שאלה:
שלום וברכה
קבלן שעבד אצלי השאיר אצלי ציוד, שלחתי לו המון הודעות ועברו שנתיים ולא מגיע, מה הדין של הציוד, האם מותר בשימוש, ממש תופס מקום במחסן וחשבתי להביא לחבר שהוא גם קבלן שיהנה במקום שיהי' באבן שאין לה הופכין, מה הדין ?
תשובה:
שלום וברכה,
אתה יכול לשלוח לו הודעה קולית שאם לא מגיע לקחת את הכלים עד לתאריך מסוים אתה מפנה את החפצים מהבית. ואז יהיה מותר לך לפנות את הכלים לפינה צדדית. אם הכלים יישארו שם זמן מסוים ולא יבוא לקחת יהיה מותר לך לקחת את הכלים כרצונך.
בהצלחה.
מקורות:
בגמרא סוף פרק השואל (ב"מ קא:) ההוא גברא דזבן ארבא דחמרא, לא אשכח דוכתי לאותובי. אמר לה להך איתתא אית לך דוכתא לאוגורי. אמרה ליה לא. אזל קדשה, יהבה ליה דוכתא לעיולי. אזל לביתיה, כתב לה גיטא שדר לה. אזלא איהי אגרא שקולאי מיניה וביה אפיקתיה ואותביה בשבילא. אמר רב הונא בריה דרב יהושע כאשר עשה כן יעשה לו גמולו ישוב בראשו, לא מיבעיא חצר דלא קיימא לאגרא, אלא אפילו חצר דקיימא לאגרא, אמרה ליה לכולי עלמא ניחא לי לאוגורי ולך לא ניחא לי דדמית עלי כי אריא ארבא. דברי הגמרא הובא להלכה ברמב"ם (שכירות פרק ז הלכה ז) ובמחבר (סימן שיט) וז"ל: מי שהכניס פירותיו לבית חבירו שלא מדעתו או שהטעוהו עד שהכניס פירותיו והניחם והלך, יש לבעל הבית למכור לו מאותן פירות כדי ליתן שכר הפועלים שמוציאין אותן ומשליכין אותם לשוק. ומדת חסידות הוא שיודיע לבית דין וישכירו ממקצת דמיהן מקום משום השב אבידה לבעלים אף על פי שלא עשה כהוגן. עכ"ל. מבואר ברמב"ם מעיקר הדין מותר לבעה"ב להוציא את הפירות ואינו צריך להודיע לבעלים.
הרא"ש (שם סימן כו) אחר שהביא את דברי הגמרא כתב: וצריכה להודיעו, ואם נאנס אחר שהודיעה היא פטורה. מבואר שיטת הרא"ש שההיתר להוציא את הפירות הוא דוקא באופן שמודיע לבעלים שהוציאם, ואם לא הודיעם ונאנסו חייב לשלם לבעלים.
נחלקו הפוסקים בדעת הרמב"ם האם מודה לדברי הרא"ש שחייב להודיע לפני שמוציא מרשותו או או=ינו חייב ראה ב"י, קצות, סמ"ע, ב"ח ואגרות משה.
וכיון שיש מחלוקת אם חייב להתרות, על כן ראוי לשלוח הודעה לקבלן לפני שמפנים את הכלים.
עוד כתב הב"ח שאם בעלי החפצים אינם בעיר ואינו יכול להודיעו, חייב מהדין להודיע לב"ד, שאם לא יודיע לב"ד וישליכם לשוק נחשב למזיק בידיים, ואין כל היתר לבעלים להזיק את החפצים בידיים. וכן כתב בחו"י (סימן קסה) שההיתר שהתירו בגמרא לאותה אשה להוציא, דוקא כשמוציאה לשביל, אבל אסור לה להוציא לשוק במקום הפקר, שבזה נחשבת למזיק בידיים. גם באגרו"מ (שם) פשוט לו מסברא שגם במעשה של הגמרא שהטעה את האשה אסור לאשה להוציא את חביות היין לרה"ר במקום הפקר, שנחשב מזיק בידיים, ודברי הרמב"ם שכתב שמותר להוציא מבלי להודיעו, מדובר שבעל הפירות בעיר ומסתמא שמע על כך.
אם מודיע לבעלים שמשליך למקום צדדי ויבוא לקחת, והבעלים מקבלים את ההודעה ויכולים לקחת את החצים, ועבר זמן שיש חשש שהחפצים ילכו לאיבוד, הרי זה אבדה מדעת, ונחלקו השו"ע והרמ"א בסימן סין רסא ס"ד אם אבדה דינו כהפקר או שאינו הפקר אלא שלא חייבים להשיבה. והש"ך פסק כדעת הרמ"א שהרי זה הפקר. והנתיבות הכריע שאין מחלוקת ואם הבעלים לא שומרים עדיין אין זה הפקר, אבל אם מושלך למקום אבוד ואם לא יבואו לקחת ילך לאיבוד, הרי זה הפקר. ולפ"ז אם הוא מניח במקום שאם יעבור זמן ילך לאיבוד, והבעלים יודעים ולא באו לקחת הרי זה הפקר.
