גוי המועמד לגיור – מותר בלימוד תורה?

[1] בסוגיית הגמרא בחגיגה (יג ע"א) שנינו: "אמר רבי אמי, אין מוסרין דברי תורה לגוי, שנאמר (תהילים קמז יט) 'מגיד דבריו ליעקב חוקיו ומשפטיו לישראל, לא עשה כן לכל גוי ומשפטים בל ידעום'" [ובזוהר הק' (פ' אחרי מות עג ע"א) אמרו עוד: "אסור לאודועיה להו מילי דאורייתא, בגין דאורייתא כולה שמה דקוב"ה, וכל אות דאורייתא מתקשרא בשמיה דקוב"ה", וע"ע שערי זהר ברכות כא ע"א, מהרש"א ברכות שם, שבלי הלקט דיני קדיש בעשרה].

נוסח דינו של רבי אמי אלו אמור כלפי הישראל, שעליו נאסר ללמד תורה לגוי, אמנם גם הגוי עצמו אסור בלימוד התורה, וכמו שאמרו בסנהדרין (נט ע"א), "אמר רבי יוחנן, עובד כוכבים שעוסק בתורה חייב מיתה, שנאמר (דברים לג ד) 'תורה ציוה לנו משה מורשה' – לנו מורשה ולא להם" [ובגמרא שם דנו אם הוא משום לתא דגזל או כעין איסור עריות, דומיא דהבא על ארוסת חברו שדינו במיתה, ויובאו הדברים להלן]. נמצא איפוא, שהנכרי מוזהר שלא לעסוק בתורה הנתונה לישראל, והישראל מוזהר שלא לסייע לו בכך וללמדו.

בעיקר דרשתו של רבי אמי הקשו התוס' בחגיגה שם (ד"ה אין מוסרין), כיון שהנכרי אסור בלימוד התורה וענוש מיתה וכמבואר בסוגיא דסנהדרין שם, בהכרח אף הישראל מוזהר שלא ללמדו משום "לפני עיוור לא תתן מכשול", וא"כ מפני מה הוצרכו לדרשה זו של רבי אמי לאסור לישראל ללמד תורה לנכרי.

ותירצו התוס', דמיירי שיש נכרי היכול ללמדו תורה, וממילא ישראל המלמדו אינו עובר בכך על לאו של "לפני עיוור", כיון שבידו לעבור באיסור זה אף בלא סיועו של הישראל, והוי כחד עברא דנהרא, ואעפ"כ חל עליו האיסור ללמדו מן הכתוב הנ"ל [על כך שבחד עברא דנהרא אין איסור לפני עיוור דאורייתא אלא איסור מסייע לדבר עבירה דרבנן בלבד, ראה ע"ז ו ע"ב].

אמנם בשו"ת בשמים ראש (סי' שכז) אכן הובא שיש סוברים שהאיסור ללמד תורה לגוי הוא משום לתא דלפני עיוור לא תתן מכשול, וזהו עיקר טעמא דקרא [ועפ"ז סבר להתיר בגוונא דלא הוי כתרי עברי דנהרא], אלא שדחה דבריהם, דמפשטות הסוגיא נראה דהלכה בפני עצמה היא, שכשם שהנכרי מוזהר שלא ללמוד תורה כך הזהירה תורה לישראל שלא ילמד תורה לגוי, כדי שלא ליתן מקדושתנו לגויי הארץ.

איסור דאורייתא או דרבנן

בספרי האחרונים דנו אם איסור זה ללמד תורה לגוי הוא מדאורייתא או אינו אלא מדרבנן בעלמא. בטורי אבן בחגיגה שם נקט שאיסור זה אינו אלא מדרבנן, ולמד דבריו מסוגיית הגמרא בע"ז (מד ע"ב), שם מצינו שהשיב רבן גמליאל לנכרי בדברי תורה, שכך איתא שם: "שאל פרוקלוס בן פלוספוס את ר"ג בעכו וכו', כשיצא אמר לו, אני לא באתי בגבולה היא באה בגבולי וכו'", ע"כ. הרי ששאלו והשיבו בהלכות הנוגעות לאיסור הנאה מעבודה זרה על כל פרטיהם ודקדוקיהם. ואם היה הדבר אסור דבר תורה, צ"ב היאך השיב לו, וע"כ מוכח שאינו אלא מדרבנן ומפני דרכי שלום התירו. עכ"ד. אמנם להלן יבואר מדברי השפת אמת בחגיגה שם, שכאשר הגוי סבור שהישראל נוהג באחת מן המצוות שלא כדין ושואלו על כך, מותר להשיב לו על שאלותיו, כדי שלא יהיה סבור שאנו עוברים על דברי תורה ונמצא שם שמים מתחלל, ולדבריו אין כל ראיה מסוגיא זו, ודו"ק. וע"ע שו"ת אמרי נעם (סי' כט) מש"כ בזה.

במשנה במכשירין (פ"ב משנה ז) שנינו: "תינוק שנמצא מושלך בשוק, במקום שהוא מחצה ישראל מחצה עכו"ם – מטילין עליו חומרי שניהם". ובר"ש שם כתב לפי זה, שאסור ללמד תורה לאותו תינוק. ואם כדברי הטורי אבן שאיסור דרבנן הוא ויש לילך בספקו לקולא, מפני מה החמירו באותו תינוק שלא ללמדו תורה, וע"כ משמע שהוא מדאורייתא, וצ"ע. וע"ע מש"כ בזה בספרנו משנת היוחסין עמ' תקל"ד.

בס' פרשת דרכים (ריש דרוש ראשון) דן, היאך עסקו השבטים בתורה [כמו שמצינו (בראשית רבה צד ג) ביוסף שלמד עם אביו פרשת עגלה ערופה], הרי אין מוסרים דברי תורה לבני נח. והביא בשם מהר"ש יפה שסבר לתלות זאת במחלוקת הראשונים בגדרם של האבות הק', האם היה דינם כישראל או כבני נח, ובסוף דבריו כתב דאין זו הוכחה, דאפשר שאיסור זה נתחדש רק ממתן תורה ואילך, אבל קודם לכן היה הדבר מותר לכל.

כעין זה דן בלבוש (ס' האורה פ' נח, ז ב), היאך למד נח תורה, וכתב לחדש שבן נח מהול מותר בדברי תורה. ובאמת צ"ב בתירוץ זה, שהרי גם שם בן נח למד ולימד תורה וכן רבים, אף שלא היו נימולים. ובס' גור אריה למהר"ל (שם) כתב שקודם מתן תורה היה מותר לבני נח ללמוד תורה.

[2] באר שבע (קונטרס באר מים חיים אות יד). עיי"ש שהאריך בזה בהוכחות דלית הלכתא כרב אמי, נמנה מקצתן.

א. הרמב"ם ושו"ע השמיטו הלכה זו, ולא הביאו את דברי רב אמי.

וכבר תמהו רבים על קושייתו זו, שהרי בהל' עבדים (פ"ח הל' יח) כתב הרמב"ם שאסור לאדם ללמד את עבדו תורה, והובאו הדברים בשו"ע (סי' רסז סעי' עא), וכל שכן בנכרים שאסור ללמדם, הרי שנתפרשו הדברים ברמב"ם ובשו"ע [ראה שו"ת יד אליהו (לובלין) סי' מח].

כמו כן תמה בשו"ת דבר שמואל (סי' עה), דכיון שאסר הרמב"ם בהל' תלמוד תורה ללמוד תורה עם הנשים, כ"ש שעם הנכרי אסור ללמוד.

במנחת חינוך (מצוה רלב) כתב בישוב קושית הבאר שבע, דהרמב"ם סמך על מש"כ בהל' רוצח (פי"ב הל' יד) דאסור להכשיל נכרי בדבר האסור לו משום לאו דלפני עיור לא תתן מכשול, דממילא, כיון שאסור לגוי ללמוד תורה, והלכה זו הביא הרמב"ם בהל' מלכים, ממילא פשיטא שאסור לישראל ללמדו ולהכשילו באיסור זה. ואין להקשות, דנפק"מ בזה במקום דלא הוי כתרי עברי דנהרא דליתא לאיסור זה וכמו שנתבאר לעיל הערה קודמת, דמדלא חילק הרמב"ם בזה נראה דסבר שגם כאשר יכול למלא רצונו בלא סיועו של זה, ולא הוי כתרי עברי דנהרא, נמי עובר בלאו זה, ולא נקט כחילוק זה המובא בסוגיא דעבודה זרה (ו ע"ב), עכ"ד.

עוד יש לצרף בזה, דאף אי נימא דבחד עברא דנהרא אינו אלא מסייע לדבר עבירה, יש מן האחרונים דס"ל דאף באופן זה הוא עובר באיסור תורה, ראה ס' אמרי בינה (הל' טריפות סו"ס ז) שכן היא דעת הרמב"ם בפי' המשניות (תרומות פ"ו משנה ג). וגם לשאר פוסקים דהוא איסור דרבנן, הרי כבר נתבאר לעיל דלשיטת הטורי אבן גם דברי רב אמי אינם אלא מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא [כמו כן איסור לפני עיור גופא, סבר האמרי בינה שם, דבנכרי אינו אלא דרבנן].

[אכן עיקר תירוץ זה תלוי בחקירת האחרונים אם איסור "לפני עיור" שייך בכל אחד המכשיל חבירו בדבר האסור לו, או רק כאשר גם המכשיל שייך באותו איסור, ראה שו"ת אמונת שמואל (סי' יד) ושו"ת מהר"י אסאד (או"ח סי' ד) שהאריכו בזה, דממילא כאן שהמכשיל אינו אסור בלימוד תורה, ליתא להאי דינא. ומטעם זה גם קושית התוס' הנ"ל הערה קודמת מעיקרא ליתא, דודאי צריך פסוק מיוחד לאסור ללמד תורה לגוי, ולא ניתן לאוסרו מחמת דין לפני עיור. וע"ע בעיקר נדון זה בשו"ת ערוגות הבשם (גרינוואלד, יו"ד סי' רלה ד"ה ומדבריהם)].

בשו"ת יד אליהו (שם) כתב עוד, דהפוסקים סמכו על מה שאמרו (חולין קלג ע"א) דהמלמד תורה לתלמיד שאינו הגון הרי הוא כמי שזורק אבן למרקוליס, דמיניה נשמע דכ"ש דאסור בגוי.

ב. סוגיית הגמרא במסכתא בבא בתרא (כא ע"ב) מוכחת שאין הלכה כרבי אמי, שעל כן התירו ללמד תורה לתינוקות עכו"ם, וכמו ששנינו שם: "בני מבוי שביקשו לעשות רופא אומן ומלמד תינוקות, יכולים לעכב", ופי' רבינו גרשום, דמיירי במלמד תינוקות שמלמד מקרא, אף שבגמרא שם מבואר דמיירי בתינוקות עכו"ם.

ג. תוס' בב"ק (לח ע"א) הקשו, בהא דאיתא שם "וכבר שלחה מלכות רומי שני סרדיוטות אצל חכמי ישראל למדונו תורתכם, קרו ושנו ושילשו", והיאך לימדום תורה הרי אין מלמדים תורה לגוי. ותירצו בשני אופנים. אמנם רהיטת הגמרא שאכן אין איסור ללמד תורה לגוי, ובזה נתישבה קושיתם [וע"ע בירושלמי ב"ק פ"ד ה"ג].

ד. ביבמות (סב ע"א) איתא, "שלושה דברים עשה משה מדעתו והסכימה דעתו לדעת המקום", ואחד מהם הוא ששבר את הלוחות. ואמרינן שם: מאי דרש, אמר, ומה פסח שהוא אחד מתרי"ג מצוות אמרה תורה (שמות יב מג) "כל בן נכר לא יאכל בו", התורה כולה וישראל מומרים על אחת כמה וכמה". ע"כ.

והקשו התוס' (ד"ה התורה כולה), דאם מקל וחומר למד, א"כ מפני מה אמרו שמדעתו היה הדבר והסכימה דעתו לדעת המקום, הרי ק"ו הוא אחד מי"ג מידות שהתורה נדרשת בהן ומעיקר דין תורה, ולא מדעתו.

ותירצו, שאין זה ק"ו גמור, דאפשר שדוקא לגבי הקרבת הפסח שהוא לפי שעה החמיר, אבל לענין קיום התורה והמצוות בכללות, אדרבה היה לו ללמדם תורה וע"י כך להחזירם בתשובה, ולא לבטל כל מסירת התורה לישראל. ומבואר שמותר ללמוד תורה עם מומר, וכן הוא הדין בנכרי. עכ"ד הבאר שבע.

כעין דברי הבאר שבע אלו הוכיח גם השפת אמת בחגיגה שם, מדברי הגמרא במגילה (ט ע"א), שם הובא המעשה בחכמי ישראל שתירגמו את התורה לשבעים לשון, ומוכח שאין בכך איסור. אמנם ראה בס' משנה הלכות (ח"ה סי' קעב) שהאריך לדחות ראייתו, דאדרבה משם מוכח להיפך, שכבר אמרו שם שבשעה שתירגמו את התורה ללשונות העכו"ם נעשה העולם חושך. וודאי לא עשו כן אלא מחמת גזירת המלכות, ופיקוח נפש היה בדבר.

ובאמת עיקר דבריו בזה צ"ע, דהיאך נקט עפ"ז דמותר ללמד תורה לגוי, הרי גם אם אין הלכה כרב אמי יש בכך איסור של לפני עיור לא תתן מכשול, או משום מסייע לדבר עבירה וככל האמור לעיל, שהרי הנכרי בודאי אסור ללמוד תורה כמבואר ברמב"ם להדיא.

[קושיא זו יש להקשות גם על דברי הרמב"ם דלהלן שמתיר ללמד תורה לגוי כדי לקרבו לאמונתנו, ועיין בשדי חמד (מערכת א אות קב) שדחק מחמת קושיא זו דדברי הרמב"ם שם אמורים לענין לימוד ז' מצוות בני נח בלבד, וסבר לחלק בזה בין הישמעאלים לנוצרים. אכן תירוצו זה תלוי בנוסחאות השונות שבתשובת הרמב"ם בזה, ראה להלן הערה הבאה, ואכמ"ל].

[3] בסוף דבריו הביא הבאר שבע שם מה שכתבו הריא"ז ועוד דנביאים וכתובים מותר ללמדם, וכמו שיתבאר להלן, ועל פי זה בטלו חלק מהראיות הנ"ל, ועוד צידד לומר דלכתחילה לא אמר רבי אמי אלא שאין ללמדם את נמוקי הדינים וטעמיהם, אבל ללמוד את פרטי הדברים בלא נתינת טעם שרי, ואף לפי שיטה זו אין מקום לכל הראיות הנ"ל, ועל כן אינו מכריע בזה לקולא, ואדרבה, כתב "שומר נפשו ירחק מללמוד עמהם, שהרי הסכים הקב"ה עם משה רבינו ששיבר הלוחות וכו'". וראה במגן אברהם (סי' שלד ס"ק יז) שהביא דהבאר שבע צידד להקל בזה, אבל השל"ה (מס' שבועות נר מצוה) מחמיר בדבר ואוסר ללמוד עמהם גם דברים אלו. וראה שו"ת שבט הלוי (ח"ב סי' נט) דהבאר שבע דעה יחידאה היא בזה ואין לסמוך על דבריו ולהקל בזה למעשה.

[4] ראה תשובות הרמב"ם (פריימן, סי' שסד, ובמהדו' אחרות סי' נ או סי' קמט) שכתב, דאדרבה, יש לצדד שמותר ללמד תורה לנוצרים, כיון שהם מאמינים בתורה מן השמים, רק שכופרים בהיותה מסורה לעם ישראל, או שמפרשים פסוקי המקראות בדרכים מסולפות, אבל אם נלמדם היטב אפשר שיחזרו למוטב. משא"כ הישמעאלים, שאף שאינם עובדי עבודה זרה, ומאמינים ביחוד ה', מכל מקום אינם מאמינים בתורה מן השמים, ובודאי ישתמשו בידיעות אלו שנלמדם כדי להוכיח את דעתם הנפסדת.

[5] בסוגיית הגמרא בשבת (לא ע"א) איתא, "מעשה בנכרי אחד שהיה עובר אחורי בית המדרש, ושמע סופר שהיה אומר 'ואלה הבגדים אשר יעשו חושן ואפוד' (שמות כח ד), אמר, הללו למי, אמרו לו לכהן גדול. אמר אותו נכרי בעצמו, אלך ואתגייר בשביל שישימוני כהן גדול. בא לפני שמאי וכו', בא לפני הלל – גייריה. א"ל (הלל) כלום מעמידים מלך אלא מי שיודע תכסיסי מלכות, לך למוד תכסיסי מלכות. הלך וקרא, כיון שהגיע 'והזר הקרב יומת' (במדבר א נא), א"ל מקרא זה על מי נאמר, א"ל אפילו על דוד מלך ישראל. נשא אותו גר ק"ו בעצמו, ומה ישראל שנקראו בנים למקום וכו'. בא לפני הלל, א"ל ענוונתן הלל ינוחו לך ברכות על ראשך. ע"כ דברי הגמרא.

ובמהרש"א שם הקשה, היאך קיבלו הלל, הרי לא נתגייר אלא בכדי שיעשה כהן גדול וילבש את בגדיו הנאים, ואין מגיירין מי שכוונתו רק לשם כבוד. ותירץ, שלא גיירו הלל אלא לאחר שלמד וידע שהגר אסור בכהונה ובעבודה, ומה שאמרו בגמרא שגיירו, היינו שקיבלו ולימדו את התורה כהכנה למעשה הגיור. ואף שאין מוסרין דברי תורה לנכרי, כאן שבא להתגייר ותכלית הלימוד היתה כדי להכיר לו את הדת ולברר אמיתת כוונתו, הדבר מותר. ואדרבה, כיון שחלות הגרות מותנית בקבלת מצוות, ככל שידע יותר את פרטי המצוות והלכותיהם, כך תהיה קבלתו אותם בדעת שלמה יותר [בחידושי משנה הלכות פסחים צא ע"ב, דף שכג, צידד שהלל לא לימדו תורה, אלא שלחו שילמד בעצמו, ובאופן זה אתי שפיר טפי להתיר לו ללמוד כשבא להתגייר].

מקור לדברי המהרש"א מצינו במאירי (סנהדרין נט ע"א) שכתב, דנכרי הבא ללמוד כדי לדעת את אמיתות התורה, וכוונתו שלמה וכנה שאם ימצאנה אמיתית יתגייר – מותר ללמדו תורה. ומבואר מדבריו שאף שעתה אינו מוחלט אצלו שרוצה להתגייר, מכל מקום כיון שכוונתו לשם שמים לבירור האמת, מותר ללמדו.

כדבריהם יש לדקדק מסוגית הגמ' בע"ז (י ע"ב), שם הובא שרבי למד עם אנטונינוס עד שנתגייר [כמבואר בירושלמי מגילה פ"א]. ודוחק לומר שלימדו רק ז' מצוות בני נח.

אמנם בשו"ת רעק"א (מהדו"ק סי' מא) תמה ע"ד המהרש"א, דלכאורה נתעלמו מעיניו דברי התוס' ביבמות (כד ע"ב) שדנו להדיא במעשה הנ"ל, והקשו היאך גיירו הלל אחר שלא היתה כוונתו לשם שמים, ותירצו, דיודע היה בו הלל שסופו לקבל לשם שמים. ומבואר מדבריהם, דאדרבה, מכך שלימדו הלל תורה יש לנו ללמוד שגיירו קודם לכן, שהרי אסור ללמד תורה לגוי, וע"כ הוקשה להם כיצד גיירו הרי לא היתה כוונתו שלמה, ומחמת קושייתם זו חידשו שמותר היה לו לגיירו כיון שידע בו שסופו לבוא לשם שמים.

ומחמת ראיה זו שמדברי התוס', הכריע רעק"א שם להחמיר, שאין ללמד תורה לגוי אף אם כוונתו בזה לברר את האמת והוא נוהג כן כהכנה לקבלת גרות.

לדבריו, מה שמודיעים את הגר מקצת מצוות קלות וחמורות קודם הטבילה במקווה, אין זה בגדר תלמוד תורה, אלא הוא כבר חלק מהליך הגרות עצמו, ועצם מעשה קבלת עול המצוות, אבל ללמדו קודם לכן כהכנה לגיור – אסור. כך צ"ל לדרכו של הגרעק"א, וכבר עמד בקושיא זו על דבריו בשו"ת מחנה חיים (ח"ב יו"ד סי' מה-מו, וע"ע שם ח"א סי' ז), ולהלן יתבאר בכמה אופנים.

נמצא שבעיקר הנדון אם מותר ללמד תורה לנכרי הבא להתגייר, נחלקו המהרש"א ורעק"א, וראה בס' סדר משנה (יסודי התורה פ"ב הל' ב) דס"ל כדעת רעק"א.

מקור דברי המהרש"א והכרעת האחרונים

יש שציינו מקור לשיטת המהרש"א, מדברי הרמב"ם (מכירה פי"ד הל' יג), שכתב: "היה גר ובא ללמוד תורה, לא יאמר לו פה שאכל נבלות וטרפות יבוא וילמד תורה שניתנה מפי הגבורה". ולכאורה יש לעיין אימתי נאמרה לגביו הלכה זו, אם לאחר מעשה הגרות, ודאי אין היתר להכלימו ולהרחיקו, ומה חידוש יש באזהרה זו, ועל כרחך מדובר בנכרי הבא ללמוד תורה כהכנה לגיור, ובזה אמרו שמותר ללמדו תורה ואין לדחותו.

בשו"ת רבי אליהו גוטמאכר (סי' פז) האריך בנדון זה, וסבר לחלק בזה לפי הטעמים השונים שנאמרו באיסור תלמוד תורה לגוי, שאם הוא מחשש שיבוא ללמוד לשם מינות, בנכרי הבא להתגייר לא קיים חשש זה, ואם הוא מחמת שהתורה כולה שמותיו של ה' יתברך וירושה לנו ולא לאחרים, אין חילוק בין אם כוונתו לטובה או לרעה. ובסיום דבריו כתב, דהואיל והריא"ז התיר ללמוד נביאים וכתובים ולא אסר אלא תורת משה עצמה, יש להקל בזה בלימוד אותם חלקי התורה לצורך הכנתו לגיור, והוסיף דאפשר שאם היו דברי הריא"ז לנגד עיניו של רעק"א, היה מודה בזה להיתרא.

[אמנם, גם להצד שטעם האיסור הוא משום דכתיב "מורשה קהילת יעקב" – לנו מורשה ולא להם, נראה דזהו דווקא בסתם נכרי, הנוטל את ירושתנו ונותנה לשאר אומות, אבל אם דעתו להצטרף לכלל ישראל, אין הדבר נוגד את ירושתנו, שהרי אף הוא מתעתד להכלל בה. ואם כנים אנו בזה, אפשר שיש לחלק בין האיסור האמור לגבי הגוי עצמו, שהוא מדכתיב "מורשה – מאורסה", לבין האיסור האמור לישראל – שלא ילמד תורה לגוי, שהוא מן הכתוב "לא עשה כן לכל גוי ומשפטים בל ידעום", דאיסור זה בתוקפו גם כשבדעת הגוי להצטרף לכלל ישראל. ולפי זה, מדוקדק שפיר לשונו של הלל הזקן, שלא אמר לאותו נכרי "בוא ואלמדך תורה", אלא אמר לו "לך ולמוד תכסיסי מלכות", דמשמעו למוד בעצמך, ודו"ק בזה. אמנם כאמור המהרש"א סבר שאין לחלק בזה, ומדברי הגמרא כאן למד שיטתו שמותר ללמד תורה לגוי הבא להכנס בקהל ה'].

בשו"ת אגרות משה (יו"ד ח"ג סי' צ) נקט להקל בזה כשיטת המהרש"א, והוסיף לחדש, דלא נחלקו רעק"א ומהרש"א אלא באופן שהגיור אינו מזומן לו ממש, וכגון שבאותה מדינה אין היתר לגייר נכרים ודעתו לילך למקום אחר אולי יקבלוהו שם. או כגוונא דהלל הזקן, שאותו נכרי הבא לפניו עדיין לא היה לשם שמים, ואעפ"כ לימדו תורה מחמת שסופו לבוא לידי כך. אבל סתם גר הבא לפני בית הדין המתעתדים לגיירו, פשיטא שמעמידים לו רב שילמדו את חוקי התורה ואת דרכיה, כדי שידע את המעשה אשר יעשון לאחר הגיור ולא יכשל באיסורי שבת וכשרות ועוד.

מכל מקום לדינא, בצירוף כל דברי האחרונים שהקלו בזה באופנים שונים וכפי שיבואר להלן [שיש שהקלו בתורה שבכתב ויש שהקלו דוקא בתורה שבעל פה וכו'], יש לסמוך וללמד תורה לנכרי הבא להתגייר, וכן נהגו בתפוצות ישראל מקדמת דנא ללמד את הבאים להתגייר, וכיום בתי הדין מקיימים תוכנית לימודים של ממש ובחינות מסודרות שתכליתן בירור כנותו של הבא לפניהם להתגייר, אם מקבל עליו עול תורה ומצוות באמת [למרבה הצער, יש דיינים המסתפקים בבחינות אלו לבד, וכאן האמצעי הופך כביכול למטרה, הם אינם נותנים לב לבחינת אמיתת כוונתו של הגר בקבלת המצוות, אלא רק לאופן עמידתו במטלות השונות].

בשו"ת מנחת אלעזר (ח"ד סי' סג) כתב, שאין לקבל גר עד שידע לקרוא בסידור התפילות, שאל"כ נמצא נכשל בביטול קריאת שמע ותפילה אחר הגרות. ועיי"ש שתמה הרבה על דברי רעק"א, וצידד דאפשר שהיה דינו אמת בשנים קדמוניות שהיו נוהגים להתפלל בכל לשון, או לצאת ידי חובה מהש"ץ, ויכול היה גר לקייים המצוות לאחר הגרות אף בלא שלמד קודם לכן לשון הקודש כראוי, אבל לפי הנהוג בזמנינו, אם נגיירו בלא לימוד בסיסי של מצוות היום, בהכרח אנו מכשילים אותו בביטול קריאת שמע תפילה וברכות.

בשו"ת מחנה חיים (ח"ב יו"ד סי' מה, בתשובתו לבעל הנטע שורק) כתב על פי דקדוק לשון הרמב"ם בענין קבלת הגר, שיש ללמדו את כללי הדינים והמצוות בלא להכנס עמו לפרטים כלל, וכגון שיאמרו לו שיש מצות שביתה ביום השבת הכוללת ל"ט מלאכות שיש להן תולדות, ועונש מחלליה בסקילה. אך לא ילמדו אותו פרטי המלאכות ודיניהן, וירחיבו עמו רק בדינים הנוהגים לו גם כבן נח, כמו איסור עבודה זרה ופרטיה. עוד כתב לחדש שם, שלא אסרו לימוד תורה לגוי אלא באופן שהוא רוצה ללמוד ולדעת פרטיה ודיניה, אבל אם הישראל תובע ממנו ללמוד דינים שמלמדם לו כחלק מהליך הגרות, אין בזה פגם ביחס שבין ישראל לתורה ומותר. ועי' עוד להלן שם (סי' מו) שהביא כמה ראיות ליסוד זה. ומה שדן בזה אם ישראל המלמד תורה לגוי עובר באיסורא דלפני עיוור לא תתן מכשול.

שמא יחזור בו

בשו"ת פני מבין (יו"ד סי' קכז) דן, לדעת המקילים ללמדו תורה כהכנה לגיור, דלכאורה יש לחוש שמא יחזור בו ולא יתגייר לבסוף, ונמצא שלמד לחינם ועבר באיסור זה, ונכשל הישראל באיסורא דלפני עיור לא תתן מכשול. ומכח קושיא זו הוכיח שם ש"ספק לפני עיור" – מותר. אמנם לולי דבריו היה נראה, שככל שהלימוד נעשה לצורך הגיור, אף אם למעשה לא התגייר אין בכך כלום ולא קעביד איסורא, והכל לפי מטרת ותכלית הלימוד בשעת מעשה.

[6] כן נראה בתשובת הרמב"ם (מהדו' פריימן, סי' שסד, ובמהדורות אחרות סי' נ או קמט), שמותר ללמוד תורה עם נכרי כדי לקרבו לאמונתנו. וכנראה למד שיטתו מהמעשה בהלל הנ"ל, דאף שאותו נכרי לא היה מוכן באותה שעה לקבלת עול מצוות בלב שלם, התיר ללמדו תורה, ושלא כדברי התוס' הנ"ל דפשיטא להו מכח קושיא זו דכבר נתגייר ויודע היה בו הלל שסופו לשם שמים.

וכבר ציינו לעיל, שבתשובתו שם צידד לחלק לענין זה בין הנוצרים לישמעאלים, דהנוצרים מאמינים שתורה מן השמים היא, אלא שלפי דעתם הכוזבת בטלה קדושת ישראל ח"ו, ע"כ מותר ללמדם שעל ידי זה יתקרבו, משא"כ הישמעאלים שכופרים בעצם דברי התורה, ויש לחוש שיהיו לומדים בכדי לקנטר וירחיקו את המון העם משמירת התורה והמצוות בקושיותיהם וקינטוריהם.

כעין זה מצינו בדברי הרדב"ז בתשובותיו (ח"ב סו"ס תשצו), שכתב לאסור ללמד תורה לקראים ודומיהם, מאחר שלומדים על מנת לקנטר וע"י לימוד זה נותנים אנו כלי זין בידם להתלוצץ מדברי תורה. בשו"ת גינת ורדים (או"ח כלל ב סי' לא) כתב שגם תורה שבכתב אסור ללמוד עמהם מן הטעם הנזכר, אף שהם מאמינים בה.

ומקור דין זה מסוגית הגמרא בחולין (קלג ע"א), שם אמרו דאסור ללמד תורה לתלמיד שאינו הגון, והמלמדה לו יורש גיהנום וכעובד עבודה זרה וכו', וכן פסק הרמב"ם (תלמוד תורה פ"ד הל' א) וכ"ה בשו"ע (יו"ד סי' רמו סעי' יז). ומה שהתירו בברכות (כח ע"א) ללמד תורה לכל אדם ואמרו דא"צ לברר אחריו אם תוכו כברו, הוא בסתם בני אדם, ולא כשידוע שאינו הגון, כ"כ בס' בית הלל (ע"ד אבות דרבי נתן סופ"ב) עיי"ש.

[7] מדברי הרמב"ם בהלכה זו נראה, כי מה שאסרו לנכרי ללמוד תורה הוא דוקא כשעוסק בה לשם מצוה, אבל אם רצונו ללומדה כחכמה בעלמא, אין בכך איסור. שכן כתב (מלכים פ"י הל' ט): "אין מניחין אותן לחדש דת ולעשות מצוות לעצמן מדעתן, אלא או יהיה גר צדק ויקבל כל המצוות, או יעמוד בתורתו ולא יוסיף ולא יגרע. ואם עסק בתורה או שבת או חידש דבר, מכין אותו ועונשין אותו". ומבואר מדבריו, דהא דאסרינן לגוי לעסוק בתורה, זהו דוקא כאשר יש בדבר חידוש דת, שלומדה לשם מצוה, אבל לשם חכמה בעלמא אין בכך איסור. כדבריו אלו נראה נמי מדברי הרדב"ז בביאורו שם, שנקט בפשיטות, שאם שבת ממלאכה ביום השבת כדי להנפש, ולא מחמת קדושתה ומתוך מטרה לקיים מצות שביתתה, אין בכך איסור.

וטעם חילוק זה, שכן כאמור לעיל הגוי אסור ללמוד תורה משום לתא דעריות, דכתיב מורשה קהילת יעקב – אל תיקרי מורשה אלא מאורסה, ולא דמיא לאירוסין כשהוא נוהג בתורה כ"אילת אהבים ויעלת חן", וכפי שניתנה לישראל [עיין רמב"ם סוף הל' אישות], אבל אם נוהג בה כחכמה בעלמא, אינו דומה לאיסור ערווה.

אכן, מדברי התוס' בב"ק (לח ע"א) נראה שלא חילוק בכך, שכן שנינו שם: "וכבר שלחה מלכות רומי שני סרדיוטות אצל חכמי ישראל למדונו תורתכם, קרו ושנו ושילשו וכו'". והקשו התוס', דאין מלמדים תורה לגוי, ותירצו בשני אופנים: א. פיקוח נפש היה בדבר והוכרחו לכך. ב. אותם סרדיוטים עשו עצמם כגרים, ומשום כך לימדום [ומכאן מקור לשיטת המהרש"א לעיל שמותר ללמד תורה לנכרי הבא להתגייר, כן הוכיח בעל השואל ומשיב בהגהתו לתשובת מהר"י אסאד הנ"ל, וציין לדברי הים של שלמה שם (סי' ט), שמבואר מדבריו שגם תורה שבכתב אסור ללמד לגוי]. ולפי תירוצם הראשון, הרי סרדיוטות אלו באו ללמוד את התורה כחכמה בעלמא, ולא היה עסקם במצות תלמוד תורה, ואעפ"כ פשוט הדבר לתוס' שיש בכך איסור. ואפשר שאף הרמב"ם כוונתו בענין זה של חידוש דת לגבי גוי ששבת ולא לענין תלמוד תורה.

[8] בספר חסידים (סי' רלח) כתב, "לא ילמד אדם לגלח אותיות". והיינו שאסור ללמד לנכרי את צורת אותיות לשון הקודש. כדבריו כתבו השל"ה הק' (שבועות פ' נר מצוה) ע"פ הזהר הק' (אחרי מות), ובשם בעל התולעת יעקב (ח"ג סתרי ברכות סוד המילה), ובס' שיורי ברכה להחיד"א (יו"ד סי' רמו אות ד) בשם ס' דבר שמואל (אבוהב, סי' עה).

כעין זה מצינו בס' עיון יעקב עמ"ס חגיגה שם, שמה שהתירו ללמד לנכרי ז' מצוות בני נח, הוא דוקא בעל פה ולא בכתב, משום שאותיות התורה כולן שמותיו של הקב"ה ויש בהן קדושה, ואין למוסרן למי שאינו מהול [יש שרצו לפרש עפ"ז את דברי יוסף לאחיו (בראשית מה יג) "ראו כי פי המדבר אליכם", והיינו שע"י שהיה מדבר עמם בלשון הקודש (ראה רש"י שם, ע"פ בר"ר צג י), נוכחו לדעת שאחיהם הוא, שהרי אין מלמדין לשון הקודש לגוי, ואי אפשר שיהיה נכרי בקי בלשון זו, וראה מה שפי' שם בס' מגיד משנה עה"ת]. וע"ע שו"ת פרי השדה (ח"ד סי' צו).

אמנם, יש שרצו להקל בזה ע"פ מה שהובא במדרש (תנחומא בלק פ' ט) שבלעם דיבר עם אתונו בלשון הקודש, ובהכרח למדה מישראל. אמנם אפשר שלא היה דין זה נוהג קודם מתן תורה, כיון שטעם האיסור הוא כדי שלא יבוא ללמוד מספר התורה שכולו שמותיו של הקב"ה [שהרי קודם דור ההפלגה היה העולם כולו שפה אחת (בראשית יא א), והיא עיקר לשון הקודש בטהרתה, ראה רש"י (שם), והיא פלוגתא בירושלמי (מגילה פ"א ה"ט)]. 

ומ"מ יש לדון בזה בגוי הבא לברר אצל בן ישראל את משמעותה של תיבה זו או אחרת בלשון הקודש, דאפשר שאסור ללמדו לדעת המחמירים כאן, וצ"ע לדינא.

[9] בשו"ת אגרות משה (יו"ד ח"ב סי' קלב) דן, האם מותר לאדם ללמוד תורה בקול רם כאשר יושב באותו מקום גוי השומע דבריו ויכול להטות אוזנו ללמוד הימנו תורה. והעיר דהדבר מצוי בליל הסדר, כאשר האב ובני משפחתו מסובים סביב שולחן הסדר ומספרים ביציאת מצרים, והמשרתת הנכריה יושבת עמהם. וכתב, כי מה שאמר רבי אמי "אין מוסרין דברי תורה לגוי" זהו דוקא כאשר כוונתו ללמדו, אבל כאשר הוא מלמד לבניו והנכרי שומע מאליו, אין בכך כל איסור [אמנם לפי זה אין להקל אלא במשרתת וכדומה, שאין כוונתו לשתפה בלימוד ההגדה, אבל אם גר מזמין את הוריו הנכרים להסב עמו לשולחן הסדר, יש להחמיר בזה]. והביא ראיה לדבריו, ממה שמצינו בחז"ל דטבי עבדו של רבן גמליאל היה בקי בתורה, אף שאסור לאדם ללמד תורה לעבדו הכנעני (ראה רמב"ם עבדים פ"ח הל' יח). וע"כ, דמאחר שלא לימדו להדיא, אלא שהיה שומע מה שלימד לתלמידים, אין בכך איסור.

אלא שבאגרות משה (יו"ד ח"ג סי' צ) הקשה, דאף שאין בכהאי גוונא איסור לישראל, כיון שאין כוונתו ללמד את הגוי, מכל מקום הגוי אסור להאזין לדבריו, שאף עליו מוטל האיסור ללמוד תורה, ומדוע לא נאסר הדבר משום "לפני עיור לא תתן מכשול". וכתב לחדש, דאף דין לפני עיור נאמר רק כאשר תכליתו לזמן איסור לחבירו, אבל כשהוא נוהג בביתו כדרכו וע"י כך מתאפשר לחברו להכשל באיסור, אינו בכלל לאו זה, שהרי הוא עושה לעצמו, ועל חבירו מוטל להזהר שלא יכשל.

ראייתו של האגרות משה מטבי עבדו של רבן גמליאל, תליא לכאורה בביאורי האחרונים לדברי הירושלמי (כתובות פ"ב הל' י) בהא דאסור לאדם ללמד את עבדו תורה. שכן הקשו שם: "לא כן אמר רבי זעירא בשם רב ירמיה העבד עולה מז' קריות, [ותירצו], תיפטר שלמד מאיליו או שלמדו רבו כטבי". ובביאור תירוצו של הירושלמי נחלקו המפרשים שם: בפני משה כתב, "שלמדו רבו כטבי עבדו של רבן גמליאל ומנהג עבדים נהג בו, אבל מתניתין קתני שיצא מבית הספר, דמשמע שנהגו בו מנהג בנים". ומבואר מדבריו שמותר ללמד תורה לעבד, ובלבד שלא יעשה כן כדרך הבנים הלומדים בבית הספר. וכן בשו"ת יוסף אומץ (סי' לג) פירש, "כטבי – שעבד כשר היה ובכהאי גוונא לא אסרו", ולדבריהם יש חילוק בין נכרי לעבד לענין זה. ואילו בקרבן העדה פירש, "כטבי – שהיה לומד רבן גמליאל עם תלמידיו ושמע טבי, וזה נמי כלומד מאיליו". והיינו ממש כדברי האגרות משה, אבל לפירוש הפני משה ויוסף אומץ אין כל הוכחה ממעשה זה לנדון דידן גבי נכרי.

בשו"ת משנה הלכות (ח"ה סי' קעב) דן בשאלה דומה, לענין השמעת דברי תורה ברדיו וכדומה, וצידד להקל בזה מחמת הסברא הנ"ל, וכתב דכבר התירו פרושים, אלא שכתב דיש לחוש שמא על ידי מסירת ד"ת במכשיר פסול, הוא גורם מכשול ליהודים שיפעילוהו כדי לשמוע את דברי התורה, ואגב אורחא יבואו להאיזין או לצפות בכל הסחי והמיאוס שיש שם.

[10] ראה ס' כובע ישועה (ב"ק לח ע"א) ובשו"ת בית דוד (לייטער, סי' נז) שדנו, דכיון שעיקר האיסור מוטל על הגוי, שלא ילמד תורה, ועל הישראל רק מוטל שלא יכשילו בכך, והוא כעין האיסור של לפני עיור לא תתן מכשול, אפשר שקטן שאינו מחוייב במצוות ולא חל עליו איסור זה, גם הישראל אינו אסור ללמדו. ונפק"מ בקטן המועמד לגיור לשיטת רעק"א הנ"ל.

אמנם כתבו האחרונים הנ"ל, דאפשר שסבר רבי אמי בחגיגה שם שהאיסור ללמד תורה לגוי אינו רק משום חששא דלפני עיור, אלא גזה"כ מיוחדת היא שלמדוה מן הכתוב "לא עשה כן לכל גוי ומשפטים בל ידעום", וממילא נוהג איסור זה גם בקטן. וע"ע שו"ת משנה הלכות לכ"ק  אאמו"ר זצוק"ל (חט"ז סי' קכט) שהעיר, דאצל הנכרים קטן בר דעת מחוייב במצוות, כמו שהארכנו לבאר? ואין גדלותו נקבעת בו בגיל י"ג שנה ויום אחד כבישראל, וממילא אין כל כך נפקותא בנדון זה, שכן כאשר הוא ראוי ומסוגל ללימוד של ממש, הוא בדרך כלל כבר בן דעת ונחשב גדול האסור בכך.

[11] בשלטי גבורים (שלהי פ"ק דע"ז) כתב בשם ריא"ז (סנהדרין פ"ז ה"ב אות כב), שאיסור זה נאמר רק לגבי לימוד פסוקי התורה טעמיה ופירושיה, אבל נביאים וכתובים מותר ללמד לנכרי, כדי שיהיה יודע ויראה בנחמתם של ישראל, שהוא מכלל הדברים הנוגעים ליחס שבין עם ישראל לאומות העולם.

ויש לדון לדבריו, אם רק נבואות ומדרשים הנוגעים לנחמת ישראל בכלל היתר זה, או שמא לכתחילה לא נאמר איסור זה אלא לענין לימוד מצוות התורה ופרטיהם, ולא לגבי מדרשי חז"ל המביאים לחיזוק באמונת ישראל.

עוד יש לדון בזה מפני מה הותר לימוד ענינים אלו רק בנביאים וכתובים, ולא הותר ללמוד עמם בפסוקי התורה העוסקים בגלות ובגאולה, ואפשר שכיון שעיקרם של פסוקי התורה אינם בענינים אלו – נאסר הכל.

[בשו"ת מחנה חיים (ח"א סי' ז) הביא שיש שרצו להקל בזה כאשר הוא מלמדו בעל פה שלא מתוך הכתב, אולם להלכה מסקנתו שאין להקל ללמדו אפילו בעל פה].

[12] ראה שו"ת משיב דבר (ח"ב סי' עז), דתורה שבכתב מותר ללמדם, שהרי משה רבינו ביאר את התורה בשבעים לשון עבור אומות העולם, וכל דינו של רבי אמי לא נאמר אלא לגבי תורה שבעל פה, ולגבי כללי וסדריה הנקראים חוקים [וכ"כ בפירושו לתורה, הרחב דבר ויקרא יח ה, ובהעמק דבר דברים ד ו]. וכן האריך לבאר הרצ"ה מלובלין בס' ישראל קדושים (אות ו) דהתורה שבעל פה בהבנת הפלפול ודקויות החילוקים וכו' היא היסוד המבדיל בין ישראל לעמים, אבל התורה שבכתב ידועה גם לשאר אומות. וע"ע סידור יעב"ץ (ברכת המזון, על התיבות 'ועל תורתך שלימדתנו').

בשו"ת יהודה יעלה למהר"י אסאד (או"ח סי' ד) דן, האם מותר להדפיס את הש"ס ללשון העמים [ולענין הלכה בזה ראה קונטרס 'שנו חכמים בלשון המשנה' שליקט מדברי הפוסקים שאסרו לעשות כן מכל וכל, וע"ע שו"ת משנה הלכות ח"י סי' קסד]. ויעויין עוד שם שדן בזה משום איסורא ד"לפני עיוור לא תתן מכשול", שע"י הדפסת הספרים בלשונות העמים יוכלו גם נכרים לעסוק בדברי התורה, וכתב, שהיות ויכולים הם לעסוק בתורה גם באופנים אחרים, לא נחשב הדבר כ"תרי עברי דנהרא", ואין זה אלא מסייע שאין בו ממש, ומותר.

ומכל מקום, בהגהה שם מבן המחבר נקט כשיטת האחרונים הנ"ל, שהאיסור ללמד תורה לנכרי נאמר רק לגבי לימוד תורה שבעל פה, שאלו הן הלכות שנמסרו לבני ישראל מפה לאוזן איש מפי איש, בהם הקפידה תורה שלא ימסרו לנכרים. אבל לימוד תורה שבכתב שניתנה להכתב ונפוצה היא בכל רחבי תבל, אינה בכלל האיסור [ועיי"ש שהביא כדמות ראיה לכך, שכן קודם מתן תורה חיזר הקב"ה אחר כל אומה ולשון להראותם אותה ולהציעה בפניהם (ראה ע"ז ב ע"ב) הרי שאין קפידא בכך שילמדוה. אמנם, יש לפקפק בסברא זו, דאפשר שלא הראה להם אלא עשרת הדברות לבד. וביותר, שהרי היה זה קודם שניתנה תורה לישראל ונעשית להם מאורסה]. וכן נראה להדיא מדבריו להלן שם (יהודה יעלה יו"ד סי' קלו) שמותר לגוי ללמוד תורה שבכתב.

בשו"ת מנחת יצחק (ח"ג סי' צח אות ד) האריך בשיטות הפוסקים בזה, והעיר, שמדברי הסוברים לעיל שמותר ללמדם רק דברי הנביאים מוכח שגם התורה שבכתב בכלל האיסור. וע"ע שו"ת משנה הלכות (ח"ה סי' קעב, וח"ט סי' שעג). וראה עוד שו"ת קנין תורה בהלכה (ח"א סי' צה) שהביא כמה ראיות לאסור ללמדם גם תורה שבכתב.

לדעת המקילים ללמדם תורה שבעל פה, יש להקשות, שכן בסוגית הגמרא בחגיגה שם הקשו, היאך אסרו לנכרי ללמוד תורה, הרי רבי מאיר אמר "עכו"ם שעוסק בתורה הרי הוא ככהן גדול". ותירצו, "התם בז' מצוות דידהו". ולכאורה עדיפא מינה הוי ליה למימר, דמיירי שעוסק בתורה שבכתב, ובהכרח משמע שגם לימוד תורה שבכתב הוא בכלל האיסור.

אכן, לאידך גיסא יש להביא ראיה לחילוק זה, מדברי הגמרא בבבא בתרא (כא ע"ב): "בני מבוי שביקשו לעשות רופא אומן ומלמד תינוקות, יכולים לעכב עליהם", ובגמרא שם מבואר דמיירי בתינוקות עכו"ם, ועל כן יכולים בני המבוי לעכב. וכתב רבינו גרשום שם, "מלמדי תינוקות – אם רצו ללמוד ספר רפואה או מקרא יכולים לעכב". הרי להדיא מדבריו שמותר ללמוד מקרא עם תינוקות עכו"ם, ורק משום נזק בני המבוי אמרו שהם רשאים לעכב.

[וכדבריו מוכח בגוף הסוגיא שם, שהרי אם מדובר בלימודי חול, מפני מה הוצרכו להעמיד מימרא זו בתינוקות עכו"ם, הרי גם בתינוקות ישראל יכול למחות כשאינם לומדים תורה, ורק משום מצות ת"ת הפקיעו זכותם למחות מתקנת רבי יהושע בן גמלא. וראה בזה בס' באר שבע בקונטרס באר מים חיים הנדפס בסוף הספר אות יד, הג' מהר"ץ חיות סוטה לה ע"ב, ושו"ת משיב דבר שם].

כדעת המקילים בלימוד מקרא לנכרי דקדק המהר"ץ חיות בסוטה (לה ע"ב) מדברי הגמרא (שם), "תנו רבנן, כיצד כתבו ישראל את התורה, רבי יהודה אמר על גבי אבנים כתבוה, שנאמר (דברים כז ח) 'וכתבת על האבנים את דברי התורה הזאת', ואח"כ סדו אותם בסיד. אמר לו רבי שמעון, לדבריך היאך למדו אומות של אותו הזמן תורה. אמר לו בינה יתירה נתן בהם הקב"ה ושיגרו נוטירין שלהם וקילפו את הסיד והשיאוה, ועל דבר זה נחתם גזר דינם לבאר שחת, שהיה להם ללמוד ולא למדו". ע"כ.

והקשה המהר"ץ חיות, היאך למדו אומות העולם שבאותו הדור תורה, הרי הלכה היא שאין מוסרין דברי תורה לעכו"ם, וכתב, דמכאן מוכח כדברי הפוסקים שחילקו בין תורה שבכתב לתורה שבעל פה. והוסיף עוד בטעם דין זה ע"פ דברי הירושלמי (פאה פ"ב ה"ד), דיסוד האיסור ללמד תורה לנכרי הוא מחשש שמא יאמר ישראל אני, וזהו דוקא בתורה שבעל פה שלא ניתנה להכתב והיודע אותה נראה כישראל, אבל בתורה שבכתב שמסורה לכל העולם, אין לחוש.

[אמנם, לדעת הטורי אבן שאיסור מסירת דברי תורה לנכרי אינו אלא מדרבנן, אין מקום לקושיא זו, שהרי כשתרגמו ישראל את התורה לשבעים לשון בשעת כניסתם לארץ עדיין לא תיקנו חכמים תקנה זו].

טעם נוסף כתב בתשובת מהר"י אסאד שם ביסוד החילוק בין תורה שבכתב לתורה שבעל פה, ע"פ מש"כ הט"ז (או"ח סי' מז ס"ק א) בביאורו לנוסח שתיקנו חכמים בברכת התורה – "אקב"ו לעסוק בדברי תורה", דה"עסק" בתורה הבא על ידי משא ומתן ופלפול החברים ביגיעה הוא תורה שבע"פ, וכוונת הברכה, שמכלל מצות תלמוד תורה נצטוינו לעמול ולהתייגע בתורה, ולא כאותם המשתעשעים ומתענגים בלא עמל. ע"פ זה י"ל, כי מה שאמרו בסנהדרין שם "עכו"ם שעוסק בתורה חייב מיתה", היינו דוקא בתורה שבעל פה הנלמדת באופן של "עסק", אבל תורה שבכתב מותר ללמוד [וע"ע בזה ס' התפילות לר"י בר יקר ח"ב עמ' כא, פמ"ג סי' תרפב משב"ז ס"ק א].

ולפי זה יש לדון ולומר, שכל החילוק בין תורה שבכתב לתורה שבעל פה הוא רק לענין האיסור המוטל על הנכרי עצמו, דעל זה אמרו נכרי "העוסק" בתורה חייב מיתה, אבל לגבי האיסור לנכרי ללמוד תורה, לא נזכר לשון "עסק", אלא נקטינן בסתמא "אין מוסרים דברי תורה לעכו"ם", ואפשר שלענין זה אין חילוק בין תורה שבכתב לתורה שבעל פה. ואפשר שעל כן סבר המהרש"א להוכיח מהמעשה בהלל שמותר ללמד תורה את הבא להתגייר, ולפי שנקט דברים כפשטם ששם הלל עצמו לימדו תורה, ובזה אין חילוק בין תורה שבכתב לתורה שבעל פה, וע"ע ס' אהבת יהונתן (לר"י אייבשיץ, הפטרת פ' בשלח), ובס' דברי חיים (חנוכה).

בפי' קול סופר על המשניות (ידים פ"ג משנה ה) דקדק מלשון המשנה שם, דאף אם מותר ללמד תורה שבכתב לנכרי, מכל מקום מגילת שיר השירים נמסרה רק לישראל ולא לנכרים, ואסור ללמדה לנכרים.

[13] בס' באר שבע (קונטרס באר מים חיים סו"ס יד), אחר שדן דאפשר שכלל אין הלכה כרבי אמי וכאמור לעיל, כתב עוד, דאף לשיטת רבי אמי, משמעות הלשון "אין מוסרין דברי תורה לגוי", היא שלא ילמד תורה לנכרי באופן שיהיו הדברים "מסורים" לו, כלומר, באופן שהוא יורד לעומקם של דברים בנימוקיהם וטעמיהם. אבל בלימוד ראשי פרקים בלבד בלא פרטי הדינים ונימוקיהם, לא נחשב ש"מסר" לו את דברי התורה, ואין בכך איסור. אמנם בסיום דבריו שם כתב, שהשומר נפשו ירחק גם מזה, ולא ילמד עם העכו"ם אף לא פסוק אחד.

כדבריו כתב בתפארת ישראל (זבחים פי"ד משנה ד) על מה שאמרו בגמרא שם (קטז ע"ב), "אמר רב אסי אסור לסייען ולעשות שליחותן, אמר רבה ולאורינהו שרי". וכן פסק הרמב"ם (מעשה הקרבנות פי"ט הל' טז) "ומותר להורות להם וללמדם היאך יקריבו לשם הא-ל ברוך הוא". והקשה התפארת ישראל, היאך מותר ללמדם את מעשה הקרבנות הרי אסור ללמד תורה לנכרי. ותירץ כסברא הנ"ל, שלהורות את מעשה המצוה בלא טעמיה ונימוקיה אינו בכלל האיסור. וכן כתב גם המהרש"א בחגיגה שם.

בעיקר חילוק זה, ע"ע ס' אהבת יונתן (לר"י אייבשיץ, הפטרת פרשת בשלח), ובשו"ת מחנה חיים (ח"א סי' ז), ובזה דחה כמה מראיות האחרונים שחילקו באופנים שונים בדין זה, כמו הטורי אבן שהתיר ללמדם בשכר, או ראיית המהרש"א לענין גר הבא להתגייר, דלעולם אין כל היתר ללמדו נימוקי הדינים, ודי לו בלימוד פרטיהם לקיום דין הודעת מצוות וכו'. וע"ע מש"כ בזה בס' מאור ושמש (פרשת חוקת), שחילק אף הוא בין לימוד תורה שבכתב לתורה שבעל פה, אך בטעם הדבר לא כתב כדברי האחרונים הנ"ל שהתורה שבכתב מפורסמת בין העמים, אלא שעיקר האיסור הוא בלימוד נימוקי הדינים וטעמיהם, ולימוד התורה שבכתב לבד מעצם מהותו, הוא בלא נתינת טעמים. וע"ע מרומי שדה לנצי"ב (חגיגה שם).

[14] שו"ת מהר"י אסאד הנ"ל עפ"ד הטורי אבן בחגיגה שם. דהנה, בסוגית הגמרא בסנהדרין (נט ע"א) נחלקו אמוראים בטעם איסור תלמוד תורה לנכרי, וז"ל שם: "אמר רבי יוחנן עכו"ם שעוסק בתורה חייב מיתה, שנאמר (דברים לג ד) תורה ציוה לנו משה מורשה – לנו מורשה ולא להם. [והקשו] וליחשבה גבי שבע מצוות בני נח. [ותירצו] מאן דאמר מורשה – מיגזל קגזיל לה, מאן דאמר מאורסה – דינו כנערה המאורסה דבסקילה". ע"כ. ונמצא, דלדעה הראשונה בגמרא שם טעם האיסור לנכרי לעסוק בתורה הוא משום גזל, ולדעה השניה, הוא כמי שבא על ארוסת חברו [ולכו"ע נכלל איסור זה בז' מצוות בני נח – או באיסור גזל או באיסור גילוי עריות].

וכתב הטורי אבן, דהנפקא מינה במחלוקת זו, אם מותר ללמד תורה לנכרי בשכר, שכן להצד שטעם האיסור הוא משום גזל, כאן שהוא נותן לישראל שכר לימודו – מותר, אבל להצד שהטעם הוא משום דדומה למי שבא על נערה המאורסה, אף בכהאי גוונא אסור [וראה מש"כ בזה בשו"ת משנה הלכות בהקדמה לח"ג].

וכתב המהר"י אסאד, שסברא זו היא סניף נוסף להקל בענין הדפסת הש"ס בלשון לע"ז, כיון שהוא נמכר לנכרי בכסף מלא. ויש בכך קולא נוספת לענין מה שנהוג בזמנינו שנכרי הבא להתגייר מלמדים אותו תורה, שכן בדרך כלל הוא צריך לשלם למנהלי אולפן הגיור על שהותו שם, וכן מורה יהודי בבית ספר נכרי מקבל שכר על לימודו עם התלמידים תנ"ך וכיוצא בזה.

אמנם עיקר סברא זו צ"ע טובא וכבר עמד בזה בטורי אבן שם, מה מועיל שאותו נכרי משלם שכר על לימודו לאותו ישראל פלוני המלמדו, הרי התורה אינה ירושה לאדם מסויים זה או אחר, ואם פלוני מחל מה יועיל הדבר כלפי גזילת שאר ישראל. ודוחק לומר שכך היא הסכמת האומה, שיהיו כולם מוחלים זה לזה, שהרי קטנים לאו בני מחילה נינהו כמבואר בב"מ (כב ע"ב), ואף לקטנים אלו יש חלק בתורה [קטן שהגיע לעונת הפעוטות יכול למחול, כמבואר בתוס' בכתובות (פו ע"א) ובש"ך (סי' סו ס"ק פ), אבל קטני קטנים אינם בדין מחילה, וראה עוד קצוה"ח (סי' פח ס"ק כ) ומחנה אפרים (אונאה סי' יג)].

ופירש, דכיון שבעצם לימוד התורה לגוי לא נגרם נזק לישראל, שורת הדין כך היא, להתיר לכל אחד מן השותפים להרויח מהנכס המשותף, כל זמן שאין בכך נזק לחבריו. עוד י"ל, דכיון שההיתר ללמד תורה לנכרי בשכר הוא רווח וטובת הנאה לכל ישראל, נמצא שגם לגבי אותו קטן קרוב הדבר לבוא לידי רווח, וזכות היא לו, ובזה א"צ למחילתו בפועל.

[בעיקר דברי הגמרא שם, הקשה בהג' היעב"ץ לסנהדרין (נט ע"א), מה בין איסור גזל ללימוד תורה לגוי, הרי מהות הגזלה היא שמחסר מחבירו דבר שמן הדין הוא שלו, וכאן אינו מחסר כלום משל ישראל. ותירץ באופן מחודש, שכאשר הוא יושב ומחדש בתורה ומפרש סתומותיה, הוא זוכה לעיתים בדבר שהיה ראוי לישראל לאומרו ולהורידו לעולם, ע"כ. עיי"ש].

[15] ס' המקנה (סופר, כלל ח פרט ז). וטעמו, שבלימוד זה אין חשש 'גזל', שהרי הוא כבר בקי בדינים. אמנם בס' ניר לדוד (ניימן, סי' קסח) נראה שהחמיר בזה.

[16] ראה שו"ת פני מבין (יו"ד סי' קכז) בשם שו"ת נטע שורק.

[17] והיינו, שכאמור לעיל יש בזה כמה צירופים להקל: א. יש שהקלו בכל אותם אופנים גם בסתם נכרי.  ב. לדעת המהרש"א וסיעתו איסור זה כלל לא נאמר בגר הבא להתגייר.  ג. לדעת רבים מן האחרונים איסור זה אינו אלא מדרבנן. ובפרט, שאם נחמיר עליו בזה יבוא לידי מכשול, דהיאך יוכל להזהר בשבת הראשונה אחר הגרות לקיימה בכל פרטיה ודקדוקיה אם לא למדם קודם לכן זמן מרובה, וכן לענין תפילה וברכות. וראה מש"כ בזה בשו"ת מחנה חיים (ח"א סי' ז), ושו"ת מנחת אלעזר (ח"ד סי' עז) והובאו דבריהם לעיל.

עוד נראה לחלק בזה, בין לימוד הנעשה לצורך ידיעת התורה ללימוד הנעשה לתכלית מסוימת, שכשם שמצינו שהתירו ללמד לנכרי את דברי הנביאים שנתנבאו על נחמת ישראל, מחמת התכלית שיש בלימוד זה, שידע את גדולת ישראל ואת קץ הגלות, ואת היחס בין ישראל לשאר אומות, כך מותר ללמדו תורה בכדי לאיים עליו שידע את חומר ענינה קודם שיתגייר. שכל לימוד הנעשה לתכלית מסוימת שלא לצורך עצם ההשתלמות בלימוד ובחכמה, אינו בכלל האיסור [וכעין מה שמצינו לגבי חובת תלמוד תורה לנשים בדינים הנוגעים להם, שאף שכל המלמד בתו תורה כאילו מלמדה תפלות, ענינים אלו חובה עליהן ללמוד, ומברכות מחמתם ברכות התורה בכל בוקר].

[18] בפרשת ואתחנן (דברים ד ו) נאמר: "ושמרתם ועשיתם, כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים, אשר ישמעון את כל החוקים האלה, ואמרו רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה". בגמרא שבת (עה ע"א) דרשו חז"ל: "איזוהי חכמה ובינה שהיא לעיני העמים, הוי אומר זה חישוב תקופות ומזלות".

בס' ישמח משה הקשה, דהנה בריש פרשת חוקת כתב רש"י: "חוקים אלו מצוות שלא נתפרש טעמם, כפרה אדומה שעטנז וכלאים, שבהן מונים אומות העולם את ישראל לאמור, מצוות אלו מה טעם יש בהם". וא"כ היאך יתכן שעל חוקים אלו נאמר כאן בפ' ואתחנן: "אשר ישמעון את כל החוקים האלה". והיינו, שחוקי התורה יתיישבו על ליבם של אומות העולם.

ובישובם של דברים כתב שם: משל למה הדבר דומה, לבן מלך שהיה עוסק בצרכי המלכות בארץ רחוקה, ויהי היום והנה נתרגשו עליו כמה צרות ורדיפות משונאי המלך והעמים שמסביב, נטל אביו את הקסת והדיו בכדי לשלוח לו איגרת ובה ישכילו בהנחיות ועצות שונות מדרכי המלכות ותחבולותיה. אלא שחשש המלך לכתוב דבריו אלו גלויים לעין כל זר, ולפיכך כתבה בהצפן – בלשון רמז המוסכמת לו עם בנו משכבר ימים. מיד עם סיום כתיבת האגרת נתעורר המלך בליבו, שמא לכשיראו זרים איגרת זו ויראה להם הכתוב בה כדברי שטות והבל ילעיגו לה ויבוזו לכבוד המלכות, ע"כ הוסיף בשולי האיגרת כמה דברי חכמה שיפליאו כל רואיהם, או אז, יבינו הכל שאיגרת זו כולה מלאה דברי חכמה אלא שמוצפנים הם מהם. כמו כן בענין דידן, כדי שלא ילעיגו אומות העולם על ישראל מחמת חוקי התורה שלא נתפרש טעמם, עמד הקב"ה וצירף לה חישובי תקופות ומזלות, גימטריות ושאר דברי חכמה, שעי"ז יבינו הכל את עומק חכמת התורה, וישכילו להבין שגם מה שלא נתפרש טעמו אין זה אלא משום רום ערכו, ואין אלו דברי הבאי בעלמא ח"ו.

עפ"ז כתב, שכל עניני התורה שאינם מעיקר מצוותיה והלכותיה, אלא דברי חכמה הן, מותר ללמדם לנכרים, ואדרבה, חלק מתכלית מסירתם לישראל הוא כדי שילמדו הנכרים מהם את עוצם קדושת התורה ורום מעלתה [ועיי"ש מספרי הקדמונים, שאברהם בירידתו למצרים לימדם את חכמת הגימטריא ושאר פרפראות החכמה].

[19] בסוגית הגמרא בחגיגה שם הקשו: "מיתיבי, היה רבי מאיר אומר, מנין שאפי' עכו"ם ועוסק בתורה שהוא ככהן גדול, שנאמר אשר יעשה אותם האדם וחי בהם, כהנים לווים וישראלים לא נאמר אלא האדם – הא למדת, שאפי' עכו"ם ועוסק בתורה הרי הוא ככהן גדול [ותירצו] התם בשבע מצוות דידהו". וכ"כ הראשונים שם דמותר ללמד נכרי ז' מצוות שהוא מחוייב בהן.

כמו כן, הרמ"ע מפאנו (ס' עשרה מאמרות, מאמר חיקור הדין ח"ג פכ"א) מונה ל' מצוות השייכות בבני נח, ולהלן שם (מצוה כב) כתב: "וכן לעסוק בתורה שניתנה להם, שבן נח העוסק בה הרי הוא ככהן גדול". וע"ע מש"כ בזה בשו"ת יד אליהו (הר"א מלובלין, סי' מח), שו"ת יהודה יעלה למהרי"א (או"ח סי' ד) ושו"ת מחנה חיים (או"ח סי' ז).

[בס' אבי עזרי (ת"ת פ"א ה"א) הקשה, מדוע לגבי נכרי העוסק בתורה נאמר שהוא ככהן גדול, ולגבי ישראל העוסק בתורה מצינו שהוא יותר מכהן גדול. ותירץ, דישראל העוסק בתורה מקיים בזה שני ענינים, עצם מצות תלמוד תורה, ושעל ידי כך הוא יכול לדקדק בקיום מצוות התורה, לולב שופר וכו'. משא"כ בגוי, שמצות לימודו היא רק חלק מאותה מצוה פרטית המוטלת עליו, שאם לא ילמדנה לא ידע כיצד לקיימה, אבל אינו מצווה בתלמוד תורה כתכלית בפני עצמה, ולכן הוא אינו אלא ככהן גדול ולא יותר. וע"ע באר משה (דאנושבסקי, בפתיחה ליו"ד ד"ה ובזה). וראה עוד בס' בן יהוידע (חגיגה יג ע"א), דמה שדימוהו לכהן גדול, אינו לומר שחשיבותו רבה מישראל שאינו עוסק בתורה, אלא שכשם שהכהן הגדול מורם מן העם וחשוב משאר אחיו בני ישראל, כך גוי העוסק בתורה מורם משאר בני אומתו].

יש להסתפק, האם מותר ללמד נכרי דיני נזיקין וכדו', כאשר הוא לומד כן מחמת רצונו לשפוט בני עמו ע"פ דרך התורה, דזוהי אחת מז' מצוות בני נח, וראה רש"י (ב"מ קיט ע"א) דשבור מלכא מלך פרס היה בקי בדינים. שהרי מאידך י"ל, דכיון שאינו מחוייב לשפוט על פי דרכי התורה בדוקא, אין צורך ללמדו את דרכיה, ויש להורות לו שיפסוק בדיני עמו על פי שכלו ודעתו ועל פי החוקים המקובלים ביניהם, וצ"ע.