קיום מצוה וכוונה לשם מצוה במקום שיש ריח רע

שאלה:

שלום כבוד הרב היקר והאהוב!
רציתי בבקשה לשאול אדם נמצא ברחוב והוא עזר ליהודי האם מותר לכוון בראש במחשבה מצוות חסד באותו רגע שיש ריח רע מהפח ברחוב?
ובבקשה מה הדין אם אדם נמצא בבית והוא רוצה ליטול ידיים של שחרית אז הוא מכוון במחשבה מצווה דרבנן ויש ריח רע מהשירותים האם מותר? (כמובן שהוא לא מברך שיש ריח רע)
תודה רבה רבה על העזרה הרבה!

תשובה:

שלום וברכה

בשאלה זו עסק בהרחבה הגאון רבי עובדיה יוסף זצ"ל, ומסקנתו שהדבר מותר ככל שהדבר נצרך, ולכן במצות צדקה וכדומה שאין צריך כוונה והעיקר הוא הנאת העני, לא יכוין אבל בנטילת יידם למשל אפשר לכוין לשם מצוה.

לשים לב שלפעמים אין באמת ריח רע, רק מתוך לחץ שמא יש ריח רע אנחנו נוטים להרגיש בו, ריח שאדם באופן טבעי לא שם לב אליו והוא לא מפריע, אינו נחשב ריח רע.

מקורות:

שו"ת יביע אומר חלק ו – יורה דעה סימן כט

בדין הפרשת תרומות ומעשרות וקיום מצוה במקום מטונף 

(א) עמדתי ואתבונן בהא דתנן (בפ"ק דתרומות מ"ה), חמשה לא יתרומו ואם תרמו תרומתן תרומה, האילם והשכור והערום והסומא ובעל קרי. ואמרו ע"ז בירושלמי (שם ה"ד), תנא, יש מהן מפני הברכה, האילם והערום ובעל קרי. ויש מהן שאין יכולים לתרום מן המובחר, הסומא והשכור. וכן הוא בתוספתא (רפ"ג דתרומות). ובגמרא (ב"מ קיד:), מנין לערום שלא יתרום, שנאמר ולא יראה בך ערות דבר, ופירש רש"י, ערות דבר, בשעה שאתה מדבר בו לא יראה בך ערות דבר, ש"מ שאין אדם מברך כשהוא ערום, ותורם בעי ברכה. עכ"ל. ותנן נמי (בפ"ב דחלה מ"ג), האשה יושבת וקוצה חלתה ערומה מפני שהיא יכולה לכסות עצמה, אבל לא האיש. ע"ש. מכל זה למדנו שאסור להפריש חלה או תרומות ומעשרות כשהוא ערום, מפני שאסור לו לברך. וכ"פ הרמב"ם (פ"ד מה' תרומות ה"ד, ופ"ה מה' בכורים הי"א). ובטוש"ע (יו"ד סי' שכח ס"א, וסי' שלא סל"ב). והנה הדבר ברור שהוא הדין שאסור להפריש חלה או תרו"מ במקום מטונף, מפני שאסור לברך במקום מטונף, משום דבעינן והיה מחניך קדוש, וליכא. וכמבואר בברכות (כד:), ובפוסקים. וכן פסק כיו"ב הרמ"א ביו"ד (סי' יט ס"ב) שהשוחט בבית המטבחים שהוא מקום מטונף וא"א לו לברך על השחיטה, יברך ברחוק ד' אמות קודם שיכנס לשם, ולא ידבר עד לאחר השחיטה. ע"כ. וכן פסק בערוך השלחן (בדיני תרומות ומעשרות סי' מג סעיף ז), שאסור לתרום במקום המטונף, מפני שאסור לברך שם. ע"ש. אלא דמשמע לכאורה שאם אינו צריך לברך, כגון שלאחר שהפריש תרו"מ בברכה על חלק מפירותיו, בא תינוק וטינף המקום, מותר להמשיך להפריש תרו"מ על יתר הפירות. והוא הדין למפריש מעשרות מפירות דמאי, שכשם שמותר להפריש מעשרות מפירות דמאי כשהוא ערום, כדתנן (בפ"ק דדמאי מ"ד) הדמאי מפרישין אותו ערום, והוכיחו מזה בגמ' (שבת כג) שא"צ לברך על הדמאי, ולכן מותר להפריש אותו ערום, כמו כן מותר להפריש אותו במקום מטונף. וכן מבואר בירושלמי (בפ"ק דדמאי ה"ד), מחללין דמאי במרחץ מפני שאינו טעון ברכה, אבל ודאי לא, מפני שטעון ברכה. ע"ש. ולכאורה יש להעיר מכאן על מ"ש מרן החיד"א בס' טוב עין (סי' יח אות לז), וז"ל, נסתפק גדול אחד, ישראל חבוש בבית אסורים, והמקום מטונף, שבודאי אסור להתפלל ולברך שם אפי' בהרהור, אך יש להסתפק אם יכול לקיים מצוה במעשה בלי שום הרהור, כגון אם יושיטו לו דרך חלון צר לולב ואתרוג, אם יכול ליטלם בידו באופן שיעמיד על עצמו שלא להרהר עוד בזה, או דילמא גם מעשה המצות אין לעשות כי אם במקום נקי. ולכאו' יש להביא ראיה מקידושין (לב:), יכול יעמוד לפניו בבית הכסא ובבית המרחץ ת"ל תקום והדרת, קימה שיש בה הידור, ואם איתא שאין לעשות מצוה במקום מטונף, למה לי קרא דתקום והדרת, אלא ודאי שעל מעשה המצוה לא קפדינן, ומש"ה אצטריך קרא לומר דבעינן קימה שיש בה הידור. אמנם בזוה"ק פר' תרומה אמרו, דמצות בעי למקני להו באגר שלים ובאתקנותא דגרמיה ובאדכאותא דמשכניה. והובא בס' חרדים (דף ז ע"א). הרי שצ"ל הבית נקי וטהור כשמקיים מצוה. ויש לדחות דה"מ כשיש בידו לטהר המקום, אולם בנ"ד דאנוס הוא ואין בידו לטהר המקום שפיר דמי לקיים המצוה במעשה בלי הרהור. ועדיין צריך ישוב. עכת"ד בקצרה. ולכאו' לפי האמור יש ראיה לזה מדין חילול דמאי במרחץ מפני שא"צ ברכה. ושו"ר כן בס' מאורי אור (חלק באר שבע דע"ט ע"א) שכ', בירוש' פ"ק דדמאי אמרו שמותר לחלל דמאי במרחץ כיון שא"צ ברכה, ומכאן יש ללמוד שאם לא היה בידו לולב בחוה"מ ונזדמן לו במרחץ סמוך לחשיכה ואין שהות לצאת לברך עליו וליטלו, מותר לו ליטלו ולנענע בו במרחץ בלי ברכה. ע"כ. והרי זה כמבואר. 

(ב) ברם כד דייקינן פורתא נראה שיש מקום לחלק בין מצוה דאורייתא כנטילת לולב ואתרוג ביום טוב (כנידון מרן החיד"א הנ"ל), שהלכה רווחת היא בש"ע (סי' ס ס"ד) שמצות צריכות כוונה, וא"כ לא סגי בלי שיהרהר במצוה, ואסור להרהר בדברים שבקדושה במקום מטונף, למצוה דרבנן כהפרשת תרו"מ וחילול דמאי דהוי רק מדרבנן, ולא מבעיא למ"ש המג"א (סי' ס סק"ג) בשם הרדב"ז, שמצות דרבנן א"צ כוונה, א"כ הרי בידו לקיים המצוה בלי שום כוונה, אלא אף לד' החולקים על המג"א, וס"ל שאף הרדב"ז יודה שגם במצות דרבנן צריך כוונה, וע' בס' מגן גבורים בשה"ג שם, ובשו"ת מנחת אלעזר ח"ג (סי' לד), ובשאר אחרונים, מ"מ נראה שבדין הפרשת תרו"מ וחילול מעשר שני לכ"ע א"צ כוונה, כיון דלאו מצוה דרמיא עליה היא, וכמ"ש רש"י בגיטין (מז:) דבכורים דלא טבלי לאסור הפירות באכילה, הויא מצוה דרמיא עליה, משא"כ תרו"מ דלאו מצוה דרמיא עליה היא אא"כ אוכלן. ע"ש. וכן מוכח בתוס' ר"ה (ד). ומכאן העירו האחרונים על מ"ש הט"ז ביו"ד (סי' א ס"ק יז), שיש מצוה בהפרשת תרו"מ אף על פי שאינו רוצה לאכול מהפירות. והגרע"א בחי' ליו"ד שם כ' ע"ד הט"ז, לא מצאתי דבר זה, כי בפשוטו אין מצוה בהפרשה רק כשרוצה לאכול, וכ"כ המג"א (סי' ח), וה"ה לגבי תרומה. ע"ש. והאמרי בינה חיו"ד (בדיני תרומות ומעשרות סי' ג) העיר לנכון ע"ד הט"ז מפרש"י גיטין (מז:) הנ"ל. וכן העיר בשו"ת עונג יום טוב (סי' קד) ע"ש. גם בשו"ת אבני נזר (חיו"ד סי' שצו אות ד) כ' דלא אמרינן ניח"ל לאיניש למעבד מצוה בממוניה אלא לגבי שאר מצות, אבל תרומה שהיא רק תיקון הכרי שרוצה לאכלו, לא אמרי' הכי, וכמ"ש המג"א (סי' ח סק"ב) לגבי חלה שדומה לשחיטה שאינה מצוה כ"כ שהיא רק תיקון העיסה. וה"ה לתרומה. ומקור לזה מפרש"י (גיטין מז:) הנ"ל. עש"ב. והן אמת שהשפת אמת בחי' לפסחים (ט) תד"ה כדי, העיר שמד' התוס' רי"ד לקידושין (נח:) מוכח כד' הט"ז שאע"פ שאינו אוכל מהפירות רמי חיובא עליה להפריש וליתן לכהן וללוי, אך בפרש"י (גיטין מז:) מבואר להיפך. ע"ש. עכ"פ דעת רוב האחרונים דנקטינן כפי' רש"י הנ"ל. וכן העלה בס' תורת הארץ ח"א (פרק ב אות פ). וע' בשו"ת חבצלת השרון (חאו"ח סי' טו אות י). ובמש"כ בשו"ת יביע אומר ח"א (חיו"ד סי' כב אות ח). ובהערה. ע"ש. ואכמ"ל. ומעתה דין הפרשת תרו"מ וחילול מע"ש דמי להכשר מצוה שא"צ כוונה ככל המצות. ודמי למ"ש הרמב"ן בחי' לחולין (לא), וכן הובא בחי' הר"ן (שם), דהאי פלוגתא דרב ור' יוחנן דפליגי בדין נדה שנאנסה וטבלה אם עלתה לה טבילה, לא שייכא לפלוגתא דתנאי ואמוראי בפסחים (קיד:) ור"ה (כח) אם מצות צריכות כוונה או לא, דשאני הכא דטבילה ושחיטה לאו מצות נינהו אלא מכשירין, אבל במצות גופייהו לא מעיילי רב וריו"ח נפשייהו בהכי. ע"ש. וכ"ה בדברי הרמב"ן במלחמות (ס"פ ג' דראש השנה). ע"ש. וכן מרן הש"ע יו"ד (ס"ס קצח) פסק, נדה שטבלה בלא כוונה כגון שנפלה לתוך המים או שירדה להקר הרי זו מותרת לבעלה. עכ"ל. ומרן עצמו פסק באו"ח (סי' ס ס"ד) שמצות צריכות כוונה. וע"כ שמחלק בין טבילה שהיא הכשר מצוה, לשאר מצות דעלמא. וכן דעת הרדב"ז בתשו' ח"א (סי' לד). ע"ש. וה"ה להפרשת תרו"מ וחילול מע"ש שהם בחינת מכשירי מצוה להתיר הפירות באכילה, לכן א"צ כוונה, ורשאי לעשותם במרחץ ובמקום מטונף, והיינו דשרי הירוש' לחלל מע"ש של דמאי במרחץ מפני שא"צ ברכה. וכן ההיא דהרמ"א (סי' יט) בדין שחיטה במקום מטונף שיברך בחוץ רחוק ד' אמות, ויכנס וישחט במקום המטונף, משום שהשחיטה היא רק הכשר מצוה, ולא מצוה דרמיא עליה היא, וכמ"ש הרמב"ן והר"ן הנ"ל. משא"כ מצוה דרמיא עליה כגון נטילת לולב וכיו"ב דלא סגי בלא כוונה, ואפי' מצות דרבנן הרי דעת הרבה אחרונים שגם הן צריכות כוונה, ואף שהפרי חדש (סי' תפט) כ' בדעת מרן שמצות דרבנן א"צ כוונה, אין דבריו מוכרחים, וכבר חלק עליו המהר"ח אבולעפייא בס' מקראי קדש. וע' בברכי יוסף (סי' תפט ס"ק יג) מה שהאריך בזה. וע"ע בשו"ת ערוגת הבושם (חאו"ח סי' טז) ובשו"ת הרמ"ץ (חאו"ח סי' י אות יג). ע"ש. וע' להרה"ג ר"ד סקלי בשו"ת קרית חנה דוד ח"ב (חאו"ח סי' יא) וי"ל ע"ד. ואכמ"ל. ומיהו עדיין י"ל שמכיון שיש פוסקים רבים שסוברים שאפי' מצות דאורייתא א"צ כוונה, וכמ"ש הטור (ס"ס תקפט) בשם רב שרירא גאון ורבינו חננאל ורבינו יצחק אבן גיאת. וע"ע בתר"י (ספ"ק דברכות). ובהר"ן והמאירי (ר"ה כח). ובב"י שם. ע"ש. לכן במקום אונס ושעה"ד מוטב לסמוך עליהם ליטול לולב וכיוצא בו ולקיים המצוה בלי שום כוונה והרהור, ולא יתבטל מכל וכל מהמצוה. 

(ג) ותבט עיני להגאון מהר"ם לבטון ז"ל בשו"ת נכח השלחן (חאו"ח סי' ז) שהביא ספק מרן החיד"א בס' טוב עין הנ"ל אם מותר לעשות מצוה בלי ברכה במקום מטונף, וכ' שספק זה מתבאר מהא דתנן בפ"ב דחלה, ומייתי לה בברכות (כד), האשה יושבת וקוצה לה חלתה כשהיא ערומה, ופירש רש"י, ואף על פי שערום אסור לברך אשה יושבת מותרת, כי בישיבתה פניה של מטה מכוסים בקרקע. עכ"ל. וכן מבואר בד' הרמב"ם (פ"א מה' ברכות ה"ט) דהיינו משום ברכה, ואם איתא שגם עשיית מצוה בלי ברכה אסורה במקום מטונף, למה להו לרש"י ולרמב"ם לפרש מטעם הברכה, והא אפי' בלא ברכה אסור, שדין ערום כדין מקום מטונף, אלא ודאי דס"ל שעשיית מצוה בלי ברכה אין בה שום סרך איסור כלל אפי' במקום טינופת, ואינו אסור אלא משום הברכה. ודלא כאותו גדול ומופת דורינו החיד"א שנסתפקו בזה. ודו"ק כי ברור הוא. עכ"ד. ונוראות נפלאתי על מה שהשוה דין ערום לדין מקום מטונף, ורב המרחק ביניהם ולא קרב זה אל זה. כי הרי הרהור בדברי תורה ובשאר דברים שבקדושה מותר לערום, משום דכתיב ולא יראה בך ערות דבר, דיבור אסור הרהור מותר, וכמבואר בשבת (ק"נ) ובפירוש רש"י שם. משא"כ במקום המטונף אפי' הרהור אסור דכתיב והיה מחניך קדוש. וכדאיתא בשבת (מ:), ובפוסקים. וע"ע בתר"י (ברכות כ) במתני' דבעל קרי וכו'. ע"ש. וכ"כ המג"א (סי' פה סק"ב) וז"ל: איתא בשבת (ק"נ) שמותר להרהר בד"ת כנגד ערוה וכו', וצ"ל דהא דאסור להרהר בד"ת בבית הפנימי של בית המרחץ, משום דנפיש זוהמיה. ע"ש. וכ"כ הפרי חדש (סי' עה סעיף ג). ע"ש. ופשוט שאין הבדל בין להרהר ד"ת נגד ערוה של אחר, או כשהוא עצמו עומד ערום. וכמו שהוכיח במישור האליה רבא (סי' עה סק"ז) עש"ב. וכ"כ בש"ע הגר"ז שם. ולפ"ז אין שום ראיה מפירוש רש"י והרמב"ם הנ"ל שמותר לעשות מצוה בלי ברכה במקום מטונף, דשאני כשהוא ערום שרשאי לכוין בעשיית המצוה ולעשותה כהלכה, שהרהור בד"ת מותר, ורק לברך אסור משום לא יראה בך ערות דבר, והמברך צריך שיוציא בשפתיו, כמבואר בש"ע (סי' רו ס"ג). וה"ט משום דנקטינן כמ"ד הרהור לאו כדבור דמי (וכמו שהארכתי בזה בס"ד בשו"ת יביע אומר ח"ד חאו"ח סי' ג וסי' יח). אבל לעשות מצוה במקום מטונף יש לחוש פן יחשוב בדיני המצוה ובכוונת המצוה והו"ל מהרהר בד"ת במקום המטונף שאסור. ואעיקרא אין ראיה מהפרשת חלה דהו"ל מצוה דלא רמיא עליה, ודמיא להכשר מצוה שא"צ כוונה, וכמש"כ לגבי תרומה. וכנ"ל. (וכן הגרע"א והאבנ"ז השוו חלה לתרומה). משא"כ שאר מצות דעלמא. סוף דבר שאין ראית הרב נוכח השלחן מכרעת בזה כלל. וכל קבל דנא ראיתי להגאון ר' יצחק עטיה בס' רוב דגן (בקונט' אות לטובה אות יז) שהביא דברי החיד"א בס' טוב עין הנ"ל, ודחה ראיתו מהא דאצטריך קרא לומר תקום והדרת קימה שיש בה הידור, לאפוקי שלא יעמוד מפניו בבית המרחץ, דהתם (בקידושין לג) אמרינן, הא בבתי גואי (לא יקום מפניו) הא בבתי בראי (צריך לקום מפניו). וכ' מרן הכסף משנה (בפ"ו מה' ת"ת ה"ב) שבמקום שמותר להרהר בד"ת מותר לעמוד, ומש"ה בבתי בראי צריך לקום מפניו, וא"כ מכאן גילתה תורה לכל מעשה המצות שבמקום שמותר להרהר בד"ת יכול לקיים המצוה, משא"כ במקום שאסור להרהר בד"ת, שאסור לעשות מצוה, וזה בנין אב לכלם. כללו של דבר מה שמוכרח לעשותו משום חיי נפש כגון אכילה ושתיה, יעשה בלא ברכה, מכיון שהמקום מטונף, אבל מצות כגון לולב ואתרוג והנחת ציצית ותפילין וכיו"ב כיון שאינו ראוי לכוין ולהרהר במעשה המצות ובד"ת לא יעשה כלל. ולפ"ז דברי הזוה"ק שהביא החיד"א בסו"ד הם לעיכובא שצריך שיהיה המקום נקי וטהור, הלא"ה הו"ל אנוס ורחמנא פטריה, ולא הותר לו לקיים מצוה לא בדיבור ולא במעשה. עכת"ד. והנה מ"ש לדחות הראיה מקידושין (לב:), דהא התם נמי מוקי לה בבתי גואי, וכ' מרן הכ"מ משום שאסור להרהר שם בד"ת, משא"כ בבתי בראי, אף שגם המאירי קידושין שם כ' כד' מרן הכ"מ, מ"מ ק"ק לומר שזהו בנין אב לכל המצות, דהא טעמא אמרינן דבעינן קימה שיש בה הידור. ובפרט לפמ"ש הגאון ר' אלעזר רוקח בהגהות טורי אבן על הרמב"ם (בפ"ו מה' ת"ת ה"ב), שנ"ל דדוקא ברבו שאינו מובהק או בשאר חכם או שיבה אין לעמוד מפניהם בבית המרחץ, דבעינן קימה שיש בה הידור, אבל רבו מובהק דלא נפיק מהאי קרא, אלא הוי בכלל מורא, ודאי שצריך לקום מפניו אף בבית המרחץ, וכן הוא הדין באביו. ולכן הטור וש"ע לא הביאו דין זה (שאין לעמוד מפניו בביהכ"ס ובית המרחץ) בסי' ר"מ ובסי' רמ"ב, דמיירי בכבוד אביו ורבו, אלא בסי' רמ"ד דמיירי בכבוד זקן ות"ח. ע"כ. וה"נ מסתברא, דהא אמרינן בקידושין (לב:) גבי ת"ח וזקן, יכול יעמוד מפניו ממקום רחוק, ת"ל תקום והדרת, לא אמרתי קימה אלא במקום שיש בו הידור. ופרש"י, דהיינו תוך ד' אמות דמוכחא מילתא שמפניו הוא עומד והו"ל במקום שיש הידור. והרי לגבי אביו או רבו מובהק קי"ל שעומד ממנו כמלא עיניו. כדאיתא בקידושין (לג). וכ"פ הרמב"ם (בפ"ה מה' ת"ת ה"ז) והטוש"ע (סי' רמב סט"ז). אלמא דלא בעינן בהו קימה במקום שיש בו הידור. וא"כ ה"ה בבית הכסא ובבית המרחץ. וכן מתבאר בספר המקנה (קידושין לג.) בד"ה אתא א"ל לאבוה. ע"ש. לפ"ז מוכח שפיר כד' מרן החיד"א, שכל דין זה אינו רק לזקן ולת"ח דבעינן בהו קימה שיש בה הידור, אבל שאר מצות אפשר לקיים גם בבית המרחץ ובמקום מטונף, כדין קימה לאביו או רבו מובהק בבית המרחץ. וע' בפתחי תשו' יו"ד (ר"ס רמד) שהביא ג"כ ד' הטורי אבן הנ"ל. ודו"ק. +/הוספות ומילואים/ בענין ראית החיד"א שמותר לעשות מצוה במקום מטונף, ממ"ש בקידושין (לב:) דאצטריך קרא שלא יקום מפני ת"ח בבהכ"ס ומרחץ, דכתיב תקום והדרת, קימה שיש בה הידור. הלא"ה מותר לעשות שם מצוה. והרחבתי הראיה ע"פ מ"ש האחרונים שמפני רבו ואביו שחייב לקום כמלא עיניו ולא בעינן קימה שיש בה הידור, צריך לקום גם במרחץ וכו'. הנה עתה ראיתי בשו"ת תורה לשמה (סי' קלב) שנשאל במי שבירך על המצה בליל פסח והתחיל לאכול, והתינוק טינף במקום ההוא, אם ימשיך באכילתו, או אסור לעשות מצוה במקום מטונף, וכתב, שחכם אחד הביא לו ראיה מההיא דקידושין (לב:) דאי לאו קרא משמע שמותר לעשות המצוה שם, ודחה שי"ל דאי לאו קרא אף על פי שאין לעשות מצוה במקום מטונף, מ"מ כשהמצוה עוברת ומתבטלת, כהתם שהזקן עובר והולך לו, ויפסיד המצוה לגמרי, הו"א דאה"נ כל כה"ג יקום לפניו, להכי אצטריך קרא ללמדנו שפטור לקום. ומיהו יש ראיה ברורה מהירוש' שמותר להפריש מעשר על דמאי במרחץ, והפרשה זו היא מצוה גמורה מן התורה, דשמא עדיין טבל הוא, ואפ"ה מותר לעשות המצוה במרחץ. ע"כ. והנה גם לפי דחייתו הראיה מקידושין (לב:) הודה לנו שבמקום מצוה עוברת שפיר דמי לעשותה במקום מטונף. והראיה שהביא מהפרשת דמאי, כבר דחיתי בפנים אות ב' ראיה זו, דשאני הפרשת תרו"מ דלאו מצוה דרמיא עליה, שאם אינו אוכל אינו חייב להפריש תרו"מ, (וכפרש"י גיטין מז: וסיעתו), וממילא א"צ כוונה כדין טבילה שהיא הכשר מצוה, ומש"ה טבילה א"צ כוונה, (ומ"ש שהפרשה זו מצוה מה"ת, לא דק, דקי"ל (שבת כג) רוב ע"ה מעשרים הם. וקי"ל (ברכות מז) מאכילין את העניים דמאי, ואת האכסניא דמאי). ובתורה לשמה שם סיים ג"כ ע"פ הזוהר פ' תרומה שלכתחלה צריך להיות המקום נקי וטהור. וכמש"כ בפנים.+ 

(ד) וראיתי בספר עקרי הד"ט (חאו"ח סי' ה אות טו) שהביא דברי החיד"א בס' טוב עין הנ"ל, וכתב, ולי נראה לפשוט דין זה בראיה נכונה ממ"ש הרמ"א ביו"ד (סי' יט) בשם האגודה שאם שוחט במקום מטונף יברך בחוץ רחוק ד' אמות ויכנס וישחט, והלא השחיטה מ"ע היא, ואפ"ה שרינן לשחוט במקום המטונף, וא"כ נפשטא האיבעייא להיתרא. ובע"כ שדברי הזוהר בזה אינם לעיכובא, אלא למצוה מן המובחר. וצ"ל שאיסור הרהור במקום מטונף הוא רק בברכות ובד"ת, אבל כשעושה מצוה אף על פי שחושב במצוה עצמה מותר. עכת"ד. ובאמת שאין ראיתו מכרעת כלל, וכמש"כ לעיל שבמצות שחיטה והפרשת חלה ותרומה פשיטא לן דשרי, שהן מכשירי מצוה, ולא מצות דרמו עליה כתפילין ולולב וכיו"ב. והמשנה ברורה (סי' תקפח סק"ו), הביא מ"ש המג"א דהא דקי"ל שמע ט' תקיעות בט' שעות ביום יצא, דה"מ ששהה שלא מחמת אונס, אבל שהה באונס כדי לגמור כל הסדר יחזור לראש אותו הסדר, וכפסק הרמ"א לעיל (סי' סה). וכתב ע"ז המשנ"ב בביאור הלכה, וקשה לי שהרי המג"א סי' ס"ה הכריע שלא להחמיר אא"כ האונס בגוף הדבר, כגון שהמקום מטונף או האדם אינו ראוי מחמת גופו שאינו נקי, ולכאו' זה לא שייך רק בק"ש ותפלה והלל ומגילה ובהמ"ז, שאסור להזכיר ה' ולומר ד"ת במקום מטונף, אבל בתקיעות שאינן רק מעשה מצוה היכן מצינו שאסור לקיים מצוה כשגופו אינו נקי או במקום מטונף וכו'. ובס' מטה אפרים כ' שאסור לקיים מצוה במקום שאינו נקי. ואפשר דה"ט דכיון דקי"ל מצות צריכות כוונה לצאת י"ח המצוה שציונו השי"ת דבר זה נחשב כדברי תורה, ולא גרע מהרהור בד"ת שאסור במקום מטונף. גם י"ל בפשיטות שבשעה שמקיים מצוה בפועל הוא עוסק בעבודת ה' ואין לעשות עבודת ה' דרך בזיון שהוא בכלל ביזוי מצוה. וגדולה מזו אמרו בר"ה (לג) שאסור לצחצח שופר של ר"ה במי רגלים מפני הכבוד, והוא רק הכשר מצוה, כ"ש מצוה עצמה. הנה מבואר במסקנת המשנ"ב שאף בדיעבד לא מהני מה שעושה מצוה במקום מטונף, וחייב לחזור ולעשותה לצאת ידי חובת המצוה, שאל"כ לא היה נחשב לאונס כ"כ עד שיצטרך לחזור לראש הסדר. ולא זכר שר שהדבר תלוי במחלוקת האחרונים. וכנ"ל. ומההיא דר"ה (לג) שאין לצחצח קול השופר ע"י מי רגלים מפני הכבוד, ופירש הפר"ח והאחרונים (ס"ס תקפו), שהוא מטעם ביזוי מצוה, יש לדחות ששם אפשר בלא זה, וכל הקולות כשרים. ואין למדים שאי אפשר מדאפשר. ומ"ש המשנ"ב בטעמו הראשון שמטעם מצות צריכות כוונה הוא, דלא גרע מהרהור בד"ת ולכן נחשב לאונס כשהמקום מטונף, יש להעיר לפמ"ש הח"א בנשמת אדם (כלל ג סי' ב), שנ"ל שהרהור בד"ת במקום צואה ובמבואות המטונפות הוא רק מדרבנן, דמדאו' לא נאסר אלא בדיבור ממש, דהא קי"ל הרהור לא כדיבור דמי. ורק חכמים החמירו בהרהור ואסרוהו במקומות אלו. וכדמוכח מד' תר"י (ברכות כ:) במתני' דבעל קרי וכו'. וכן מבואר עוד בשערי תשובה לר' יונה (שער ג סי' מד). ונראה שכן הוא דעת הספר חסידים, שהובא במג"א (סי' פה סק"ד), שמותר להרהר בד"ת בבהכ"ס להנצל מאיסור הרהור אשה, וכמ"ש (בעירובין לב) ניח"ל לחבר למעבד איסור קל כדי שלא יכשל באיסור חמור. ע"ש. אף על פי שמד' רש"י בשבת (ק"נ) לא משמע כן. ובב"י (סי' פה) הביא מ"ש רבינו ירוחם בשם הירוש' שמותר להרהר בד"ת לאונסו בבהכ"ס, וכ' עליו מרן שזה מבואר בזבחים (קב:) לאונסו שאני, ופרש"י שהיתה שמועתו שגורה בפיו והרהר בה בעל כרחו. ונראה שר' מנוח בא לחדש ע"פ הירוש' שא"צ לדחוק עצמו כשמצטער על כך, מפני שהרהור ד"ת בבהכ"ס אינו אלא מדרבנן. ואילו מההיא דזבחים אין ראיה כ"כ שאפשר שהרהר בשמועתו שלא בכוונה. עכת"ד. וע"ע בברכי יוסף (סי' פה סק"א). ע"ש. לפ"ז כיון שאם עבר ותקע בכוונה לשם מצוה, נראה שיצא י"ח, כיון שאין האיסור רק מדרבנן, כששהה כדי לגמור הסדר לא נחשב אונס כ"כ עד שיצטרך לחזור לראש הסדר. (ובפרט למ"ד דהא דקי"ל מצות צריכות כוונה הוי רק מדרבנן. וע' בסמוך). וה"נ בחבוש בבית האסורים במקום מטונף רשאי לתקוע בלי ברכה ולצאת י"ח שמיעת קול שופר דשעת הדחק כדיעבד דמי. ודמי למ"ש הרשב"א בחי' לברכות (כב:) אהא דתניא היה עומד בתפלה ומים שותתין לו על ברכיו פוסק וממתין עד שיכלו המים וחוזר, וכ' ע"ז, מסתברא לי שא"צ להרחיק ממקום המים כלל, מדלא קתני ומרחיק ד' אמות כדקתני גבי ראה צואה כנגדו, וה"ט משום דבצואה בעינן והיה מחניך קדוש, אבל מי רגלים אינו אסור מן התורה אלא כנגד עמוד, כדאיתא לקמן (כה), הילכך אם לא התחיל מרחיק מדרבנן אבל בעומד בתפלה לא, ונראה עוד שאפי' אם בא להפסיק ולהרחיק אסור. ע"כ. וכ"כ רבינו יונה שם. וכן הסכימו התוס' (שם כב:) ד"ה ממתין. ע"ש. וכ' מרן הב"י (סי' עח) דהכי נקטינן כהרשב"א דרב מובהק הוא, ודלא כהגמ"י. וכ"כ הרמ"א בד"מ. ע"ש. וכ' הפרי חדש (ס"ס צ) שכן עיקר, ודלא כמ"ש בש"ע ס"ס צ להרחיק ד"א. ע"ש. (ובשו"ת חקרי לב (חאו"ח סי' נד) כ' ג"כ שיש לסמוך עמ"ש מרן בב"י יותר מהש"ע, אבל מרן החיד"א בשו"ת יוסף אומץ (סי' סט) כ' לדחות ד' החק"ל וכ' שהעיקר כמ"ש בש"ע. וע"ע בשו"ת חקות החיים (סי' נא) מ"ש ע"ד החק"ל הנ"ל. ע"ש). וע' באחרונים (ס"ס צ). ע"ש. ולפ"ד הרשב"א וסיעתו ה"נ הכא בדין הרהור בד"ת במקום מטונף למ"ד דהוי רק מדרבנן, יש לדמותו למי רגלים, דבדיעבד וכן בשעה"ד היכא דלא אפשר שפיר דמי לקיים מצוה בכוונתה. ויש לחלק. והן עתה ראיתי להגאון הראגצ'ובי רבי יוסף ראזין בספרו צפנת פענח (פ"ג מה' ק"ש הט"ז) שכ', לענין עשיית מצוה בלא ברכה בבהכ"ס ובית המרחץ, לכאורה הא לא גרע מהרהור בד"ת שאסור, וע' ב"מ (קיד:) ושבת (כג, ק"כ:). וע' בירושלמי פ"ק דדמאי שמותר לחלל מע"ש של דמאי בבית המרחץ. ע"כ. ומבואר שמסקנתו להקל. ואף על פי שראיתו מדין חילול דמאי במרחץ יש לדחות וכמש"כ לעיל, מסתיין שסברת הגאון ודעתו דעת תורה להקל בזה, וכמי שצידד מרן החיד"א הנ"ל. וע' בשו"ת הלק"ט ח"ב (סי' נד), ודו"ק. +/הוספות ומילואים/ מש"כ שהואיל ואם עבר ותקע לשם מצוה במקום מטונף יצא י"ח, כששהה כדי לגמור הסדר, לא נחשב הפסק באונס שנצטרך לחזור לראש. נ"ב, וכיו"ב מצינו בתוס' פסחים (ה) ד"ה לא תשחט את הפסח ועדיין חמץ קיים, שמכיון שבדיעבד אם עבר ושחט הפסח מיד אחר חצות קודם התמיד כשר, חשיב זמן שחיטת הפסח לאסרו בחמץ. ע"ש. ובתוס' זבחים (סט סע"א), שמכיון דבדיעבד אם עלה לא ירד הכשרו קרינן ביה. ע"ש. וע' בשדי חמד (מע' כ כלל פו) בשם המחנה אפרים (הל' שלוחין סימן ט), ועוד אחרונים, שבדבר שאם עבר ועשה מהני, לא שייך לומר כל מידי דלא מצי עביד ל"מ לשוויי שליח. ע"ש. וכהנה רבות בפוסקים.+ 

(ה) ואנכי חזון הרבתי בדברי הגאון מהר"ח פלאג'י בשו"ת לב חיים ח"ב (סי' קעג), במה שנשאל אם מותר לעשות צדקה ומצות אחרות במקום מטונף, והשיב, שבדבר זה נסתפק בס' טוב עין, ובעקרי הד"ט כ' להתיר. ובסו"ד ציין לכמה ספרים בזה, ורמז לד' הרמ"א ביו"ד סי' יט שמותר לשחוט במקום מטונף ויברך בחוץ וכו'. וכ' שלענין ספירת העומר יספור בלא ברכה כדי שלא יאבד המצוה לגמרי בשאר לילות כשיצא לחפשי מבית האסורים. ע"ש. וכן פסק בספרו מועד לכל חי (סי' ה אות ו). ע"ש. אולם בעיקר מה שרצה להשוות דין נתינת צדקה לשאר מצות, לכאורה יש לחלק ביניהם, משום שלא מצאה הקפידה מקום לנוח בעשיית מצוה במקום מטונף, אלא משום שמצות צריכות כוונה, וא"א לכוין במקום מטונף, דהו"ל מהרהר בד"ת במקומות המטונפים. אבל מצות צדקה שא"צ כוונה, שהכל תלוי בהנאת העני, ומה איכפת לו לעני אם הנותן כיון לשם מצוה או לא. וכיו"ב ראיתי להגר"ש לנדא בס' אהבת ציון (דרוש י דט"ז סע"ד) שכ', שבעשיית צדקה המעשה בעצמו מועיל אף בלי מחשבת מצוה, וכמ"ש בר"ה (ד) האומר סלע זו לצדקה ע"מ שיחיה בני ה"ז צדיק גמור. ואמר אדוני אבי הגאון (בעל נודע ביהודה) ז"ל הטעם למה שבכל המצות צריך לעשות המצוה לשם שמים ולא ע"מ לקבל פרס, משא"כ בצדקה, משום שכל מצות ה' אם אינו עושה לשם מצוה אין בו ממש ואינו עושה כלום, שהרי אם נטל לולב או הניח תפלין וציצית, לולא שיש בזה מצות הבורא יתברך שציונו לעשות כן, אין במעשה הזה שום תועלת מצד עצמו, ורק מפני שמקיים מצות הבורא שציונו לעשות כן, קיום המצוה גורם חשיבות ויקר תפארת המעשה, לפיכך אם אינו עושה לשם מצוה אין בו ממש, אבל בנתינת צדקה אף שאין בו מחשבת מצוה מ"מ הרי יש תועלת לעני בעשייתו, שאין הבדל אצל העני אם הנותן עושה צדקה לשמה או לא. לכך ביקש ירמיה (ב"ק טז) הכשילם בבני אדם שאינם מהוגנים, כדי שאפי' שכר מעשה לא יהיה בידם. ע"ש. וכן מוכח מדברי מרן החיד"א בס' פתח עינים ב"ב (י:) שבמצות צדקה לא בעינן כוונה בעשייתה, ע"ש. וע"ע בשו"ת הרדב"ז ח"ג (סי' תמא) שכ', שבכל המצות לא הותר לנסות את ה', חוץ מצדקה, (וכמבואר בתענית ט), והאומר סלע זו לצדקה ע"מ שיחיה בני ה"ז צדיק גמור. וטעמא דמילתא משום תקנת עניים. ע"ש. וכ"כ בשו"ת שערי דעה ח"א (סי' נז), שבמצות שבין אדם לחבירו מצינו שלא הקפידה תורה על כוונה, ואפי' למ"ד מצות צריכות כונה אפשר שזה אינו אלא במצות שבין אדם למקום, ולכן האומר סלע זו לצדקה ע"מ שיחיה בני ה"ז צדיק גמור. וכן בכל מצות שבין אדם לחבירו שעיקרן מפני תקנות העולם שרצה הבורא יתברך להיטיב לברואיו לא איכפת לן בכוונת העושה כלל. ע"ש. וכ"כ עוד השערי דעה בח"ב (ס"ס יז). ע"ש. וע"ע בנחל יצחק ח"ב (בפתיחה אות יד והלאה). ובמש"כ בס' חזון עובדיה ח"א (סי' כט עמוד קנח). ע"ש. וא"כ אף במקום מטונף אפשר לקיים מצות צדקה. ודו"ק. 

(ו) וגם הלום ראיתי אחרי רואי בשו"ת מעט מים (סי' צה) שנשאל במי שנמצא במקום מטונף, אם רשאי לספור העומר כדי שלא יאבד ממנו המצוה בשאר לילות. והביא דברי מרן החיד"א בס' טוב עין, וכתב שראיתו מההיא דקידושין (לב:) דבעינן קרא דתקום והדרת למעט בהכ"ס ומרחץ דלא הוי קימה שיש בה הידור, היא ראיה נכונה, דש"מ דבשאר מצות מותר לקיימן אף במקום מטונף. והא דקי"ל אסור להרהר בד"ת במבואות המטונפות, נראה שזהו דוקא לכתחלה, אבל כשהוא אנוס והמצוה מתבטלת ממנו מכל וכל אם לא יעשנה במקום מטונף, רשאי לעשותה בלי ברכה. וכדמוכח ממ"ש הב"י (סי' פה) בשם ר' מנוח ע"פ הירוש' וכו'. אך מ"ש בס' טוב עין בשם גדול אחד שיקיים המצוה בלי שום כוונה, ק' דהא קי"ל מצות צריכות כוונה, וי"ל דהיינו לפי המ"ד דס"ל מצות א"צ כוונה ולחוש לסברתו עדיף שיקיים המצוה בלי כוונה ממה שיבטלנה לגמרי. א"נ כשנוטל לולב ויודע שהוא חג הסוכות דמי למ"ש בש"ע (סי' תעה ס"ד) שאם אנסוהו לאכול מצה בליל פסח יצא י"ח כיון שיודע שזוהי מצה והלילה פסח. ע"ש. עכת"ד. והנה כבר כתבנו לעיל כתירוצו הראשון, שמוטב לקיים המצוה בלי כוונה, ולצאת י"ח הראשונים שפסקו מצות א"צ כוונה, ממה שיתבטל לגמרי מהמצוה. ויש להרחיב הדבור ע"פ מ"ש בשו"ת קול אליהו ח"א (חאו"ח סי' לד) דהא דמצות צריכות כוונה אינו אלא מדרבנן. וכ"כ הגאון מהר"ש קלוגר בשו"ת טוב טעם ודעת תליתאה (סי' קכז) בד"ה והנה לפי. ע"ש. וע' בפי' רשב"ם פסחים (קיד:) ובחי' הרש"ש שם. ובשו"ת יהודה יעלה אסאד (חאו"ח סי' קעג). וכבר הארכתי בזה בס' חזון עובדיה ח"א (סי' כט). והבאתי דברי האחרונים שנחלקו בזה. ע"ש. והשתא לא נפלאת ולא רחוקה דרכו של אותו גדול הסובר שבשעה"ד יקיים המצוה בלי כוונה. ויש לפלפל עוד בזה וע' להג"ר אליהו רגולר בשו"ת יד אליהו (חאו"ח סי' יד) שדן במי שחבוש בבית האסורים במקום מטונף אם רשאי בכ"ז לקרות ק"ש כדי שלא יתבטל ממצות ק"ש. שאפשר שמה שאמרה תורה והיה מחניך קדוש, אין זה אלא מ"ע שמחוייב לקיימה היכא דאפשר, וכל שא"א לקיימה לא חל החיוב, שהרי לא אמרה התורה בסגנון שאסור לקרות ק"ש במקום מטונף כי אם המצוה להיות מחנה ישראל קדוש וטהור, ודמי למ"ש בש"ע א"ח (סי' יג ס"ג) גבי מצות ציצית. ואפשר דאתי עשה דק"ש ודחי עשה דוהיה מחניך קדוש. עכת"ד. (וע"ע בסוה"ס בהשמטה ב'. ע"ש). ופשיטא שלדעת הרב יד אליהו שרשאי לקיים מצוה בלי ברכה. וכ"כ בשו"ת מהר"ם בריסק ח"ג (סי' לט אות ד) לענין נט"י באמבטיא, שהביא מה שהעיר בשו"ת שם משמעון (סי' ט) שאין לעשות מצוה במקום שאינו נקי, והביא מ"ש העקרי הד"ט בשם הרב טוב עין הנ"ל, וכתב שכיון שהתיר הרמ"א שחיטה במקום מטונף, ה"נ נט"י להא דמיא, ומכ"ש לפמ"ש הנשמת אדם שהאיסור להרהר בד"ת במקום מטונף הוא רק מדרבנן. ע"ש. וע' בדרכ"ת (סי' יט ס"ק כא) שהביא דברי העקרי הד"ט שהעיר מדברי הרמ"א, ע"ד הרב טוב עין, ודחה שע"כ לא כ' החיד"א אלא לגבי לולב ואתרוג שהיא מצוה חיובית, משא"כ שחיטה. ע"ש. (וע' בס' ילקוט הגרשוני מע' והיה מחניך קדוש. וי"ל ע"ד). – מסקנא דדינא שמותר לעשות מצוה בלי ברכה במקום מטונף כשהוא שעת הדחק ואונס גמור דלא סגי בלא"ה. ומ"ש בזוה"ק פר' תרומה שצריך לקיים המצות במקום טהור ונקי, זהו רק כשאפשר הדבר, וכמ"ש בזוה"ק (פר' צו דכ"ח ע"ב) דמצות דאורייתא דמקיימי רבנן תורה איהי לגבייהו. וע"ע במכתבי תורה להאדמו"ר מגור (סי' כו). ובס' עמק ברכה (עמוד יד). ואכמ"ל יותר. ועוד חזון למועד.