היה מקרה בבית הכנסת שיהודי הי מביא ילד קטן מאוד אולי בגיל שנתיים שנורה היה מפריע בתפילה. לאחר תקופה של הפרעות חוזרות ונשנות אזרתי אומץ לדבר איתו ניגשתי אליוו בבית הכנסת וביקשתי ממנו בלשון רכה שהילד מפריע ואם אפשר להוציאו הוא הופתע מהבקשה וסרב בתוקף ואמר שהילד רק תינוק הסברתי לא בשלב זה עדיין בלשון רכה שזה איסור חמור על פי שילחן ערוך שמפריע לציבור להתפלל..הוא ענה בחוצפה ותקיפות ששילחן ערוך וספרים לא מעניין אותו כאן אני התרגזתי והרמתי את קולי ובקשתי בתוקף שיוציא את הילד. השאלה שלי האם נהגתי נכון והאם לא עברתי על איסור של הלבנת פנים ברבים ואני צריך לבקש ממנו מחילה? או שקיימתי מצוות תוכחה אני חייב לציין שאני דווקה אוהב את הבחור ואין לי שום דבר אישי נגדו.
תשובה:
שלום רב
אכן, כפי שנראה שהבנת בעצמך אין כל מקום להוכיח אדם ברבים, נאמר בכתוב "הוכח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא", ודרשו חכמים, ש"ולא תשא עליו חטא", היינו שלא לביישו ברבים. אולם, יתכן שאם הוא בדבריו גרם לחילול ה' ברבים באומרו שעניני הלכה אינם מענינים אותו וכו', יש מקום לומר שמצות המחאה מחייבת שכל אותם ששמעו את דבריו שאינם ראויים ישמעו שהתורה אינה מכירה בכזו צורת ביטוי. לא הייתי נוכח ואיני יכול לשפוט את הסיטואציה שהיתה.
לעצם הענין, מבחינה פרקטית תוכחה מסוג כזה לא מועילה כלום חוץ מלהרבות כעס ושנאה בבית הכנסת… הדרך הראויה היא תמיד לדבר בדרכי נועם, אין ברירה אחרת, ניתן לערב גם את הרב והגבאי, אבל הכל בנועם ובדרך ארץ.
