לימוד תורה לגוי

שאלה:

מה נכלל בהגדרה של תורה שאסור ללמד לגוי?
תודה

תשובה:

אני מצרף לך כאן מאמר שכתבתי בענין זה מה מותר ומה אסור.

תצליח מאוד.

איסור לימוד תורה לגוי

מקור הדברים, בסוגית הגמ’ בחגיגה (יג ע”א), שם שנינו: “אמר רבי אמי: אין מוסרין דברי תורה לגוי[1], שנאמר (תהילים קמז): “מגיד דבריו ליעקב חוקיו ומשפטיו לישראל, לא עשה כן לכל גוי ומשפטים בל ידעום”. ע”כ[2].

מדברי רבי אמי למדנו, שאיסור זה לישראל נאמר, שעליו חל האיסור ללמד דברי תורה לגוי[3]. הן אמת שגם הגוי עצמו אסור בלימוד התורה, וכמו שאמרו בסנהדרין (נט ע”א): אמר רבי יוחנן: עובד כוכבים שעוסק בתורה חייב מיתה[4]. שנאמר (דברים לג ד): “תורה ציוה לנו משה מורשה” – לנו מורשה ולא להם. ע”כ[5]. נמצא איפוא, ששני איסורים יש בדבר – לישראל ולגוי, הנכרי מוזהר שלא לעסוק בתורה הנתונה לישראל, והישראל מוזהר שלא לסייע לו בכך וללמדו.

ובתוס’ בחגיגה שם (ד”ה אין מוסרין) הקשו: כיון שהנכרי אסור בלימוד התורה, ואף הישראל מוזהר על כך משום לאו ד”לפני עיוור לא תתן מכשול”, מפני מה הוצרכו לדרשה זו של רבי אמי לאסור לישראל ללמד תורה לנכרי.

ותי’ התוס’, דרבי אמי איירי כאשר יש בנמצא נכרי שיכול ללמדו תורה, וממילא אין הישראל המלמדו עובר בזה בלאו של “לפני עיוור”, כיון שהיה יכול ללמוד בלאו הכי ע”י הנכרי. (ראה בזה במסכת ע”ז דף ו ע”ב, לגבי המושיט כוס יין לנזיר, שאם היה זה בתרי עברי דנהרא – שלא היה יכול הנזיר ליקחנה בעצמו, המושיט לו עובר בלאו ד”לפני עיוור”, ואם היו שניהם בעברו האחד של הנהר אינו אלא מסייע בעלמא). ובזה הוא שהוצרכו לדרשא דרבי אמי לאסור לישראל ללמדו תורה גם כאשר יכול הוא ללמוד באופן אחר.

דין תלמוד תורה לנכרי הבא להתגייר

ועתה נבאר מה שדנו באחרונים, היאך הותר לנכרי הבא להתגייר ללמוד תורה בכדי לידע טעמיה והלכותיה קודם שיכנס לקהל ה’.

בסוגית הגמ’ בשבת (לא ע”א) איתא: מעשה בנכרי אחד שהיה עובר אחורי בית המדרש, ושמע סופר שהיה אומר “ואלה הבגדים אשר יעשו חושן ואפוד” (שמות כח ד). אמר – הללו למי, אמרו לו – לכהן גדול. אמר אותו נכרי בעצמו, אלך ואתגייר בשביל שישימוני כהן גדול. בא לפני שמאי וכו’, בא לפני הלל – גייריה. א”ל (הלל) כלום מעמידים מלך אלא מי שיודע תכסיסי מלכות, לך למוד תכסיסי מלכות. הלך וקרא. כיון שהגיע “והזר הקרב יומת” (במדבר א נא), א”ל מקרא זה על מי נאמר, א”ל אפי’ על דוד מלך ישראל. נשא אותו גר ק”ו בעצמו, ומה ישראל שנקראו בנים למקום וכו’. בא לפני הלל, א”ל ענוונתן הלל ינוחו לך ברכות על ראשך. ע”כ דברי הגמ’.

ובמהרש”א שם הקשה, היאך קיבלו הלל, הרי לא נתגייר אלא בכדי שיעשה כהן גדול וילבש את בגדיו הנאים, ואין מגיירין מי שכוונתו רק לשם כבוד.

ותי’ המהרש”א, שלא גיירו הלל אלא אחר שלמד וידע שגר אסור בכהונה ובעבודה. ומה שאמרו בגמ’ שגיירו, הכוונה שקיבלו ולימדו את התורה כהכנה לגרותו. ואף שאין מוסרין דברי תורה לנכרי, כיון שבא להתגייר מותר הדבר[6].

הנה נתבאר מדברי המהרש”א שמותר ללמד תורה לנכרי הבא להתגייר. וטעם הדבר בזה, דכיון שחלות הגרות מותנית בקבלת מצוות, ככל שידע יותר אודות פרטי המצוות והלכותיהם כך תהא קבלתו אותם בדעת שלימה יותר.

כדבריו כבר כתב המאירי בסנהדרין (נט ע”א), דנכרי שבא ללמוד כדי לידע אמיתות התורה, וכוונתו שלימה וכנה שאם ימצאנה אמיתית יתגייר – מותר ללמדו תורה. ומבואר מדבריו שאף שעתה אינו מוחלט אצלו שרוצה להתגייר, מ”מ כיון שכוונתו לשם שמים לידע ולברר האמת מותר ללמדו.

כדבריהם יש לדקדק מסוגית הגמ’ בע”ז (י ע”ב), שם הובא שרבי למד עם אנטונינוס עד שנתגייר (כמבואר בירושלמי במסכת מגילה פ”א). ודוחק לומר שלימדו רק ז’ מצוות בני נח.

קושית הגרעק”א מדברי התוס’ ביבמות

הגרעק”א בתשובותיו (קמא סי’ מא) תמה ע”ד המהרש”א, דלכאורה נתעלמו מעיניו דברי התוס’ ביבמות (כד ע”ב) שדנו להדיא במעשה הנ”ל, והקשו היאך גיירו הלל הרי לא היתה כוונתו לשם שמים (ואין מקבלים גרים שאין כוונתם לש”ש כמבואר בסי’ רסח סעי’ יב), ותירצו, דיודע היה בו הלל שסופו לקבל לשם שמים. ומבואר מדברי התוס’, דפשוט היה להם הדבר שאם לימדו הלל תורה על כרחך שגיירו קודם לכן שהרי אין ללמד תורה לגוי, וע”כ הוקשה להם כיצד גיירו הרי לא היתה כוונתו שלימה, ומחמת קושיתם זו חידשו שמותר היה לו לגיירו כיון שידע בו שסופו לבוא לשם שמים.

ומחמת דיוק זה שבדברי התוס’ הכריע הגרעק”א להחמיר בזה שאין ללמד תורה לגוי אף אם כוונתו בזה לברר האמת ונוהג כן כהכנה לקבלת גרות.

ומה שמודיעים אותו מקצת מצוות קלות וחמורות קודם הטבילה במקווה אין זה בגדר תלמוד תורה, אלא זהו כבר חלק מהליך הגרות עצמו, וזהו עצם מעשה קבלת עול המצוות ולא הלימוד המכין לקבלה זו. כך צ”ל לדרכו של הגרעק”א, וכבר עמד בקושיא זו על דבריו בשו”ת מחנה חיים (יו”ד סי’ מה מו), ולהלן יתבאר בכמה אופנים[7].

נמצא שבעיקר דין זה, האם מותר ללמד תורה לנכרי הבא להתגייר, נחלקו המהרש”א והגרעק”א.

יש שציינו כמקור לשיטת המהרש”א דברי הרמב”ם (הל’ מכירה פי”ד הל’ יג), שכתב: “היה גר ובא ללמוד תורה, לא יאמר לו פה שאכל נבלות וטרפות יבוא וילמד תורה שניתנה מפי הגבורה”. ולכאורה יש לעיין במה מדובר, אם בגר שכבר בא לקהל ישראל במילה וטבילה, א”כ פשיטא, שהרי כקטן שנולד הוא, וע”כ משמע, שהמדובר הוא בנכרי הבא להתגייר ורצונו ללמוד תורה כהכנה לקבלת הגרות, שמותר ללמדו תורה ואין לדחותו. (וראה עוד להלן בסוף הדברים ראיה מוכחת לשיטת המהרש”א מדברי הרמב”ם בתשובותיו, דנראה שהקל בזה גם בגוי שטרם החליט לבוא בקהל ה’ (בנוצרי ולא בישמעאלי) וכמובא לעיל מדברי המאירי, וראיה נוספת נציין לדבריו מדברי התוס’ בב”ק לח ע”א).

איסור לימוד תורה לבן נח – מדאורייתא או מדרבנן

בספרי האחרונים דנו, האם איסור זה ללמד תורה לגוי מדאורייתא הוא או מדרבנן בעלמא. ובטורי אבן בחגיגה שם נקט שאיסור זה אינו אלא מדרבנן, ולמד דבריו מסוגית הגמ’ בע”ז (מד ע”ב), שם שנינו: “שאל פרוקלוס בן פלוספוס את ר”ג בעכו וכו’, כשיצא אמר לו, אני לא באתי בגבולה היא באה בגבולי וכו’”, ע”כ. הרי ששאלו והשיבו בהלכות הנוגעות לאיסור הנאה מעבודה זרה על כל פרטיהם ודקדוקיהם, ואם היה הדבר אסור דבר תורה, צ”ב היאך השיב לו, וע”כ מוכח שאיסור זה אינו אלא מדרבנן ומפני דרכי שלום התירו. עכ”ד.

ולדבריו נראה, דאף שנחלקו האחרונים בהלכה זו, מ”מ כיון דהוי ספיקא דרבנן יש מקום להקל בזה בשעת הצורך, ובפרט שהדבר נצרך לעיתים בכדי לברר ולידע האם כנה גר זה בכוונותיו, ויודע במה הדבר כרוך.

אמנם למש”נ לעיל בהערה מדברי השפת אמת בחגיגה שם, שאין כל איסור לענות לגוי על שאלותיו, שאם לא נעשה כן יהא סבור שעוברים אנו על ד”ת ונמצא ש”ש מתחלל, אין כל ראיה מסוגיא זו, ודו”ק.

במסכת מכשירין (פ”ב משנה ז) איתא: “תינוק שנמצא מושלך בשוק, במקום שהוא מחצה ישראל מחצה עכו”ם – מטילין עליו חומרי שניהם”. ובפי’ הר”ש שם כתב עפ”ז, שאסור ללמדו תורה. ולכאורה, אם כדברי הטורי אבן דאיסור דרבנן הוא ויש לילך בספקו לקולא, מפני מה החמירו לענין זה באותו התינוק, וע”כ משמע שאיסור תורה הוא, וצ”ע.

***

חילוק בזה בין תורה לנביאים וכתובים

כמה אופנים מצינו בדברי הפוסקים, בהם הקלו ללמד תורה לגוי, ובזה ודאי נוכל לסמוך על דברי המהרש”א ללמדם לגר הבא להתגייר.

א. בשלטי גבורים (שלהי פ”ק דע”ז) כתב בשם ריא”ז, שאיסור זה נאמר רק לגבי לימוד פסוקי התורה טעמיה ופירושיה, אבל נביאים וכתובים מותר ללמד לנכרי שידע ויראה בנחמת ישראל.

ולפי דבריו יש להסתפק, האם רק נבואות ומדרשים הנוגעים לנחמת ישראל מותר ללמוד, משום שאלו הם ענינים הנוגעים ליחס שבין ישראל לאומות, או שמא איסור זה מתחילתו לא נאמר אלא לגבי לימוד מצוות התורה ופרטיהם, ולא לגבי לימוד מדרשי חז”ל המביאים לחיזוק באמונת ישראל. ונפק”מ בזה לשאר נבואות שאינן נוגעות במישרין לנחמתם של ישראל.

עוד יש לדון בזה מפני מה הותר דבר זה רק בנביאים וכתובים ולא הותר ללמוד עמם בפסוקי התורה הנוגעים לנחמת ישראל, ושמא כיון שעיקרה של תורה אינה עוסקת בענינים אלו לא הותר הדבר.

***

חילוק בזה בין תורה שבכתב לתורה שבע”פ

ב. בשו”ת יהודה יעלה למהר”י אסאד (או”ח סי’ ד) דן, האם מותר להדפיס את הש”ס ללשון העמים[8]. ויעויין שם שדן בזה משום איסורא ד”לפני עיוור לא תתן מכשול”, שע”י זה יוכלו גם נכרים לעסוק בדברי התורה, וכתב, שהיות ויכולים הם לעסוק בתורה גם באופנים אחרים לא נחשב הדבר כ”תרי עברי דנהרא”, וממילא אין בזה אלא מסייע שאין בו ממש, ואין לחוש לזה כלל.

ובהגהה שם מבן המחבר חידש, שהאיסור ללמד תורה לנכרי נאמר רק לגבי לימוד תורה שבעל פה, שאלו הן הלכות שנמסרו לבני ישראל מפה לאוזן איש מפי איש, ובהם הקפידה תורה שלא ימסרו לנכרים. אבל לימוד תורה שבכתב שניתנה להכתב ונפוצה היא בכל רחבי תבל אינה בכלל האיסור[9].

ויש להביא ראיה לדבריו מדברי הגמ’ בבבא בתרא (כא ע”ב): “בני מבוי שביקשו לעשות רופא אומן ומלמד תינוקות, יכולים לעכב עליהם”. ומבואר שם בגמ’ דאיירי בתינוקות עכו”ם שבהם הוא שיכולים בני המבוי לעכב.

ועיין שם בדברי רבינו גרשום שכתב: “מלמדי תינוקות – אם רצו ללמוד ספר רפואה או מקרא יכולים לעכב”. הנה נתבאר, שאף שהמדובר הוא בתינוקות עכו”ם מותר ללמוד עמהם מקרא, ורק משום הל’ שכנים רשאים בני המבוי לעכב.

[כדבריו מוכח גם בחשבון הסוגיא שם, שהרי ממה נפשך, אם מדובר שהיו לומדים עמהם עניני חול, מפני מה הוצרכו להעמיד מימרא זו בתינוקות עכו”ם, הרי גם בתינוקות ישראל יכול למחות כאשר אינם לומדים שם תורה, שכן רק משום מצות ת”ת הפקיעו זכותם למחות מתקנת רבי יהושע בן גמלא. וראה בזה בס’ באר שבע בקונטרס באר מים חיים הנדפס בסוף הספר אות יד, ובהג’ מהרי”ץ חיות סוטה לה ע”ב, ובשו”ת משיב דבר ח”ב סי’ עז].

ראיה לזה מסוגית הגמ’ בסוטה

כדבריו אלו של מהר”י אסאד דקדק המהרי”ץ חיות מדברי הגמ’ בסוטה (לה ע”ב), דאיתא שם: ת”ר כיצד כתבו ישראל את התורה, רבי יהודה אמר על גבי אבנים כתבוה. שנאמר (דברים כז): “וכתבת על האבנים את דברי התורה הזאת”, ואח”כ סדו אותם בסיד.

אמר לו רבי שמעון: לדבריך היאך למדו אומות של אותו הזמן תורה. אמר לו בינה יתירה נתן בהם הקב”ה ושיגרו נוטירין שלהם וקיפו את הסיד והשיאוה. ועל דבר זה נחתם גזר דינם לבאר שחת, שהיה להם ללמוד ולא למדו. ע”כ.

ופי’ רש”י שם, שעיקר קושית הגמ’ בזה היא, דאף שלא נצטוו ישראל לתרגמה לשבעים לשון בכדי ללמדה לכל העולם, מ”מ נתחייבו ליתן אפשרות לכל נכרי ללומדה אם ירצה, כדי שלא יהיה פתחון פה לאומות העולם לומר לא היה לנו היכן ללומדה.

והקשה המהרי”ץ חיות, היאך למדו אומות העולם שבאותו הדור תורה, הא קיימ”ל שאין מוסרין דברי תורה לעכו”ם. וכתב, דמכאן מוכח כדברי הפוסקים שחילקו בזה בין תורה שבכתב לתורה שבעל פה.

ובטעם הדבר כתב המהרי”ץ חיות, ע”פ דברי הירושלמי במסכת פיאה (פ”ב), דיסוד האיסור ללמד תורה לנכרי הוא בכדי שלא יאמר ישראל אני, וזה דוקא בתורה שבע”פ שלא ניתנה להכתב, וממילא יהיה נראה כישראל, אבל בתורה שבכתב שמסורה לכל העולם אין לחוש.

[אמנם, לשיטת הטורי אבן שהאיסור למסור דברי תורה לנכרי אינו אלא מדרבנן, אין מקום לקושיא זו, שהרי כשתרגמו ישראל את התורה לשבעים לשון בשעת כניסתם לארץ היה זה קודם שאסרו זאת חכמים. אכן, לסברא זו עדיין צ”ע, היאך תיקנו חכמים לאסור דבר שנתפרש בתורה להדיא להיתר].

 

טעם בזה ע”פ דברי הט”ז בבאורו לנוסח הברכה “לעסוק בדברי תורה”

באור נוסף מצינו בתשובת מהר”י אסאד שם ביסוד החילוק בין תורה שבכתב לתורה שבעל פה, ע”פ מש”כ הט”ז (או”ח סי’ מז ס”ק א) בבאורו לנוסח שתיקנו חכמים בברכת התורה – “אקב”ו לעסוק בדברי תורה”. והוא, ש”עסק התורה” זהו לימוד התורה ע”י מו”מ ופלפול החברים ביגיעה, והיינו תורה שבע”פ, והרצון בזה, שנצטוונו במצות תלמוד תורה לעמול ולהתייגע עליה ולא כאותם המשתעשעים ומתענגים בלא עמל. דע”פ זה י”ל, כי מה שאמרו בגמ’ בסנהדרין שם “עכו”ם שעוסק בתורה חייב מיתה”, היינו דוקא בתורה שבע”פ, אבל בתורה שבכתב מותר לעסוק.

נמצא לפי דבריו אלו, שאין כל מקור לדינו של המהרש”א מהמעשה בהלל שהרי שם הנידון הוא בלימוד המקראות כמבואר בדברי הגמ’ שם באורך.

חילוק בזה בין האיסור המוטל על הנכרי לאיסור המוטל על הישראל

אלא דלכאורה יש לומר, דבזה גופא חלוק גדר האיסור המוטל על הנכרי עצמו לאיסור המוטל על הישראל שלא ללמדו, והיינו, דהיתר זה של לימוד בלא “עסק” אמור רק לגבי האיסור המוטל על הנכרי עצמו, שלגביו הוא שאמרו שמותר בלימוד תורה שבכתב שאין בה טורח ועמל, אבל הישראל אינו מותר ללמדו אפי’ תורה שבכתב.

והיסוד לחילוק זה, הוא מדקדוק לשון הגמ’ במקורה של הלכה זו. דהנה, בלישנא דסוגיא בחגיגה שם שדנה באיסור המוטל על הישראל שהוא מוזהר שלא ללמד תורה לנכרי, לא נאמר לשון “עסק”, אלא לשון הגמ’ שם: “אין מוסרים דברי תורה לעכו”ם” וממילא אפשר שאין בזה כל חילוק בזה בין תורה שבכתב לתורה שבע”פ. ורק לענין האיסור המוטל על הגוי עצמו “עכו”ם שעוסקבתורה חייב מיתה” שייך חילוק זה.

ואם כנים אנו בזה, אתיא שפיר ראית המהרש”א מהמעשה דהלל להתיר ללמד תורה לגר הבא להתגייר, שהרי במעשה ההוא לא למד הנכרי בעצמו, אלא הלל לימדו, וא”כ אין כל חילוק בזה בין תורה שבכתב לתורה שבע”פ. וע”ע מוכח שבגוי הבא להכנס לקהל ה’ לא נאמר איסור זה.

היתר ללמדם את עיקרי הדברים בלא נימוקיהם וטעמיהם

ג. סברא נוספת מצינו בזה לקולא בס’ באר שבע (קונטרס באר מים חיים אות יד), שם נתבאר, דהטעם שהתירו ללמדם תורה שבכתב, הוא משום שהלשון “אין מוסרין דברי תורה” משמעו שעיקר האיסור נאמר כאשר מלמדם באופן שנעשים הדברים “מסורים” להם. כלומר, שמלמד אותם את דיני התורה בנימוקיהם וטעמיהם ושאר פרטיהם, ומקרב הדברים להבנתם עד שיודעים את דברי התורה לעומקם. אבל כאשר מלמדם ראשי פרקים בלבד בלא פרטי הדינים ונימוקיהם לא חשיב ש”מסר” להם את דברי התורה, ושרי. אמנם בסיום דבריו שם כתב, שהשומר נפשו ירחק מזה ולא ילמד עם העכו”ם אף לא פסוק אחד.

כדבריו כתב בתפארת ישראל (זבחים פי”ד משנה ד), על הא דאיתא בגמ’ שם (קטז ע”ב): “אמר ריב”א אמר רב אסי: אסור לסייען ולעשות שליחותן. אמר רבה: ולאורינהו שרי”. וכן פסק הרמב”ם (הלכות מעשה הקרבנות פי”ט הל’ טז): “ומותר להורות להם וללמדם היאך יקריבו לשם הא-ל ברוך הוא”.

והקשה התפארת ישראל, היאך מותר ללמדם את מעשה הקרבנות הרי אסור ללמד נכרי תורה. ותירץ כסברא הנ”ל, שלהורות הוראה למעשה בלא נתינת טעם ונימוק אין זה בכלל האיסור[10]. כדבריו אלו כתב גם המהרש”א בחגיגה שם.

ובעיקר הלכה זו ראה בס’ אהבת יונתן לרבי יונתן איבשיץ בהפטרת פרשת בשלח, ובדברי המאור ושמש פרשת חוקת, ובמרומי שדה לנצי”ב חגיגה שם.

סברא נוספת להקל בזה, כאשר מלמד נכרי בשכר

ד. סברא נוספת להקל בזה כתב מהר”י אסאד בתשובה הנ”ל, עפ”ד הטורי אבן בחגיגה שם. דבסוגית הגמ’ בסנהדרין (נט ע”א) נחלקו אמוראי בהגדרת איסור תלמוד תורה לנכרי, וז”ל הגמ’ שם: אמר רבי יוחנן: עכו”ם שעוסק בתורה חייב מיתה. שנאמר (דברים לג ד): “תורה ציוה לנו משה מורשה” – לנו מורשה ולא להם.

ומקשינן: וליחשבה גבי שבע מצוות בני נח. ומתרצינן: מ”ד “מורשה” – מיגזל קגזיל לה, מ”ד “מאורסה” – דינו כנערה המאורסה דבסקילה. עכ”ל הגמ’.

כלומר, האמוראים בגמ’ נחלקו ביסוד איסור לימוד תורה לנכרי, האם דינו כגזל, דכיון שהתורה ניתנה לישראל נכרי העוסק בה נחשב כגוזלה מהם, או שמא דינה כארוסה, וכיון שנתארסה לישראל נכרי העוסק בה הרי הוא כבא על נערה המאורסה. (ובין כך ובין כך כבר נכלל איסור זה בז’ המצוות – או באיסור גזל או באיסור גילוי עריות).

וכתב הטורי אבן, דהנפקא מינה במחלוקת זו, האם מותר לנכרי ללמוד תורה מישראל תמורת שכר. שאם טעם האיסור משום גזל, כיון שנותן שכרו מותר, ואם הטעם משום נערה המאורסה אסור. (וראה מש”כ בזה בשו”ת משנה הלכות בהקדמה לח”ג).

וכתב מהר”י אסאד שסברא זו היא סניף נוסף להקל בהדפסת הש”ס בלשון לע”ז, כיון שנכרי שירצה בו ירכשנו בכסף מלא. ודבר זה מצוי טובא בזמנינו בנכרי הבא להתגייר ובא למכון העוסק בגיור ומשלם שכר לימוד על שהותו שם, או במורה יהודי המלמד בבית ספר נכרי וכדו’.

אמנם עיקר סברא זו צ”ע טובא וכבר עמד בזה השפת אמת שם, היאך התירו ללמד נכרי בשכר, הרי תורתנו אינה ירושה לאדם פרטי זה או אחר, ואם פלוני מחל מה יועיל הדבר כלפי גזילת שאר ישראל. ולומר דהסכמת האומה היא שיהיו כולם מוחלים זה לזה גם אינו נראה כ”כ, שהרי גם קטנים מצויים בינינו, והלכה פסוקה היא דקטנים לאו בני מחילה נינהו כמבואר בב”מ (כב ע”ב). ואף דקטן שהגיע לעונת הפעוטות מחילתו מחילה כמבואר בתוס’ בכתובות (פו ע”א) ובש”ך (סי’ סו ס”ק פ), הא מצויים בינינו פעוטות שלא הגיעו לכלל זה, וראה בזה עוד בקצוה”ח (סי’ פח ס”ק כ), ובמחנה אפרים בהל’ אונאה (סי’ יג).

ויתכן לומר, דטעמו בזה הוא משום שבעצם לימוד התורה לגוי לא נגרם כל נזק לבני ישראל, ולהיפך אם נתיר ללמד תורה בשכר יבוא הדבר לידי רווח, דכשם שעתה נשכר ע”י כך פלוני זה למחר יזדמן מזה רווח לפלוני אחר, נמצא בסופו של דבר שלגבי הקטן נמי קרוב הדבר לבוא לידי רווח וזכות היא לו, ובזה א”צ למחילתו בפועל[11].

 

האם יש להקל בזה כאשר מלמדו בעל פה

ה. בשו”ת מחנה חיים שם הביא שיש שרצו להקל בזה כאשר מלמדו בע”פ שלא מתוך הכתב, אולם להלכה מסיק שאין להקל ללמדו אפי’ בע”פ.

יישוב ע”פ כל הנ”ל לקושית הגרעק”א

ומ”מ, לעצם הקושיא הנ”ל לשיטת הגרעק”א, היאך מלמדין לגר מצוות קלות וחמורות הרי אין מוסרין דברי תורה לעכו”ם עד שיעשה ישראל לגמרי, י”ל לפי הנ”ל בכמה אופנים.

א. מן הסתם מלמדים אותו מצוות אלו רק בראשי פרקים בלא טעמיהם ונימוקיהם. ב. מצוות אלו ע”פ רוב תורה שבכתב הן ולא תורה שבע”פ, ובזה הקלו רבים. ואם ישלם הנכרי על לימודו יש להקל בזה גם מטעמו של הטורי אבן. ובפרט שהרי לימוד זה נעשה בע”פ שלא מתוך הכתב ויש מן הפוסקים שהקלו בזה.

ו. סברא נוספת י”ל בזה, שיש לחלק בין לימוד הנעשה לצורך ידיעת התורה ללימוד הנעשה לתכלית מסוימת, שכשם שמצינו שהתירו ללמד לנכרי את דברי הנביאים שנתנבאו על נחמת ישראל, מחמת התכלית שיש בלימוד זה שידע גדולת ישראל וקץ הגלות, כך מותר גם ללמדו תורה בכדי לאיים עליו שידע חומרת ענינה קודם שיתגייר. שכל לימוד הנעשה לתכלית מסוימת שלא לצורך עצם ההשתלמות בלימוד ובחכמה אינו בכלל האיסור.

האם יש לחלק בזה בין ישמעאלים לנכרי העובד עבודה זרה, ושיטת הרמב”ם בכל הנ”ל

ז. יש שסברו לחלק בזה בין נכרי עובד עבודה זרה דעליה קפיד רחמנא שלא יעסוק בתורה, לבני ישמעאל המאמינים ביחוד ה’. אולם בתשובות הרמב”ם (פריימן סי’ שסד) דחה סברא זו, ונראה טעמו בזה, דהנה מקור איסור תלמוד תורה לנכרי הוא משום ד”ירושה היא לבני יעקב”, וא”כ מהיכי תיתי להקל בזה בשאר אומות ולתלות זאת באמונתם.

עוד הוסיף שם הרמב”ם וכתב, דאף שהישמעאלים מאמינים ביחוד ה’, מ”מ כיון שאינם מאמינים בתורה מן השמים, אין להתירם לעסוק בה.

שיטת הרמב”ם שמותר ללמד תורה לגוי כדי לקרבו לאמונת ישראל

חידוש נוסף מצינו בדברי הרמב”ם שם (ובמהדורות אחרות סי’ נ או קמט), שמותר ללמוד תורה עם הנכרי כדי לקרבו לאמונתינו[12] (וכנראה למד דבריו מהמעשה בהלל הנ”ל, דאף שהנכרי באותה שעה לא היה מוכן לקבלת עול מצוות ולא היתה דעתו לשם שמים ישב ולימדו, ולא הוצרך הרמב”ם לתירוץ התוס’ בזה), ובזה כתב לחלק בין נוצרי לישמעאלי, דהנוצרים מאמינים שתורה מן השמים היא אלא שלפי דעתם הכוזבת בטלה קדושת ישראל ח”ו, ע”כ מותר ללמדם שעי”ז יתקרבו, משא”כ הישמעאלים שכופרים בעצם דברי התורה יש לחוש שמא אם נקרבם לתורת ישראל יהיו לומדים בכדי לקנטר וירחיקו את המון העם משמירת התורה והמצוות בקושיותיהם וקינטוריהם.

כעין זה מצינו בדברי הרדב”ז בתשובותיו (ח”ב סו”ס תשצו), שכתב לאסור ללמד תורה לקראים ודומיהם, מאחר שלומדים על מנת לקנטר, וע”י לימוד זה נותנים אנו כלי זין בידם להתלוצץ מדברי תורה. בשו”ת גינת ורדים (או”ח כלל ב סי’ לא) כתב שגם תורה שבכתב אסור ללמוד עמהם מן הטעם הנזכר, אף שמאמינים הם בה.

ודבריהם מיוסדים על סוגית הגמ’ בחולין (קלג ע”א), שם נתבאר דלעולם אין ללמד תורה לתלמיד שאינו הגון, והמלמדה לו יורש גהנום וכעובד עבודה זרה וכו’, וכן פסק הרמב”ם בהל’ תלמוד תורה (פ”ד הל’ א) ובשו”ע (יו”ד סי’ רמו סעי’ יז). ומה שהתירו בברכות (כח ע”א) ללמד תורה לכל אדם וא”צ לברר אחריו האם תוכו כברו, זהו דוקא בסתם בני אדם ולא בידוע שאינו הגון, כ”כ בס’ בית הלל (ע”ד אבות דרבי נתן סו”פ ב) עיי”ש.

האם מותר לנכרי ללמוד תורה לשם חכמה בעלמא

ח. סברא נוספת יש להקל בלימוד תורה לגוי באופנים מסוימים, דהנה, מדברי הרמב”ם בהביאו הלכה זו נראה, דהא דאסרינן לנכרי ללמוד תורה, הוא דוקא כאשר עוסק בתורה מחמת מצוה, אבל אם לומדה כחכמה בעלמא, אין בדבר איסור. דכתב (הל’ מלכים פ”י הל’ ט): “אין מניחין אותן לחדש דת ולעשות מצוות לעצמן מדעתן, אלא או יהיה גר צדק ויקבל כל המצוות או יעמוד בתורתו ולא יוסיף ולא יגרע. ואם עסק בתורה או שבת או חידש דבר, מכין אותו ועונשין אותו”. ומבואר מדבריו, דהא דאסרינן לו לעסוק בתורה, זהו דוקא כאשר יש בדבר חידוש דת, שלומדה לשם מצוה, אבל לשם חכמה בעלמא אין בכך איסור. כדבריו אלו נראה נמי מדברי הרדב”ז שם, דנקט בפשיטות, שאם שבת בשבת מחמת רצונו להנפש ולא מחמת קדושת השבת ורצונו לקיים מצות שביתתה, אין בכך כל איסור.

וטעם יש בדבר, לפום מאי דאמרינן התם בטעם האיסור, דמשום לתא דעריות נגעו בה, דכתיב מורשה קהילת יעקב – אל תיקרי מורשה אלא מאורסה, וי”ל, דלא הוי כעריות אלא כשנוהג בתורה כ”אילת אהבים ויעלת חן” כפי שנתנה לישראל (עיין רמב”ם סוף הל’ אישות), אבל אם נוהג בה כחכמה בעלמא, מה איסור עריות שייך בזה.

אכן מדברי התוס’ בב”ק (לח ע”א) נראה דלא סבירא להו הכי, דאיתא שם: “וכבר שלחה מלכות רומי שני סרדיוטות אצל חכמי ישראל למדונו תורתכם, קרו ושנו ושילשו וכו’”. והקשו שם התוס’, היאך לימדום תורה הרי אין מלמדים תורה לנכרי, ועיי”ש שתי’ בשני אופנים: א. על כרחם היה הדבר ולא היו מחוייבים למסור נפשם על כך.  ב. עשו עצמם כגרים, ומשום כך לימדום (ויש בזה מקור לשיטת המהרש”א דלעיל שמותר ללמד תורה לנכרי הבא להתגייר)[13]. ומדבריהם מוכח שלא כסברא זו, שהרי סרדיוטות אלו באו ללמוד חכמת התורה ולא היה עסקם במצות תלמוד תורה, ואעפ”כ פשוט הדבר לתוס’ שיש בכך איסור. וכן נראה  מכל הנהו פוסקים דפשיטא להו לאיסור בכה”ג.

לימוד דיני נזיקין, האם יש להתירו מחמת חיובם במצות “דינים”

ט. יש להסתפק, האם מותר ללמד נכרי דיני נזיקין וכדו’, כאשר לומד כן מחמת רצונו לשפוט בני עמו ע”פ דרך התורה, דזהו אחת מז’ מצוות בני נח. ויעויין בדברי רש”י בב”מ (קיט ע”א) דשבור מלכא מלך פרס היה בקי בדינים. דמאידך י”ל, דכיון שאינו מחוייב לשפוט ע”פ דרכי התורה בדוקא אין כל צורך ללמדו, ויש להורות לו ע”פ שכלו שחננוהו מן שמיא, וצ”ע (מיהו פשוט, שאם אינו מתעתד לשפוט בין איש ובין רעהו דאינו מותר לעסוק בהלכות אלו, ואין זה בכלל ז’ מצוות שהותר ללמדם).

***

דעת הסוברים שאין הלכה כרבי אמי, ומותר ללמד ד”ת לנכרי

אמנם, בס’ באר שבע שם האריך בראיות, שכלל אין הלכה כרבי אמי, ומותר ללמד דברי תורה לנכרי, נמנה מקצתם.

א. אם אכן הלכה כרבי אמי, היאך השמיטו הרמב”ם ושו”ע הלכה זו[14].

ב. מלבד זאת סוגית הגמ’ במסכתא בבא בתרא הנ”ל מוכחת שאין הלכה כרבי אמי, שע”כ התירו ללמד תורה לתינוקות עכו”ם (דפשטות אין מקום לחלק בזה בין תורה שבכתב לתורה שבע”פ).

ג. מחמת קושית התוס’ הנ”ל בב”ק גבי סרדיוטות המלך, דאכן פשטות הדברים מורה שלא חשו חכמים לאיסור זה, ובזה נתישבה קושיתם (וע”ע בירושלמי ב”ק פ”ד ה”ג).

ד. ביבמות (סב ע”א) איתא: “שלושה דברים עשה משה מדעתו והסכימה דעתו לדעת המקום. ואחד מהם הוא ששבר את הלוחות. ואמרינן שם: מאי דרש, אמר, ומה פסח שהוא אחד מתרי”ג מצוות אמרה תורה (שמות יב מג) “כל בן נכר לא יאכל בו”, התורה כולה וישראל מומרים על אחת כמה וכמה”. ע”כ.

והקשו התוס’ (ד”ה התורה כולה), אם מקל וחומר למד, א”כ מפני מה אמרו שמדעתו היה הדבר והסכימה דעתו לדעת המקום, הרי דין ק”ו הוא אחד מי”ג מידות שהתורה נדרשת בהן, ודבר הלמד מק”ו חובה גמורה הוא מעיקר דין תורה ולא חשיב כדבר הנעשה מדעתו.

ותי’, שאין זה ק”ו גמור, דאפשר שדוקא לגבי הקרבת הפסח שקדשי שמים הוא החמירו, אבל לענין קיום המצוה כולה, אדרבה היה לו ללמדם תורה וע”י כך להחזירם בתשובה.

ומבואר מדבריהם שמותר ללמוד תורה עם המומר, וא”כ כמו”כ הדין גם בנכרי.

כעין דברי הבאר שבע אלו הוכיח גם השפת אמת בחגיגה שם מדברי הגמ’ במגילה דף ט, שם הובא המעשה בחכמי ישראל שתירגמו את התורה לשבעים לשון, ומוכח שאין בכך איסור. אמנם ראה בס’ משנה הלכות (ח”ה סי’ קעב) שהאריך לדחות ראיתו, דאדרבה משם מוכח להיפך, שכבר אמרו שם שבשעה שתירגמו את התורה ללשונות העכו”ם נעשה העולם חושך. וודאי הסיבה לכך שתירגמוה היה מחמת גזירת המלכות, ופיקוח נפש היה בדבר.

ובאמת עיקר דבריו בזה צ”ע, דהיאך נקט עפ”ז דמותר ללמד תורה לגוי, הא גם אם אין הלכה כרב אמי הדבר אסור משום לאו דלפני עיור לא תתן מכשול, ומשום מסייע לדבר עבירה (ראה לעיל בהערה שהארכנו בדבר)[15].

דברים המותרים ללמוד עם הנכרי

בפרשת ואתחנן (דברים ד ו) נאמר: “ושמרתם ועשיתם, כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים, אשר ישמעון את כל החוקים האלה, ואמרו רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה”.

ובשבת (עה ע”א) דרשו חז”ל: “איזוהי חכמה ובינה שהיא לעיני העמים, הוי אומר זה חישוב תקופות ומזלות”.

ובס’ ישמח משה הקשה, דהנה בריש פרשת חוקת כתב רש”י: “חוקים אלו מצוות שלא נתפרש טעמם, כפרה אדומה שעטנז וכלאים, שבהן מונים אומות העולם את ישראל לאמור, מצוות אלו מה טעם יש בהם”. וא”כ היאך יתכן שעל חוקים אלו נאמר כאן בפ’ ואתחנן: “אשר ישמעון את כל החוקים האלה”. והיינו, שחוקי התורה יתיישבו על ליבם של אומות העולם.

ובישובם של דברים כתב שם: משל למה הדבר דומה, לבן מלך שהיה עוסק בצרכי המלכות בארץ רחוקה, ויהי היום והנה נתרגשו עליו כמה צרות ורדיפות משונאי המלך והעמים שמסביב, נטל אביו את הקסת והדיו בכדי לשלוח לו איגרת ובה ישכילו בהנחיות ועצות שונות מדרכי המלכות ותחבולותיה, אלא שחשש המלך לכתוב דבריו אלו גלויים לעין כל זר, ולפיכך כתבה בהצפן – בלשון רמז המוסכמת לו עם בנו משכבר ימים. מיד עם סיום כתיבת האגרת נתעורר המלך בליבו, שמא לכשיראו זרים איגרת זו ויראה להם הכתוב בה כדברי שטות והבל ילעיגו לה ויבוזו לכבוד המלכות, ע”כ הוסיף בשולי האיגרת כמה דברי חכמה שיפליאו כל רואיהם, או אז, יבינו הכל שאיגרת זו כולה מלאה דברי חכמה אלא שמוצפנים הם מהם.

וכמו”כ חלק ממצוות התורה לא נתפרש טעמם, והיו אומות העולם מונים בהן את ישראל, עמד הקב”ה וצירף לה חישובי תקופות ומזלות, גימטריות ושאר דברי חכמה, שעי”ז יבינו הכל שהסיבה לכך שטעמם של חוקי התורה נעלם מאיתנו, היא מחמת עומקם וקדושתם הרמה.

ועפ”ז כתב, שכל עניני התורה שאינם מעיקר מצוותיה והלכותיה, אלא דברי חכמה הן, מותר ללמדם לנכרים כדי שילמדו מכך את עוצם קדושת התורה ורום מעלתה. (ועיי”ש שהביא מספרי הקדמונים שאברהם בירידתו למצרים לימדם את חכמת הגימטריא ושאר פרפראות החכמה).

האם מותר ללמד לשון הקודש לבן נח

בספר חסידים (סי’ רלה) כתב: לא ילמד אדם לגלח אותיות. והיינו שאסור ללמד את צורת אותיות לשון הקודש לנכרי. כדבריו כתב גם השל”ה הק’ בשם מהר”ם בן גבאי בעמ”ס עבודת הקודש, ובס’ שיורי ברכה להחיד”א (יו”ד סי’ רמו).

כעין זה מצינו בס’ עיון יעקב עמ”ס חגיגה שם, שכתב, שמה שהתירו ללמד ז’ מצוות בני נח לנכרי, הוא דוקא בעל פה ולא בכתב, משום שאותיות התורה הן כולן שמותיו של הקב”ה וקדושה יש בהן, ואין למוסרן למי שאינו מהול[16].

יש שרצו להקל בזה, ע”פ דברי המדרש (תנחומא בלק פ’ ט) שם הובא שבלעם דיבר עם אתונו בלשון הקודש, ולכאורה צ”ב מהיכן ידע לשון זו, ע”כ מישראל, ומוכח לכאורה שאין בכך איסור.

ולכאורה אין זו ראיה כ”כ, שהרי עיקר סיבת האיסור בזה היא, כדי שלא יבוא ללמוד מספר התורה שכולו שמותיו של הקב”ה, וסברא זו לא היתה שייכת כ”כ קודם מתן תורה (שהרי קודם דור ההפלגה היה העולם כולו שפה אחת והיא עיקר לשון הקודש בטהרתה כמובא בספרים). יתירה מזו היאך נוכל ללמוד מכך שבלעם ידע לשון הקודש שאכן נעשה הדבר בהיתר, שמא כפה בן ישראל ללמדו או תחבולה אחרת עשה.

ומ”מ יש לדון בזה בגוי הבא לשאול לבן ישראל כיצד אומרים מילה זו או אחרת בלשון הקודש ומצוי הדבר לעיתים, דאפשר שאסור ללמדו לדעת המחמירים כאן וצ”ע לדינא[17].

***

ללמוד תורה כשיש נכרי השומע דבריו

בשו”ת אגרות משה (יו”ד ח”ב סי’ קלב) דן, האם מותר לאדם ללמוד תורה בקול רם כאשר יושב באותו המקום גוי השומע דבריו ויכול להטות אוזנו ללמוד הימנו תורה. והעיר דהדבר מצוי בליל הסדר, כאשר האב ובני משפחתו מסובים לשולחן הסדר ומספרים ביציאת מצרים והמשרתת הנכריה יושבת עמהם. וכתב, דהדבר פשוט, דהא דאמר רב אמי “אין מוסרין ד”ת לגוי” זהו דוקא כאשר כוונתו ללמדו, אבל כאשר כוונתו ללמד לבניו והנכרי שומע מאליו אין בכך כל איסור. (ולפי זה יש להקל בזה רק במשרתת וכדו’ שאין כוונתו לשתפה בלימוד ההגדה, אבל אם הזמין הגר את הוריו הגויים להסב עמו לשולחן הסדר יש להחמיר בזה לכאורה). והביא ראיה לדבריו, מהא דמצינו בדברי חז”ל דטבי עבדו של רבן גמליאל היה בקי בתורה, אף דקיי”ל דאסור לאדם ללמד תורה לעבדו הכנעני (ראה רמב”ם הל’ עבדים פ”ח הל’ יח). וע”כ, דמאחר שלא לימדו להדיא אלא שהיה שומע מה שלימד לתלמידים אין בכך איסור.

מיהו הקשה באגרות משה (יו”ד ח”ג סי’ צ), אף אי נימא שאין בכך משום “אין מוסרין ד”ת לגוי” כיון שאין כוונתו למוסרם לו, מ”מ הרי לגוי אסור להאזין לדבריו, שאף הוא מוזהר שלא ללמוד תורה, וא”כ מדוע לא נאסר הדבר משום “לפני עיור לא תתן מכשול”.

וכתב לחדש, דאף איסור זה נאמר רק כשכל תכליתו לזמן האיסור לחבירו, אבל כאשר עושה דבר המותר לו עצמו וע”י כך מאפשר לחבירו להכשל באיסור, אינו בכלל לאו זה, דהוא עושה לעצמו ועל חבירו מוטל להזהר שלא יכשל.

והנה, מה שהוכיח באגרות משה מהא דטבי עבדו של רבן גמליאל תליא לכאורה בבאורי האחרונים לדברי הירושלמי (כתובות פ”ב הל’ י): “אסור לאדם ללמד עבדו תורה”. (ומקשינן): “לא כן אמר רבי זעירא בשם רב ירמיה העבד עולה מז’ קריות”. (ומשני): “תיפטר שלמד מאיליו או שלמדו רבו כטבי”.

ונחלקו המפרשים בביאור דבריו: בפני משה כתב: “שלמדו רבו כטבי עבדו של רבן גמליאל ומנהג עבדים נהג בו, אבל מתניתין קתני שיצא מבית הספר, דמשמע שנהגו בו מנהג בנים”. ומבואר מדבריו דמותר ללמד תורה לעבד, אלא שלא כדרך הבנים הלומדים בבית הספר.

בשו”ת יוסף אומץ (סי’ לג) פי’, “כטבי – שעבד כשר היה ובכהאי גוונא לא אסרו”. אולם בקרבן העדה פי’, “כטבי – שהיה לומד רבן גמליאל עם תלמידיו ושמע טבי, וזה נמי כלומד מאיליו”. והיינו ממש כדברי האגרות משה, אבל לפירוש הפני משה ויוסף אומץ אין כל הוכחה.