר דין,
אסור לקלל שום אדם כמו שכתוב בש"ע, ר"ל. אם מישהו עשה בשימוש שם ד', בודאי עון גדול מן התורה, עתה האם ז"א שד' יסכים ויעשה בבקשתו ? לא נראה שכן כי ה' לא יסכים להעניש מי שלא מגיע לו ואפילו אם כן הוא יחליט מתי ואיך, ונ"ל שה' יצטרף לבקשה של רשע להיות שוטף רחמנרא ליצלן כמו שיש במשלי כא -ל " אֵין חָכְמָה וְאֵין תְּבוּנָה וְאֵין עֵצָה לְנֶגֶד יְהוָה." אבל זה מצד סברא. ומ"מ האם זה יכול לגרום נזק למקבל?
תודה ברכה והצלחה
תשובה:
שלום רב,
ברור שיש איסור דאורייתא לקלל כל אדם מישראל כפי שנאמר לא תקלל חרש ודרשו חז"ל שכך גם כל נפש מישראל. (האיסור מדאורייתא הוא קללה בשם). והובא על בספר המצוות להרמב"ם וספר החינוך מצווה רלא.
אולם בשאלה האם יש נזק למקולל ע"י הקללה, התחבט בזה בספר החינוך שם, ונביא ציטוט מדבריו:
אף על פי שאין בנו כח לדעת באי זה ענין תנוח הקללה במקולל ואי זה כח בדבור להביאה עליו, ידענו דרך כלל מכל בני העולם שחוששין לקללות, בין ישראל בין שאר האומות, ויאמרו שקללת בני אדם, גם קללת הדיוט תעשה רושם במקולל ותדביק בו המארה והצער. ואחר דעתנו דבר זה מפי הבריות, נאמר כי משרשי המצוה, שמנענו השם מהזיק בפינו לזולתינו כמו שמנענו מהזיק להם במעשה. וכעין ענין זה אמרו זכרונם לברכה [מועד קטן י"ח ע"א] ברית כרותה לשפתים, כלומר שיש כח בדברי פי אדם.
ואפשר לנו לומר לפי עניות דעתנו, כי בהיות הנפש המדברת שבאדם חלק עליוני, וכמו שכתוב [בראשית ב', ז'] ויפח באפיו נשמת חיים, ותרגם אונקלוס לרוח ממללא, נתן בה כח רב לפעול אפילו במה שהוא חוץ ממנה, ועל כן ידענו ונראה תמיד כי לפי חשיבות נפש האדם ודבקותה בעליונים כנפש הצדיקים והחסידים, ימהרו דבריהם לפעול בכל מה שידברו עליו, וזה דבר ידוע ומפורסם בין יודעי דעת ומביני מדע. ואפשר לומר עוד, כי הענין להשבית ריב בין בני אדם ולהיות ביניהם שלום, כי עוף השמים יוליך את הקול ואולי יבואו דברי המקלל באזני מי שקילל.
והרמב"ם זכרונו לברכה אמר בטעם מצוה זו, כדי שלא יניע נפש המקלל אל הנקמה ולא ירגילנה לכעוס, ועוד האריך בענין בספרו. ונראה לי מדבריו, שלא יראה הוא בדעתו נזק אל המקולל בקללה, אלא שתרחיק התורה הענין מצד המקלל שלא ירגיל נפשו אל הנקמה והכעס ואל פחיתות המדות. וכל דברי רבנו נקבל, עם היות לבנו נאחז במה שכתבנו יותר".
עד כאן ציטוט מספר החינוך. כלומר, מהרמב"ם הוא מדייק שאין כל פגיעה במקולל. אולם הוא עצמו מדד לומר שיש נזק במקולל אלא שאין יודעים את טיבו ומתי וכיצד זה ישפיע.
במחילה, כבוד הרב לא השיב לגופה של השאלה – איך נענש מי שלא מגיע לו.
ונראה לי שזה סה"כ אחד מהכוחות הטבעיים שיש בעולם. כמו שאדם מרים ידו על חבירו, כך יכול לפגוע בו גם בקללה, רק ש"בעינינו לא ראינו". ואין כאן בכלל שאלה של איך הקב"ה "מצטרף" לאותו רע.
וכמדומני שאפשר אפילו לתבוע בדין אדם שעשה עין רעה לחבירו.
ואולי יש הבדל בין מרים יד בפועל לבין "תלמידו של בלעם", שאומרים שאם לא חוששים לדברים של זה האחרון, אז "בן פורת יוסף" אין בו כח לפגוע. ושומר תמימים ה'.
וכן, שהמקלל, מתקלל בעצמו.
והכרתי אשת חבר, שכל פעם שהיא כעסה על אדם, הופיעה צרעה(!) משום מקום, לעשות כפרות על אותו אדם. ואולי גם על זה אמרו חז"ל להתרחק מהנשים, ורב מצא שמתוך מאה מתים, תשעים ותשעה מתו מחמת עין הרע.
ולענ"ד, זה ממש הכוונה של התורה מגנא ומצלא (סוטא כ"א). תלמיד חכם, אפילו בעל מידות רעות לגמרי ח"ו, אם יש בו תורה, הוא מוגן. התורה מגינה על כל מי שלומד אותה (מתוך אמונה בה' כמובן), ולא משנה אם הוא צדיק או לא. זה פשוט כח סגולי שיש בתורה (ואין סתירה עם דברי החינוך מצוה תקי"ב – שלא יכוון שעצם אמירת כתבי הקודם יעזרו לו, אלא בזכות שמתעורר ליראה את ה'. היינו, דברי התורה זה לא "סגולה" וכו'). ונשיכתן נשיכת שועל. ה' ישמור.
קללת חכם, אפילו על תנאי, חוששים לה יותר, כי הנשמת חיים "רוח ממללא" שלו, עליונית יותר.
באנצקלופדיה אספקלריה, הוא מסביר באופן די פרקטי את הקטרוג שבקללה:
http://www.aspaklaria.info/100_QOF/%D7%A7%D7%9C%D7%9C%D7%94.htm
בחיד"א (בספר מדבר קדמות מערכת אות יט) כתב על פי הזוהר הק', שיש כת מלאכים בשמים ששמם אוררי יום, והם נוטלים דיבורו של אדם וגונזים אותו, וכשמגיע שעה שיש יכולת לקטרג על אדם בגלל חטאיו, הם משתמשים באותו דיבור כדי לחזק את הקיטרוג.
השאר תגובה