גיור לשם אישות / גיור בן זוג גוי

[1] יבמות (כד ע"ב): "אחד איש שנתגייר לשם אשה ואחד אשה שנתגיירה לשם איש, וכן מי שנתגייר לשום שולחן מלכים לשום עבדי שלמה – אינן גרים, דברי רבי נחמיה וכו'. אמר רבי יצחק בר שמואל בר מרתא משמיה דרב, הלכה כדברי האומר כולם גרים הם", וכן נקטינן. וע"ע מש"כ בזה הרמב"ם (איסורי ביאה פי"ג הל' טו – יז), והובא בשו"ע (יו"ד סי' רסח סעי' יב).

יש לדון, כיון שאסור לקבל גר הבא שלא לשם שמים, היאך חלה גרות זו בדיעבד, הרי אמרו חכמים (תמורה ד ע"ב) "מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני". אמנם בשו"ת נודע ביהודה (מהדו"ק חו"מ סי' ל) ובשו"ת מהרש"ם בתשובותיו (ח"ז סי' קלב) מבואר שדין זה אמור רק לגבי דינים דאורייתא, ובמילי דרבנן "אי עביד מהני", ולדבריהם, כיון דרהיטת הפוסקים דהדין שלא לקבל גר הבא לשם אישות הוא מדרבנן וכדלעיל???, אין מקום לקושיא זו [אמנם יש שחולקים וסוברים דאף בדרבנן אי עביד לא מהני, עי' שו"ת בית שערים או"ח סי' קכד ד"ה ולפי האמור].

כמו כן י"ל, על פי המבואר בס' בגדי יו"ט (קלוגר, ביצה דף כה מדפי הספר) ובשו"ת בית דינו של שלמה (יו"ד סי' י) עפ"ד התוס' (ב"מ קטו ע"ב ד"ה חייב), דדין זה דאי עביד לא מהני נאמר רק כשעובר על דין התורה במזיד, אבל אם עשה בשוגג – שפיר מהני. והרי גרים אלו בדרך כלל דינם כ"אומר מותר", ואומר מותר שוגג הוא, כמבואר באו"ח (ריש סי' שיח), ובמג"א (סי' קד ס"ק ו, סי' רמח ס"ק יח) ובט"ז יו"ד (סי' צט ס"ק ט), ולא שייך בהם דין זה. וע"ע מש"כ בזה המהר"ץ חיות (חולין יד ע"א).

[להצד שהאיסור לקבל גר זה הוא על בית דין ולא על המתגייר בעצמו, בלאו הכי לא קשיא, דבס' פנים מאירות ח"א סי' לד מבואר דדין 'אי עביד לא מהני' אמור רק כאשר זה שנפעלה בו החלות הוא שעבר באיסור, אבל מה שבית דין חטאו שקיבלוהו לא יפקיע את חלות הגיור מהאיש המתגייר. וראה באופן דומה כלל הדברים בשו"ת אבני נזר (יו"ד סי' יב)].

בשו"ת וישאל שאול (יו"ד סי' כט) הביא מדברי זקני הק' בעל בית שערים (קובץ תל תלפיות תרס"א עמ' ערב) שתמה, כיון שהמקבל עליו עול מצוות חוץ מדבר אחד גרותו בטלה, וכמבואר בסוגיא דבכורות (ל ע"ב), אם כן כאן שאינם מקבלים עליהם דין זה שאסור להתגייר לשם אישות, הוי כ'חוץ מדבר אחד' והיאך מהני בדיעבד. ויעוי"ש מדברי חתנו של הבית שערים בעל ילקוט הגרשוני (הובא בתל תלפיות  שם עמ' שב), שצידד לומר, כי מה שאמרו דבקבלת מצוות חוץ מדבר אחד אינו גר, הוא דוקא כשמתנה לבטל אחת ממצוות התורה אבל במילי דרבנן שפיר מהני בדיעבד.

[בשו"ת בית יצחק (יו"ד סי' ק) הקשה, כיון דקבלת הגרות בפני בית דין בזמנינו שאינם סמוכים היא משום ד"שליחותייהו דקמאי קעבדינן" (ראה תוס' יבמות מו ע"ב ד"ה משפט, ולעומתם ברמב"ן שם), היאך מועילה קבלת גרות לשם אישות בדיעבד, הרי אין שליחות לדבר עבירה. וראה שם מה שהאריך בישוב קושיא זו, והובאו הדברים להלן?].

[2] על כך שקבלת המצוות מעכבת בחלות הגרות, ושיטות הפוסקים בזה באופן שקיבל עליו עול תורה ומצוות וחזר לסורו מיד, ראה להלן????

[3] בטעם דין זה, שגר שנתגייר לשם אישות אין גרותו בטלה בדיעבד, כתבו הריטב"א והנימוקי יוסף, דאגב אונסיה [שחפץ לישא בת ישראל והיא לא תנשא לו בגיותו] גמר ומקבל עליו עול תורה ומצוות (ועיין חלקת יואב דיני אונס ענף ו).

עפ"ז כתב הדבר אברהם (ח"ג סי' כח), שאפשר שאומדנא זו לא היתה אלא בזמנם, שגר שנתגייר היה נדחה מהחברה הנכרית לגמרי, ובמקצת מקומות אף היה נרדף על חייו וסכנה גדולה היתה לבוא בקהל ה', ואף בני הקהילה היהודית לא היו מקבלים אותו לחברתם בלא שיקבל עליו עול מצוות, כך שכדי לחיות בחברת אנשים היה מוכרח להתגייר בלב שלם. אבל בזמנינו שרבו הפריצים בעם שאינם מקפידים כלל אם היתה גרותו כדת וכהלכה, וגם אומות העולם אינן מקפידות עליו שנתגייר, אין הוא אנוס כלל על קבלתו, ואין תוקף לסברת הריטב"א והנימוקי יוסף הנ"ל, ואדרבה, כשבא לשם אישות יש לחוש שלא קיבל עליו עול מצוות בלב שלם.

[ואף שהוא אנוס להצהיר כך בפני בית הדין שלא יקבלוהו בלא קבלה זו, מכל מקום הוא יודע שלמחר יוכל לפרוק עול המצוות מעל צווארו באין מונע, ולשוב לרעיו ומיודעיו כבתחילה, ומה שהוא אנוס על הצהרה שאינם אלא מן השפה ולחוץ, אין בכך כדי להגדיר שהוא אנוס לקבל עליו עול מצוות באמת].

אמנם, מדברי הפוסקים קמאי ובתראי שהביאו את דין הגמרא דגרות לשם אישות מהני בדיעבד, נראה שלא חששו לסברא זו, ובטעם הדבר יש לומר, כי מה שהוצרכו הריטב"א ונימוקי יוסף לטעם זה ד"אגב אונסיה גמר ומקבל", הוא משום שבזמנם מי שנתגייר לשם אישות דררא גמורה היתה זאת לומר שאין כוונתו לקבל עליו עול מצוות, דמסתמא נתגייר כדי שיוכל למלא תאוותו. משא"כ בזמנינו שבעוה"ר העולם פרוץ טובא ושטוף בעריות, והוא יכול לממש רצונו בקל גם בלא קבלת גרות, אם קיבל עליו עול מצוות בבית דין, יש בכך לחזק את דבריו שאכן הוא מקבל עליו עול מצוות באמת, וא"צ לומר דאגב אונסיה גמר ומקבל [אף שהיא סברא דחוקה, שכן לא מיירי בסתם אדם השטוף בתאווה, אלא שחשקה נפשו באשה ישראלית מסויימת, ומאי נפק"מ בכך שהעולם כולו פרוץ בעריות].

באופן מחודש סבר לבאר בס' הליכות יהודה (קאגאן, יתרו אות ב), כי מה שאמרו בהא דתליוהו וזבין דאגב  אונסיה גמר ומכר, אין הדברים דוקא באופן שאין לו תחבולה להמנע מביצוע ומימוש המכירה לאחר זמן, אלא גם אם יוכל להשתמט ממנה אחר כך, כיון שעתה הוא אנוס בכך, הוא גומר בדעתו שיחול, אף שאולי בדעתו להשתמט מקיומה אחר כך. ואף כאן, כיון שהוא מוכרח לקבל עליו עול מצוות כדי שתחול הגרות, אף שאין בדעתו לקיימן לאחר זמן, אין בכך כלום והגרות חלה, אלא שלכתחילה אין מקבלין אותו, וכמו בגרות לשם אישות. וראה שם שהאריך בזה. אמנם הוא תימה גדול בעיני, ונראה פשוט שעל כן אמרו אגב אונסיה וזוזי גמרי ומקני, כלומר שבסופו של דבר הוא מתרצה גם לעצם המכירה מחמת שהמעות שקיבל, ואין לו הפסד. ואם כדברי הרב המחבר שם, אם כן די באונסו לבד. ורהיטת כל האחרונים שלא כדבריו.

[עוד כתב שם, דכיון שאמרו בגמרא (שבועות לט ע"א) שמשה רבינו השביע את הגרים ואת ישראל עמהם לשמור ולעשות את כל דברי התורה הזו, אם כן אין ממש במחשבת ליבו של הגר לבטל כל המצוות, שהרי הוא מושבע לקיימן על ידי אחרים. ודבריו תמוהים לכאורה, חדא, דאין למדים מדברי אגדה. ועוד, שהרי אדרבה, עד כמה שאינו מקבל עליו עול מצוות הוא אינו בכלל הגרים, ולא היה שייך מעולם בשבועה זו שהשביע משה רבינו ע"ה] .

^[4] שנינו ביבמות (כד ע"ב): "הנטען על השפחה ונשתחררה, או על העובדת כוכבים ונתגיירה – הרי זה לא יכנוס, ואם כנס – אין מוציאין מידו". כלומר, אף אם באה לכלל ישראל וגיירוה, לא ישאנה לאשה.

ובביאור דברי הגמרא נחלקו ראשונים:

רש"י שם פירש, שכאשר יצא לעז עליהם שבא על אותה שפחה או נכרית באיסור, אסור הוא לשאתה לאשה אחר שתשתחרר או תתגייר, משום שעל ידי כך יאמרו הבריות שאמת היה באותו הלעז הראשון, ובודאי בא עליה באותה שעה באיסור. ומ"מ אם עבר ונשאה אינו מחוייב לגרשה. כדבריו כתבו הראב"ן (יבמות פ"ב סי' לה), והאור זרוע (ח"א סי' תריד).

אולם, הרמב"ן הרשב"א הריטב"א והמאירי שם פירשו, שסיבת האיסור אינה מחמת הלעז שיצא מכך על מעשיה הראשונים, אלא שאם נתירם להנשא יצא לעז על הגיור, שיאמרו לא נתגיירה זו אלא לשם אישות ולא לשם שמים.

ובאחרונים צידדו, דלדעת רש"י שסיבת האיסור בזה היא כדי שלא יתאמת בפי הבריות הלעז הראשון שיצא עליהם שנבעלה לו באיסור [ראה שו"ת אמרי אש אבהע"ז סי' קז], א"כ כאשר נודע הדבר בבירור ע"פ עדים שנבעלה לו אין טעם לאיסור זה, דכל שהדבר אמת מה אכפת לן בכך שילעיזו עליהם, כמו כן, אין משמעות ללעז הראשון אחר שכבר נתאמת הדבר אצל הכל, אלא שמפשטות דברי המשנה לא נראה שחילקו בין לעז בעלמא לבירור על פי עדים, וראה להלן בסמוך הכרעת ההלכה בדין זה.

כמו כן, יש שכתבו נפקא מינה בין פירושי הראשונים לאידך גיסא, באופן שלא יצא עליה קול שזינתה עמו ממש, רק ידוע שיש חיבה יתירה ביניהם, דלשיטת רש"י שהחשש הוא שמא יתאמת בפי הבריות הלעז שיצא עליה מתחילה שנבעלה באיסור, כאן שמעולם לא חשדוה בכך הרי הם מותרים להנשא, אבל לשיטת שאר ראשונים שהטעם בזה הוא מחמת שיצא לעז על הגרות שנעשתה לשם אישות, אף כאן יש לחוש לכך, שהרי אנו יודעים בה שרצונה להנשא לו [ואדרבה, באופן זה יותר יש לחוש שמא לשם אישות היא מתגיירת, דבאופן שנבעלה לו בגיותה כבר ראינו בו שאינו מדקדק עליה שתתגייר, וא"כ אפשר שבאמת היא באה עתה ומחמת רצונה להסתפח על נחלת ה', משא"כ כאן שנראים הדברים שאינו מתרצה לה לחיות עמה עד שתתגייר].

וראה בשו"ת פרי השדה (ח"ב סי' ג) בתשובתו לבעל המשנה שכיר, שדן, לענין אדם שמתה עליו אשתו והניחה לו בנים קטנים, ויש לו שפחה נכרית בתוך ביתו, והוא חפץ לגיירה כדת משה וישראל ולשאתה לאשה כדי שתגדל את ילדיו שהורגלו אליה והיא מטיבה עמהם. וכתב, דכיון שלא נשמע עליהם מעולם אפילו לעז של כיעור, אין לאוסרם להנשא, אף שיש טעם טובא לחשוש שהיא באה לשם אישות בלבד, אחר שהוא שעת הדחק וצורך גדול לאותם יתומים קטנים הנזקקים לה. ולכן, אם נראה לבית דין שכוונתה שלמה בקבלת המצוות – מותר לקבלה, ויש להניחם להנשא. ומ"מ נראה מדבריו שאם יצא עליהם קול שנבעלה לו, אין לדחות כל דברי הראשונים הנ"ל מחמת טובת הקטנים הנזקקים לה, והרי הם אסורים להנשא כעיקר דינא דגמרא.

דין זה אמור בין בנכרית שנבעלה לישראל ונתגיירה, בין בנכרי שבא על ישראלית ונתגייר, שאף הוא אסור לישא אותה לאשה אחר שנתגייר, מחשש שבכך יתאמת הלעז הראשון שנבעלה לו, או מחמת הלעז שיצא בכך על גרותו שלא היתה לשם שמים.

[5] מחלוקת הראשונים בטעם דין הנטען

כאמור לעיל, באחרונים צידדו לתלות נדון זה במחלוקת הראשונים הנ"ל בעיקר מהות הלעז שחששו לו חכמים. לסברת רש"י שהחשש הוא שיתאמת הלעז הראשון שבא עליה בנכריותה, כאן שהם נשואים בערכאות או שבאו עדים שנבעלה לו, אין טעם לחשש זה, משא"כ לשאר ראשונים דס"ל שהלעז הוא שיאמרו שנתגיירה לשם אישות, נוהג איסור זה אף באופן שידוע לכל שבא עליה בנכריותה. וע"ע שו"ת אור שמח (סי' לב) דנקט בפשיטות, שאכן באופן זה שנודע בבירור שזינתה עמו, הוא תליא בפלוגתת הראשונים הנ"ל.

ומכל מקום, כיון דרהיטת רוב הראשונים כך היא, ושלא כדברי רש"י, אין להקל ולהתירה להנשא אף בכהאי גוונא. וכן נראה מרהיטת לשון השלחן ערוך (סי' יא סעי' ו) שלא חילק בדבר, וכתב, "עובד כוכבים ועבד הבא על בת ישראל, אף על פי שחזר העובד כוכבים ונתגייר והעבד נשתחרר, הרי זה לא ישאנה ואם כנס לא יוציא". ומשמע שאפילו נודע בבירור שבא עליה הדין כן. וכ"כ בשו"ת רעק"א (מהדו"ק סי' קכא).

הסוברים שאף רש"י מודה בזה לדינא

יתר על כן, רבים מן האחרונים נקטו שאף רש"י מודה לדינא לשאר ראשונים, ואין כוונתו לחלוק בדין אלא להוסיף על דבריהם, וכמה אופנים נאמרו בדבר:

א. בשו"ת דברי חיים (אבהע"ז ח"ב סי' לו) כתב, שאף לפי פירושו של רש"י אין חילוק בין לעז בעלמא לידיעה ברורה שנבעלה לו. שכן הרשב"א (שו"ת, סי' אלף רה) פירש, דאין כוונת הדברים כפשוטם שהחשש הוא שמא יתאמת הלעז בלב השומעים מחמת נישואיהם, אלא שעל ידי שישא אותה לאשה יעלה זכרון אותו מעשה רע שוב בפי כל, וישובו וירננו אחריהם על שכך עשו, וסברא זו קיימת אף באופן שידוע בבירור שבא עליה. ונמצא לפי דבריו, דכו"ע מודו שאינו רשאי לשאתה לאשה אף שידוע לכל שבא עליה בנכריותה.

[אמנם יש לעיין בטעם דין זה, שכן כפי שהביא בשו"ת אגרות משה (אבהע"ז ח"א סי' כז), האיסור לפרסם חטא האמור בגמרא (יומא פו ע"ב), מן הכתוב (תהילים לב א) "אשרי נשוי פשע כסוי חטאה", הוא דוקא בחטא שאינו ידוע ומפורסם לכל, משא"כ כאן דמה בכך שיוסיפו להלעיז עליהם על חטא זה שכבר נודע ברבים, וע"ע בספרו דברות משה (יבמות ח"א עמ' שיג)].

ב. יתר על כן כתבו בשו"ת בית יצחק (יו"ד ח"ב סי' ק), ובשו"ת אחיעזר (ח"ג סי' כו), דלא היתה כוונת רש"י לחלוק על הטעם המבואר בשאר ראשונים, ומה שכתב שחוששים שמא יתאמת בלב השומעים הלעז הראשון שיצא עליה שנבעלה לו, אינו אלא לענין הנטען על השפחה, ששם בלאו הכי הגיור לא נעשה מרצונה, אלא על ידי שהאדון נותן לה גט שחרור, ואין כל חשש לעז בדבר. אבל בנטען על הנכרית שהוא המקרה המצוי בזמנינו, גם לדעת רש"י טעם האיסור הוא מחשש שיצא לעז על הגרות שנעשתה שלא כהוגן [ובאמת הוא תימה על הראשונים דפליגי על רש"י, היאך פירשו לגבי הנטען על השפחה שהחשש הוא שמא יצא לעז על הגרות שנעשתה לשם אישות. וזו אינה קשיא כלל, שכן הראשונים נחלקו בעיקר דין זה ביבמות (מח ע"א), אם עבד נימול בעל כרחו לשם יהדות, רש"י לשיטתו ס"ל דעבד נימול בעל כרחו על ידי האדון, ולכך גם כאן פשיטא ליה דחשש הלעז אינו על הגרות אלא על מעשה הבעילה. ואילו התוס' ועוד ראשונים שם חולקים וסוברים שגם עבד אינו נימול בעל כרחו, ולשיטתם זו פירשו כאן שהחשש הוא שמא יצא לעז שנתגיירה שלא לשם שמים, עיי"ש באורך, וע"ע מש"כ בזה שם באופנים אחרים. ובאמת אין הכרח לתלות הדברים זה בזה, ואף שבשו"ע (יו"ד סי' רסז סעי' ד-ה) הכריע שאין מלין אותו בעל כרחו, לא נוכל להכריח דלית הלכתא כרש"י בנ"ד]. ונמצא לפי דבריהם, דדין זה נוהג לכו"ע אף באופן שידוע לכל שנבעלה לו בנכריותה.

[בשו"ת אחיעזר שם כתב עוד יותר, דמדברי הרמב"ן ביבמות שם מבואר שנקט בדעת רש"י היפך הדברים, שבאופן שנודע שבא עליה, אף בדיעבד שנשאה חייב לגרשה, ורק באופן שלא נודע הדבר בבירור הוא שאמרו שאם עבר ונשאה אינו חייב לגרשה. וכן הקשה ע"ד האחרונים הנ"ל בשו"ת משנה שכיר (ח"א סי' נג)].

ג. באופן שונה כתב בשו"ת טוב טעם ודעת (מהדו"ק סי' רל – הל' גרים) בשיטת רש"י, דאף שעיקר טעם האיסור הוא מחשש שמא יתאמת הלעז הראשון היוצא עליהם, מכל מקום לא חילקו חכמים בתקנתם, ואף כשנודע בבירור שנבעלה לו עדיין היא בכלל איסור זה [אלא שבאופן שיש חשש שיצאו לתרבות רעה, כתב, דכיון שכבר נבעלה לו בגיותה תו לא תקיף יצריה כל כך, ואין לחוש שמא היא מתגיירת כדי להנשא לו]. עוד כתב שם, שלא יהיה חוטא נשכר, שכל זמן שלא נודעה חטאתו יאסר עליו לישאנה לאשה, ואחר שנודע ונתפרסם חטאו יהיה מותר בכך. ומקור לסברא זו מצינו בשו"ת הרא"ם (סי' מו) שכתב, דביסוד דין "נטען", מלבד חשש הלעז שיש בדבר, קנס הוא שקנסו חכמים לזה שנשא אשה בעבירה שלא להתיר לו לשוב ולשאתה אחר הגרות. ולטעם זה אין כל נפקותא בכך שכבר נודע הדבר לכל, דאדרבה, אחר שחיללו שם שמים ונהגו בזנות בפרהסיא יש לקונסם יותר.

ד. בשו"ת שואל ומשיב (מהדו"ת ח"ג סו"ס לט) כתב, דרש"י נייד מפירוש שאר ראשונים, משום שהוקשה לו, היאך ניתן למנוע גיור או נישואין מחמת חשש הלעז שמא יאמרו שנתגיירה לשם אישות, כאשר בלאו הכי גרות לשם אישות כשרה בדיעבד וכלל אין לנו ידיעה ברורה שאכן היא נבעלה לו בנכריותה. ולכך פירש דהחשש הוא שמא יתאמת הלעז הראשון שנבעלה לו. אבל באופן שנתברר היטב שנבעלה לו בגיותה, א"כ אדרבה, א"צ לסברא זו, ואף לדבריו החשש הוא שמא יאמרו שנתגיירה לשם אישות. והו"ד בשו"ת אחיעזר שם.

עוד מדברי האחרונים שהחמירו לאוסרם להנשא

בשו"ת אמרי יושר (ח"א סי' קעו) בתשובתו לבעל המשנה שכיר דן אף הוא בדין זה, וכתב, כי מה שצידדו אחרונים להקל באופן שודאי נבעלה לו [ראה טוב טעם ודעת הנ"ל], ומשום דתו לא תקיף יצריה כל כך, אינו נראה בגוף הסוגיא ובעיקרא דהאי דינא, דאדרבה, דוקא משום שנטען עליו שבא עליה בגיות החמירו חכמים שלא ישאנה לאחר מכן. כמו כן, מה שצידדו להקל באופן שכבר היו נשואים בערכאות, ומשום שבלאו הכי היא תחתיו ומכירים אנו בו שאינו מקפיד עליה שתתגייר ואין חשש לעז על הגרות [ראה שו"ת פרי השדה ח"ב סי' ג], אינו נכון, דאפשר שהיה מבקש לישאנה דרך כבוד, ולא באופן של נישואין בערכאות ובנישואי תערובת דזילי בעיני בני עמו.

וכן החמירו בדין זה בשו"ת שואל ומשיב (מהדו"ת ח"ג סי' לט), שו"ת מהרש"ג (ח"א יו"ד סו"ס לד) בתשובתו לבעל המשנה שכיר, שו"ת מנחת אלעזר (ח"ג סי' ח) ושו"ת ערוגות הבשם (גרינוולד, יו"ד סי' רכד).

וע"ע שו"ת אבן יקרה (מהדו' תליתאה, סי' צח) שכתב, דכיון שהגרות משפט כתיב ביה ובעינן שלושה, אין אומרים לאדם חטא כדי שיזכה חברך, ואין לבית דין להזדקק לגרות זו שהיא אסורה, אף שיש בכך תועלת לבני הזוג שמונעים אותם בכך מלחיות יחד באיסור. וכ"כ בשו"ת באר חיים מרדכי (ח"א יו"ד סי' מ), אמנם צידד בסוף דבריו, שאם יש חשש ממשי לשמד, אפשר שיש לצדד להקל, דבכהאי גוונא מצינו שאמרו "חטא כדי שיזכה חברך".

וע"ע שו"ת יד הלוי (ח"א יו"ד סי' קמה, וראה עוד מדברי נכדו שו"ת נטיעה של שמחה סי' פ), שו"ת מאורות נתן (סי' קח), שו"ת שאילת משה (סי' צז) מדברי מהר"ם בריסק [שלא כדברי בעהמ"ח שם שסבר להקל וכדלהלן], שו"ת תפארת אדם (ח"א סי' צד), שו"ת פקודת אלעזר (יו"ד סי' פט), שו"ת עזרת כהן (סי' יד) ובדעת כהן (סי' קנה), ושו"ת אהלי אהרן (ח"ב סי' לה-לו). התכתבות רחבת היקף סביב הנושא ודברי האוסרים והמתירים, התפרסמו בקובץ תל תלפיות חלק ט'. וראה עוד מה שדן בזה בשו"ת בן לאשרי (סי' סא, פה) בענין נישואי תערובת לאחר השואה.

בס' דבר אברהם (ח"ג סי' כח) אסר קבלת גרים לשם אישות אפילו בשעת הדחק, משום שלטענתו בזמנינו יש חשש משמעותי שאינם קבלים מצוות בלב שלם, אחר שסברת הראושנים דאגב אונסיה גמר ומקבל אינה שייכת היום, והובאו דבריו בהרחבה לעיל במקומם.

בחי' מהר"י שטייף (סי' קעו) כתב לאסור כל גיור לשם אישות אפילו בעת הדחק, בטענה, דכיון שסמכות בית הדין בזמנינו לגייר אף שאינם סמוכים היא משום דשליחותייו דקמאי קעבדינן, אין כל אפשרות לגייר באופן ששנו ו חכמים לאיסור [ויש לעיין לפי סברתו זו מדוע בדיעבד יש תוקף לגיור זה, ודו"ק].

בשו"ת בית שערים (יו"ד סי' שסא) נקט אף הוא לחומרא בדין זה, יעוי"ש מדברי אחיו – הרב השואל, שצידד, שאם באה להתגייר אחר שכבר חיו יחד כמה שנים אין לחוש שמא אין כוונתה שלמה ובאה לשם אישות, שהרי חזינן שנתרצה בעלה להנשא לה למרות היותה גויה. ודחה סברא זו משני טעמים: א. אף שאין כוונתה בזה כדי שיתרצה לה בעלה, מ"מ יש לחוש שמא היא עושה כן בכדי לעשות לו נחת רוח, להראותו עד כמה חשוב הוא בעיניה עד שרצונה לדבוק בעמה ומולדתה. ב. יש לחוש שמא היא חוששת שביום מן הימים יתנחם על שנשא בת נכר ויעזבנה, ועל כן היא מתגיירת עתה. וראה הגה' משנת העמרמי על הבית שערים שם, שכתב כ"ק אאמו"ר זצוק"ל: "דברי רבינו הם יתד שלא תמוט להלכה, אם לא שימצא לפעמים יוצא מן הכלל וכפי ראות עיני המורה".

[אמנם יש שהקל בזה לענין שפחה שנשתחררה. בשו"ת תורת חיים למהרח"ש (סי' מה) דן, לגבי שפחה שהיתה בבית ישראל ונודע שנבעלה לו, אם היא מותרת להנשא לו לאחר שתשתחרר. ובתחילה סבר דהדבר תלוי במחלוקת הראשונים זו, ולשיטת רש"י אין איסור בדבר אחר שנתבררה זנותה. אולם במסקנת דבריו שם כתב להקל בזה לכולי עלמא, דכיון שבתחילת ביאתה לביתו טבלה לשם שפחות ונכנסה במקצת לעדת ישראל, ואותה הטבילה היתה בכשרות בלא חשש לעז, כבר גילתה דעתה שרצונה לבוא בקהל ה', ושוב אין לחוש לה גם בטבילה זו שטובלת עתה בשעת שחרור שמא אין דעתה שלמה].

בקובץ אור ישראל (חי"א שנה ג עמ' 11) הובאה תשובת בעל הקרן לדוד הרא"ד גרינוולד שדן, מה אכפת לן שמתגייר לשם אישות הרי הם דברים שבלב. ועוד תמה, היאך יתכן שיחמירו בנטען יותר מאם נתברר שבא עליה בודאי, עיי"ש באורך. ולא ירדתי לסו"ד, שכן גרות לשם אישות מועילה בדיעבד, ואין כאן נדון על עצם החלות ותוקפה, אלא שיש בה חסרון שאין כוונתו לשם שמים, או שיצא לעז על גרותו, ומה שייך בכל זה דין דברים שבלב אינם דברים שהוא גדר בדיני החלות. כמו כן לענין קושיתו השניה, כבר פירשו האחרונים דלענין חשש זה כאשר כבר בא עליה בגיותו אינו נצרך לגיירה כדי לחיות עמה, ואין לעז, וע"ע לעיל מה שדנו בזה האחרונים לחלק בין אם הלעז הוא על הגרות או על האישות האסורה, וצ"ע.

[6] דעת המקילים כשידוע שבא עליה

ראה שו"ת תשורת ש"י (מהדו"ת סי' ג), דכיון שבא עליה בגיותה ורואין אנו בו שאינו מקפיד עליה שתתגייר, אין לחוש שמא נעשה הגיור משום אישות. וכן כתב בשו"ת מנחת הח"ג (ח"ב אבהע"ז סי' ב) ממנהג מצרים, לקבל גרים הבאים לשם אישות מחמת דוחק השעה וחשש תרבות רעה, בחורים גם בתולות, ולאו דוקא בני זוג שכבר היו נשואים יחד בנישואין אזרחיים.

דעת המקילים כשהיו נשואים בערכאות

בשו"ת מהרש"ם (ח"ג סי' שס הובא שנהגו להקל להתיר להם להנשא בשנית לאחר הגיור, וכן הביא להלכה בשו"ת חבלים בנעימים (ח"ג סי' עב). וכ"כ בשו"ת יד יצחק (ח"ב סי רנו), תשורת ש"י (מהדו"ת סי' ג, אמנם קודם שנישאו אסר גיור לשם אישות, ראה תשורת ש"י סי' תקכו), שו"ת דברי מלכיאל (ח"ו סי' יט), שו"ת פרי השדה (ח"ב סי' עא, ומדבריו שם מבואר שבמקרים מסויימים של שעת הדחק התיר באופן שלא היו נשואים קודם לכן, וכגון שיש בכך צורך ליתומים קטנים), שו"ת אור שמח (ח"ב סי' לב), בעל שו"ת קרן לדוד כמובא בשו"ת קול יהודה (סי' כה), שו"ת מנחת יחיאל (ח"ג סי' סג), שו"ת תשובה שלמה (ח"ב סי' י) שמנהג רווח הוא בזמנינו להתיר להם להנשא ולא חוששים לכך שבאו להתגייר לשם אישות, אחר שאינו מעכב בדיעבד, ויש בזה שעת הדחק גדול, שו"ת עבודת ה' (אבהע"ז סי' ד), שו"ת זיו הלבנון (סי' נז), שו"ת שאילת משה (סי' צה), שו"ת מנחם משיב (ח"א סי' מב, וראה להלן שבאופן הורה שיגיירוהו בית דין של הדיוטות), שו"ת עצי הלבנון (סי' סג), שו"ת שאילת יצחק (אלבוים, תנינא סי' קע-קעא), שו"ת שרידי אש (ח"ב סי' לא, עה-עו), שו"ת עולת נח (אבהע"ז סי' ב), שו"ת בית נאמן (קונ' בנין ירושלים סי' א), שו"ת דברי חזקיהו (ח"ב יו"ד סי' א). וע"ע שו"ת תבואות שמש (יו"ד סי' קד) ובתשובותיו שמ"ש ומגן (ח"ב חו"מ סי' ג אות ה). וראה קובץ זכור לאברהם (תש"ס, א עמ' שכה) מתשובת הר"י וועלץ בעל שו"ת דברי ישראל.

בשו"ת יגל יעקב (יו"ד סי' צד) כתב, מן הדין היה נראה להקל בדבר מחמת דוחק השעה, אלא שהעובדה היא שרוב הגרים הבאים לשם אישות גם לא מקבלים עליהם שמירת מצוות באמת, ודבר זה הרי מעכב לכו"ע בחלות הגיור, ולכן יש להמנע מכל גיור לשם אישות.

בשו"ת מילואי אבן (קלצקין, סי' כח) הקל אף הוא בענין זה, ובמענה שלאלת הרב השואל אם יש לפסול גיור זה משום דבית דין דידן פועל מכל שליחותייהו דקמאי ואין בסמכותו לגייר כנגד ההלכה המסורה, כתב, דכיון ד"לדורותיכם" כתיב, נמסר הגיור לחכמי הדורות, וככל שנראה להם שיש צורך לתקנת הדור לקבל גר הבא לשם אישות, הדבר מותר.

בשו"ת אגרות משה (אבהע"ז ח"א סי' כז) הוסיף, שבאופן שהיו נשואים בערכאות בפירסום גדול מאוד, אין לחוש ללעז שיצא בכך על מעשה הגרות, שהרי הם חיים יחד זמן רב ולא היו נזקקים לגיור כדי לחיות חיי אישות, ובהכרח כוונתם לשם שמים. וכן כתב בשו"ת ירושת פליטה (קרויס, סי' כו) הובאו דבריו בשו"ת להורות נתן (ח"ג אבהע"ז סי' פב).

בשו"ת חיים שאל לחיד"א (סי' מט) כתב להקל בזה מטעם אחר, שהרי גם באופן שהם אסורים להנשא לכתחילה מחמת חשש הלעז שיצא עליהם, אם עברו ונישאו אינו חייב לגרשה [ראה להלן?], ואף כאן שהיו נשואים בערכאות והם חיים כבני זוג ממש, חשיב כדיעבד, ודינו כמי שעבר ונשאה שאינו חייב לגרשה [אף שעל פי דין תורה אין כל תוקף לנישואין של ערכאות].

וכן הובא בס' נוה שלום (מנהגי נא-אמון, דיני גרות סי' ב), שרבים מבני דורו נלכדו בבנות הערלים ולאחר זמן נתערה עלייהו מן שמיא רוח טהרה ובאו לגייר נשותיהם, וקיבלום רבני העיר שקדמו לו והניחום תחת בעליהן, וכתב, דאף שיש לפקפק בזה משום דינא דנטען, אחר שכך נהגו אין לפקפק בדבר וכן יש לנהוג למעשה.

מקור לחידושו זה, הביא החיד"א מדברי התוס' (כתובות ג ע"ב ד"ה ולידרוש) בשם רבינו תם, שכתבו, שישראלית מומרת הנבעלת לנכרי ונתגייר, מותרת להנשא לו. ומה שאסרו חז"ל את הסוטה לבעל ולבועל, הוא דוקא כאשר בעילת האיסור יש בה כדי לחייבה מיתה ודינה ביהרג ואל יעבור, אבל ביאת נכרי אינה אלא כביאת בהמה, שנאמר (יחזקאל כג כ) "זרמת סוסים זרמתם", ואינה חשובה ביאה לאוסרה עליו מחמתה [אמנם בתוס' שאנץ (סוטה כו) כתב בשם ר"ת שאשה שנשתמדה ונישאת לעכו"ם אסורה להנשא לו לאחר שיתגייר, ומשום שכשם שאסורה לבעל כך אסורה לבועל, ודבריו אלו סותרים למה שכתבו בשמו התוס' בכתובות, וראה שו"ת משנה הלכות (ח"ז סי' רל) מה שכתב ליישב בזה]. כדברי רבינו תם נקט לדינא המהרי"ק בתשובותיו (ס'י קכט).

ולכאורה צ"ע, דאף אם מחמת דין סוטה הנאסרת לבעל ולבועל אין לאוסרה עליו, ולפי שלא היתה ביאתו נחשבת אלא כביאת בהמה, מ"מ מפני מה לא נאסרה עליו מחמת דין הנטען על הנכרית האמור כאן.

כמו כן יש להקשות, בסוגית הגמרא בשבת (קנד ע"א) ובתוס' בבא בתרא (קמט ע"א), שם נתבאר שרב מרי בר איסור גיורא היתה הורתו שלא בקדושה ולידתו בקדושה, שבא איסור גיורא על אמו קודם שנתגייר, ולאחר שנתגייר נשאה לאשה. ומוכח, שאף שבא עליה איסור בגיותו היה מותר לשאתה לאשה אחר שנתגייר, ולא חששו בזה ללעז שיצא על גרותו. ויש להבין כיצד יתיישבו הדברים עם סוגית הגמרא ביבמות הנ"ל.

ואכן, בס' תוספת יום הכיפורים (יומא פב ע"א) ובפני יהושע (כתובות ג ע"ב) כתבו, שגם רבינו תם לא התיר בזה לכתחילה אלא בדיעבד שנישאו שאינו חייב לגרשה, וכן כתבו בשו"ת גור אריה יהודא (תאומים, אבהע"ז סי' מט) ושו"ת ארץ צבי (תאומים, אבהע"ז סי' ד). אכן, פשטות דברי ר"ת אינן מורים כן, ואף האחרונים כולם למדו מדבריו שגם לכתחילה היא מותרת להנשא לו, וכן מוכח בדברי התוס' ישנים ביומא שם.

מכאן למד החיד"א את חידושו הנ"ל, דכיון שכבר היתה נשואה לו בגיותה ולא רק נבעלה לו לשם זנות בעלמא, נחשב הדבר כדיעבד, וכאילו כבר כנסה שאינו מחוייב לגרשה, ודוקא בכהאי גוונא אמר רבינו תם את דבריו.

[אמנם, לולי דברי החיד"א היה ניתן לומר שרבינו תם ס"ל כשיטת רש"י שהחשש הוא ללעז שיצא עליה שנבעלה לו בגיותה, וזה אינו שייך בכהאי גוונא ולכך הקל להתירם להנשא. ויש שפירשו באופן זה את פלוגתת רבינו תם והרמב"ם בהאי דינא, דהרמב"ם (גירושין פ"י הל' יד) כתב: "גוי ועבד הבא על בת ישראל, אף על פי שחזר הגוי ונתגייר העבד ונשתחרר, הרי זה לא ישאנה, וכולן אם עברו ונשאו אין מוציאין מידם". ע"כ, ושלא כדברי רבינו תם. ובקונטרס חקור דבר הביא בשם רבי פנחס סג"ל צימעטבוים אב"ד גרוסוודין דהרמב"ם סבר כשיטת הראשונים ביבמות שעיקר החשש הוא שמא יצא לעז על גרותו של הבעל שנתגייר לשם אישות, ומשום כך לא חילק בין אם נודע שבא עליה לבין לעז בעלמא, ואילו ר"ת ס"ל כשיטת רש"י. אלא שכאמור לעיל, דעת רבים מהאחרונים שרש"י מודה לשאר ראשונים, ולדבריהם נכונים דברי החיד"א דעל ידי נישואין בערכאות חשיב דיעבד ושרי].

שיטת השו"ע בענין הנ"ל

שיטת השלחן ערוך בזה צ"ע, דלכאורה סתר דבריו, שכן בסימן י"א (סעי' ה) כתב, "הנטען משפחה ונכרית ונתגיירה ונשתחררה לא יכנוס, ואם כנס לא יוציא", ואילו בסי' קע"ח (סעי' יט) כתב, "יש אומרים שאשת איש שזינתה עם הכותי וגירשה בעלה ונתגייר הכותי שמותרת לגר הזה, דלא שייך לומר אחד לבועל בביאת הכותי". ובשני האופנים לא מיירי בנישואי ערכאות [לדעת המחלקים בין זנות מפורסמת לשאינה מפורסמת, היה ניתן ליישב דבסי' קע"ח שנתגרשה מבעלה והגט קלא אית ליה (כתובות כג ע"א), וחשיב כדבר מפורסם ואינה אסורה להנשא לבועל, אולם כאמור האחרונים מיאנו בחילוק זה, וצ"ע].

החילוק בין ישראל הבא על הנכרית לנכרי הבא על ישראלית

בעיקר דברי רבינו תם היה אפשר ליישב בדוחק באופן אחר, וע"פ סברת האור שמח בתשובותיו (סי' לב) שדן לומר, שאיסור זה של "נטען" נאמר רק בישראל הבא על הנכרית ונתגיירה, שאסורים להנשא מחמת הטעמים הנ"ל, אבל בנכרי הבא על בת ישראל ונתגייר אין לחוש לזה, משני טעמים:

א. כיון שגרותו של הנכרי מותנית במעשה מילה שכרוכה בצער, אין לחוש שייסר עצמו בזה לשם אהבת אשה.

ב. בנטען על הנכרית יותר יש לחוש ללעז, כיון שהוא איסור חמור, דקיי"ל (סנהדרין פא ע"ב) הבועל ארמית קנאים פוגעין בו וחיוב מיתה יש בדבר, משא"כ באשה הנבעלת לנכרי, שהיא אינה אלא קרקע עולם ואיסורה קיל, ומחמת לעז קל זה אין לאוסרם להנשא [טעמו הראשון נצרך יותר לשיטת הראשונים שפירשו שהלעז הוא על מעשה הגרות, והטעם השני נצרך יותר לשיטת רש"י שהחשש הוא שמא יתאמת בפי כל הלעז שיצא עליהם מחמת מעשיהם הראשונים]. אמנם מפשטות דברי האחרונים נראה שלא חילקו, ובשני האופנים נוהג דין זה.

^[7] בתשובות הרמב"ם פאר הדור (סי' קלב) דן, באדם שהיתה לו שפחה בביתו ויצא עליהם לעז שהוא מתייחד עמה, ובא הנדון לפני הרמב"ם האם יש לכופו להוציאה מתחת ידו. והשיב, שאינו מוכרח להוציאה מביתו בדוקא, והרי זה בידו לבחור אם להוציאה מביתו או ישאנה לאשה. והוסיף, דאף שאמרו ביבמות דהנטען על השפחה ונשתחררה אינו רשאי לשאתה, יש להתיר בגוונא דידן מפני תקנת השבים, ועל דרך מה שאמרו (קידושין כא ע"ב) "מוטב יאכל רוטב ולא שומן עצמו", ועת לעשות לה' הפרו תורתך. עכ"ד.

ומבואר מדבריו, שכאשר יש לחוש שמא יחטאו יותר, יש להקל ולהתירם להנשא, אחר שבלא"ה אם עבר ונשאה אינו מחוייב להוציאה. ע"פ דבריו אלו פסקו להקל בזה רבים מן האחרונים, ראה שו"ת טוב טעם ודעת (מהדו"ק הל' גרים סי' רל), ובצירוף סברותיו שם דכיון שכבר נבעלה לו בגיותה תו לא תקיף יצריה כל כך ולא היה מתגייר מחמת האישות לבד, וכן נקטו בשו"ת דברי חיים (ח"ב אבהע"ז סי' לו), שו"ת דברי מלכיאל (ח"ו סי' יט), שו"ת מלמד להועיל (סי' פג), שו"ת אור שמח (סי' לב), שו"ת אחיעזר (ח"ג סי' כו), שו"ת משנה שכיר (ח"א סי' נג), שו"ת והשיב משה (דריהם, סי' נ) ובצירוף סברתו שם דאפשר שעיקר דין קבלת מצוות אינו בעצם החלטתו לקיימן, אלא בכך שהוא מכיר ומקבל עליו להענש בסיבתן אם יבטל מקיומן. וכ"כ בס' נהר מצרים (גרים אות ה), שו"ת מנחת יצחק (ח"ו סי' קז). ועוד יש לצרף לזה שיטת הסוברים לעיל דבאופן שהיו נשואים בערכאות חשיב כדיעבד ומותרים להנשא. ועיין עוד מש"כ בזה הגר"י אברמסקי בירחון התבונה ניסן תרפ"ה, ובתשובתו המובאת בשו"ת בנין צבי (מייזליש, ח"ב סי' לו), ומה שדן שם באופן שהיא מעוברת אי חשיב כדיעבד, ומה שהשיב על זה בעל המחבר שם. ויש שהקלו בזמנינו גם כשלא היו נשואים עדיין, מחמת ריבוי ההתבוללות והמכשול שיבוא להם מכך שלא יגיירוה, ראה שו"ת שואלין ודורשין (סי' מה).

בשו"ת פרחי כהונה (סי' י) האריך טובא בזה, דכיון שיש חשש שאם לא יגיירוה יוסיפו לחיות יחד באיסור, מוטב לעבור באיסור קל דרבנן של קבלת גר הבא לשם אישות, משיחטא הבעל כל ימיו באיסור חמור של ביאת נכרית [ועיי"ש שדן אי תליא במחלוקת הראשונים לענין הבא על הנכרית, אם עובר באיסור תורה או באיסור דרבנן לבד, וראה מה שכתבנו בזה בספרנו משנת האישות פרק ט"ז]. וראה עוד שם מה שהאריך בעיקר יסוד זה שמותר לעבור על איסור קל כדי למנוע איסור חמור, ומהא דהתירו לטלטל את המת בשבת כדי להצילו מן הדליקה כדי שלא יבוא לכבותה (או"ח סי' שיא) ועוד.

על מקור דין זה, דמשום החשש שמא יצאו לתרבות רעה התירו להם להנשא לאחר הגיור, ציין עוד בשו"ת טוב טעם ודעת שם ממש"כ הרמ"א (סי' קעז סעי' ה) גבי הנטען על הפנויה, דנחלקו הראשונים האם נוהג בה דין "ולו תהיה לאשה" ככל מפותה, או שמא חיישינן שעל ידי נישואין אלו יתאמת הלעז הראשון שבא עליה שלא על ידי נישואין [ראה רא"ש יבמות פ"ב סי' ו], וכתב הרמ"א שם, שכאשר יש חשש שאם לא נתיר להם להנשא יצאו לתרבות רעה, שפיר יש לסמוך על דעת המקילים בזה, אף שדעת המחמירים עיקר לדינא. וראה בזה עוד בשו"ת וישאל שאול (יו"ד סי' כט) בשם כמה אחרונים.

אמנם בשו"ת אמרי יושר (ח"א סי' קעו) תמה על דבריו, דזה לא מצינו אלא בפנויה, שהרי הרמ"א לא התיר אלא מחמת צירוף הסוברים שמחמת המצוה המוטלת על המפתה "ולו תהיה לאשה" לא גזרו לאוסרה עליו, משא"כ כאן דלכו"ע גזרו עליו בכך, ולא מצינו שהקלו חכמים באיסור דרבנן מחמת החשש שמא יצאו לתרבות רעה.

בשו"ת רבי שלמה איגר (יו"ד סי' לד) התיר אף הוא לקבל גר הבא לשם אישות כאשר יש חשש שמא יצא לתרבות רעה וישאנה בגיותה, וראה שם שדן בזה בארוכה על פי כל כללי דין "אין אומרים לאדם חטא כדי שיזכה חברך", ומסקנתו, שבאיסור חמור כזה הנמשך לאורך שנים רבות [ראה ט"ז או"ח סי' שו ס"ק ה, ומג"א שם ס"ק כט], וגורם ליציאתו מכלל ישראל, והוא קצת אנוס בדבר מחמת תאוותו, יש לבית דין לעבור על שורת הדין ולקבלו אף שבא לשם אישות.

ומכל מקום ראה בשו"ת בנין צבי (שם סי' לז) שהעיר, שאף לדברי המקילים בזה ודאי קבלת מצוות בלב שלם מעכבת בחלות הגרות, וכאן שרואים אנו בו שחי עמה בנכריותה ללא כל חשש, ואף חוששים שאם לא יגיירוה יוסיף לחיות עמה באיסור, אם כן לא נראה שבכוונתם להקים יחד בית כשר ולדקדק על קלה כבחמורה, אלא יחיו כדרך החופשיים בפריצות גמורה, ובאופן זה שאין כוונתם לקבל מצוות בלאו הכי אין ממש בגרותה.

[בס' מילי דאגרות לר"מ גיפטר (סי' יח) דן עם הרי"ל פארער, באופן שיש חשש נטען ובאים להתירה להתגייר כדי שלא יצאו לתרבות רעה וישאנה בגיותה, האם יש תוקף לגרות זו, שאף שכוונתה לקבל עליה עול מצוות, הרי ודאי היא מתכוונת שלא לקבל עליה שלא להכשילו בביאתה, שעל כן אנו יודעים שכוונתם להנשא בכל מקרה, וכיון שאינה מקבלת עליה איסור זה של לפני עוור לא תתן מכשול, הרי זה כקבלת גרות חוץ מדבר אחד. ומצדד לומר דאין לחוש לזה, כיון שדין לפני עיוור אינו מצוה בפני עצמה, אלא הוא פרט בכל מצוה ומצוה, שמלבד עצם החיוב לקיימה נצטוינו גם שלא להכשיל אחרים בביטולה, ולכן הנכרי אינו מצווה בלפני עיור אלא ביחס לאותן המצוות שהוא מחוייב בהן, אבל במצוה המסורה לישראל, אין הנכרי מצווה שלא להכשילו].

[8] ראה שו"ת אמרי יושר שם. וכדבריו כתבו בשו"ת אבן יקרה (תליתאה סי' צח), ושו"ת מהרש"ג (ח"א יו"ד סי' לד). [מיהו מנהג הרבה בתי דינים לסמוך להקל בזה כדעת האחרונים המקילים דלעיל, אחר שרבו המקילים על האוסרים, וכמה טעמים נאמרו בזה לקולא וכמשנ"ל].

בשו"ת בית שערים (יו"ד סי' שסא) האריך אף הוא לדחות דברי האחרונים המקילים הנ"ל מכמה טעמים:

א. דברי הרמב"ם אמורים בשפחה שמתחילה היה הדבר בידו לשחררה ולשאתה לאשה, ואין כ"כ לעז מחמת שעושה זאת עתה. אבל בנכרית שלא היה הדבר בידו לכופה להתגייר, יש לעז רב יותר.

ב. בנידון דהרמב"ם שהמדובר הוא בשפחה, אין צריך גרות בפני בית דין, ובידו של האדון לשחררה ולהביאה בכרם בית ישראל על פי רצונו, לכך סבר הרמב"ם שלגביו עצמו ודאי יש להורות לו דמוטב שיעבור איסורא קלילא ולא יבוא לידי איסור חמור יותר, אבל בית דין שאינם בחשש זה, אין להם להזדקק ולגיירה על דעת שתנשא לו כדי להצילו מלעבור באיסור חמור, דהא "אין אומרים לאדם חטא כדי שיזכה חברך". ואף דקיי"ל דניחא ליה לת"ח ליעביד איסורא קלילא בכדי להציל עם הארץ מאיסורא רבה, אין דין זה אמור אלא ביחס למי שחוטא בשגגה וניתן להצילו מכך, ולא לגבי החוטא במזיד [ראה מג"א או"ח סי' רנד ס"ק כא].

ג. כיון דחזינן שחשוד הוא לעבור על חמורי חמורות עדיף טפי שלא יגיירנה, שכן בגיותה אינה בכלל איסור נדה [ראה בספרנו משנת היוחסין עמ' רצ], ולכשתתגייר, אם יבוא עליה בנידותה חייב כרת, דאיסורה חמיר טפי וחשוד הוא לכך.

ד. דברי הרמב"ם אמורים באשה פנויה, שבלאו הכי נחלקו הדעות האם יש בה חשש "נטען" וכאמור, וא"כ אין כל ראיה מדברי הרמב"ם להקל בזה גם כאשר מדובר באשת איש שודאי נוהג בה איסור זה.

כדברים אלו האריך כ"ק אאמו"ר בשו"ת משנה הלכות (ח"ה סי' רמה), דעיקר טעמו של הרמב"ם הוא דמוטב יאכל רוטב ולא בשר עצמו, וכאן אדרבה, רוב גרים אלו הבאים לשם אישות אינם מקבלים עול מצוות באמת, ואין כל תוקף לגרותם, ומכשול גדול הוא להביאם בכרם ישראל. ואף אי נימא שיש תוקף לגרותם, מכל מקום כיון שאין נראה שישמרו דיני טהרה, נמצא שעתה הוא נכשל בביאת נכרית בצינעא שאינה אסורה אלא מדרבנן לכמה דעות, ועתה שבאה לכרם ישראל הוא נכשל בה כל ימיו באיסור נדה שהוא בכרת. ועוד, דקשים גרים אלו לישראל כספחת, חוטאים ומחטיאים, ומהיכי תיתי לקבלם משום טובת עצמם כשבכך גורם נזק לכלל ישראל כולו, ועי' עוד שם שהאריך בזה.

ובאמת כפי שנתבאר לעיל, גם דברי המקילים בזה אמורין רק כשניכר לבית דין שכוונתם לקבל עליהם עול מצוות בשלמות, ורק מחמת תאוותם שחיים יחד כבני זוג נשואים, חוששים שאם לא יגיירוה יתקוף עליו יצרו ולא יפרוש ממנה, אבל כאשר ניכר בהם שאין כוונתם לקבל עליהם עול מצוות, ודאי אין ממש בגרות זו ומכשול בעלמא הוא זה ואין לקבלה. ונמצא איפוא שהלכה זו אכן אמורה רק במקרים מסויימים שאינם שכיחים, בהם מחד גיסא ניכר שכוונתם לקבל עליהם עול מצוות, ומאידך, יש חשש שאם לא יתירום להנשא יחיו יחד באיסור.

[בשו"ת משיב דבר (ח"ד סי' טו) עמד אף הוא על חשש זה, שאם נתיר להם להנשא יכשל כל ימיו באיסור נדה, וכתב דאין לחוש לזה, דמה שראינוהו נוהג שלא כהלכה בזמן שהיא בנכריותה אינה ראיה שכך ינהג גם כאשר היא בהיתר אצלו ויכולה לטבול. אמנם פשיטא שאף דבריו אמורים באופן שנראה לדיין שכוונתה לקבל עליה עול מצוות בשלמות. אבל בבני זוג שיש חשש על עצם קבלתם את המצוות, ודאי איתא להאי חששא. ולכן, חובה גמורה מוטלת על בית הדין לחקור ולדרוש היטב גם אחר כוונת הבעל אם הוא רוצה לקיים מצוות ה' ככשרי ישראל, שאם לא כן, ודאי גם היא אין כוונתה שלמה בקבלת המצוות].

[9] בית שערים (יו"ד סי' שסא). וטעמו ע"פ מש"כ הרמב"ם (איסורי ביאה פי"ב הל' י), "אבל ישראל הבא על הכותית, בין קטנה בת שלש שנים ויום אחד בין גדולה, בין פנויה בין אשת איש, ואפילו היה קטן בן ט' שנים ויום אחד, כיון שבא על הכותית בזדון הרי זו נהרגת, מפני שבא לישראל תקלה על ידיה כבהמה. ודבר זה מפורש בתורה, שנאמר (במדבר לא טז) הן הנה היו לבני ישראל בדבר בלעם, וכל אשה יודעת איש למשכב זכר הרוגו". והיינו, שנכרית הנבעלת לישראל חייבת מיתה כיון שבאה לישראל תקלה על ידה [ראה משנת היוחסין פרק ט"ז סעי' טו ואילך]. וממילא יש לחוש שמא היא רוצה להכנס לקהל ישראל בכדי להנצל מעונש זה, וע"פ המבואר בסנהדרין (עא ע"ב) דבן נח שעבר עבירה בגיותו ונתגייר, כיון שנשתנה עונשו פטור מן המיתה, וע"ע רמב"ם (מלכים פ"י הל' ד).