גר שהתגייר טבילת כלים שהיו לו בגיותו

הרב ירוחם ארלנגר‎
כ"ד כסלו ה'תש"פ

שאלה:

מי שקנה טוסטר חשמלי ונתן לגוי רק כדי להפטר מטבילה ולאחר זמן הגוי התגייר, האם צריך הבעלים לטבול את הטוסטר, או כיון שכבר נפטר מטבילה אין צריך לטבול?

תשובה:

שלום וברכה

הנושא אינו שכבר נפטר מטבילה, אדרבה, זה הרי נעשה כלי של גוי ואם הוא בא עכשיו לידי ישראל למה שלא יזדקק טבילה, אלא השאלה היא אחרת, כיון שזה נעשה של אותו גוי שעכשיו התגייר ולא עבר בעלות, אלא בא ממילא מרשותו כשהוא נכרי לרשותו העכשוית שהוא יהודי האם יש לו עצמו שהוא הרי בהעלים – חיוב טבילה.

ובענין זה נחלקו הדעות וראוי להטביל כליו בלא ברכה.

וכך היא הצעת הדברים:

ידוע משמו של האבני נזר, שגר אינו מחוייב להטביל כליו שהיו לו בגיותו, דכיון שנתגייר נעשו נכסיו הפקר (וחכמים הם שתיקנו לו לזכות בהן מיד בלא קנין), ונכסי הפקר אף שהיו בתחילה בבעלות נכרי פטורים מן הטבילה.

ובטעם מה דנעשו נכסיו הפקר לשיטה זו יש לפרש בשני דרכים: א. גר שנתגייר כקטן שנולד דמי, ובטלה רשותו הראשונה ועתה רשות אחרת לו, וממילא בטלו כל זכיותיו שזכה בראשונה.

ב. כיון שקניני הגוי חלוקים מקניני ישראל, דגוי קונה בכסף וישראל במשיכה (או להיפך – פלוגתא דר”י ור”ל בפ’ הזהב), כשנעשה ישראל בטל קנינו הראשון.

כעין דברים אלו כתב בס’ כלי חמדה (פ’ כי תצא סי’ א אות ו) בשם הגר”א מטשעכענאוו ז”ל, דחובת טבילת הכלים נוהגת רק כאשר בא הכלי מרשות הגוי לרשות הישראל בלא חילוק רשויות בינתיים, אבל אם הפקירו הנכרי וזכה בו ישראל פטור[1]. ועפ”ז כתב ליישב שם מה שהקשו הפוסקים, מפני מה נצטוו ישראל על טבילת הכלים רק במלחמת מדין ולא במלחמת סיחון ועוג, [התינח לענין הגעלת הכלים, י”ל דכיון שהותר להם אפי’ קתלי דחזירי וכמו שכתב הרמב”ן בפ’ מטות ע”פ סוגית הגמ’ בחולין יז ע”א, א”כ פשיטא שלא היה להם להקפיד על בליעות הכלים, אבל לענין טבילת הכלים שמצוה בפני עצמה היא, מפני מה לא נצטוו בה].

וע”פ הנ”ל יתיישבו הדברים, שכן במלחמת סיחון ועוג נצטוו להרוג את העם כולו, אנשים נשים וטף, נמצא שלא נותר מהם אף לא אחד וממילא היה רכושם הפקר שפטור מן הטבילה, אבל במלחמת מדין שהותירו את הטף בחיים, נמצא שמעולם לא פקעה בעלות העכו”ם מן השלל, וע”כ נצטוו לטובלם.

[אלא שעדיין יש לפלפל בזה ע”פ מה שדנו הראשונים האם עכו”ם יורש את אביו דבר תורה ראה מש”כ בזה הרמב”ם הל’ נחלות פ”ו הל’ ט, דלדעת הסוברים שעכו”ם לא יורש את אביו דבר תורה נמצא שגם במלחמת מדין היה רכושם הפקר, ואין כאן המקום להאריך בזה].

קדושת ישראל הנפעלת בגרות את מקדשת חפציו

אמנם יעויין בשו”ת לחם שלמה (יו”ד ח”א סי’ צז) שהזכיר דברי האבנ”ז אלו, ובטעם דבריו כתב באופן אחר, וזאת ע”פ מה שנתבאר בס’ שם משמואל פ’ מטות, שכאשר בא גר לכלל ישראל חלות הקדושה שחלה עליו ע”י מעשה הגרות חלה על כל רכושו וכליו, שאף הם נטהרים בקדושת ישראל ומשום כך סבר שא”צ לטובלם[2]. וראה עוד מש”כ הלחם שלמה בסי’ צו שם.

(עוד יעויין בדבריו שם, שהאריך לתמוה על מה שכתב הכלי חמדה בבאור החילוק בין מלחמת מדין למלחמת סיחון ועוג, דסו”ס כיון שגם את הנשים והטף שהחיו במלחמת מדין לקחום כשלל, א”כ היאך יזכו אלו בירושת אבותיהם, הא קיי”ל כל מה שקנה עבד קנה רבו, וממילא כבר זכו ישראל בהם וברכושם ע”י כיבוש מלחמה).

מיהו, בשו”ת שבט הלוי (ח”ד סי’ צב) נקט להלכה דגר שנתגייר צריך להטביל כליו במים, וכ”כ בשו”ת תשובות והנהגות (ח”א סי’ תמט), אלא דמחמת הפלוגתא שבדבר מצדד להטביל בלא ברכה[3].


[1] עפ”ז כתב בשו”ת משנה הלכות ח”ד סי’ קז, ליישב המנהג שנהגו להקל להשתמש בבקבוקי משקה העשויים זכוכית הנמכרים בחנויות, ולא מקפידים על כך שלא נטבלו כהלכה. והיינו, משום שהקונה משקה זה אין דעתו לזכות בבקבוק הזכוכית, דהיתרא ניחא ליה דליקני איסורא לא ניחא ליה דליקני, וממילא נמצא שבקבוקים אלו הפקר הם ופטורים מן הטבילה.

ועיי”ש עוד שהאריך לבאר בסיבת פטור כלי הפקר מן הטבילה, ופי’ שעיקר סיבת חיוב טבילת הכלים הוא בכדי להבדיל בין ישראל לעמים, וממילא כאן דבלאו הכי אין הכלי בבעלות הנכרי א”צ להטבילו. ועיי”ש שהאריך הרבה בבאור הלכה זו. וראה מש”כ בזה עוד בחלק ה סי’ קי.

[2] דוגמא לדבר, הביא מסוגית הגמ’ בתמורה (ל ע”ב), גבי מעוברת שנטרפה דאמרינן “היא וולדה נטרפו”. דכמו”כ אמרינן הכא, שכשם שחלה קדושת ישראל על האדם עצמו כך היא חלה גם על נכסיו.

[ודבריו אלו יתבארו היטב ע”פ מש”כ בס’ חדרי דעה (יו”ד סי’ קכ) שהטעם לחובת טבילת כלים הניקחים מגוי היא משום שיצאו מטומאת העמים ובאים לקדושת ישראל, וממילא בגר שנתגייר חלה עליהם הקדושה מאליה מחמת טבילתו של הגר עצמו].

[3] זאת יש לידע, שכלים שנשתמש בהם למאכלות אסורות צריך להכשירם כדת קודם הטבלתם במקוה, ואם עבר והטבילם קודם הכשרתם, עיין שו”ע (יו”ד סי’ קכא סעי’ ב) דצריך להטבילם שנית בלא ברכה, עיין הטעם בפרי תואר שם, דהוי כטובל ושרץ בידו.

אכן, בכלים שאינם בני יומן התיר בדגול מרבבה שם להקדים הטבלתם להכשרתם אפי’ לכתחילה, ועיין הגה’ יד שאול שם שפקפק בדבר. מיהו נראה דבנידון דידן יש להקל בזה טפי, אחר דלדעת מקצת אחרונים א”צ כלל להטביל כליו.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *