מכירת תורים ברשתות החברתיות

שאלה:

שלום הרב שליט"א
רציתי לשאול.
בארץ ישראל בשביל להוציא דרכון צריך לקבוע תור. והנה המצב שהתורות הפנויים זה רק בעוד כתשעה חודשיים, מאידך ברשתות החברתיות נעשה סחר במכירת תורות, ויש אנשים שמוכרים תור מוקדם בסכום של 500 שקלים, אני קניתי תור מוקדם דרך הרשתות החברתיות, והעברתי (לאותו אדם שאינני מכירו) סכום של 500 שקלים. ואכן קיבלתי תור.
למעשה לא הצטרכתי את התור, ומכרתי את התור לחבר בסכום של 450 שקלים.
בשבוע האחרון התברר למדינה על הסחר במכירת תורים שנעשה באינטרנט, ושיש אנשים שתפסו מעל 1000 תורים, ועושים מסחר בזה. החליטה לבטל את כל התורים שאנשים תפסו.
ועכשיו החבר בא אלי ותובע ממני את ה450 שקלים, היות ואני לא סיפקתי לו את התור שהרי המדינה ביטלה את התור שנקבע לעוד שבוע. מאידך אני טוען לו שמבחינתי אני מכרתי לו את התור ועכשיו שהתבטל התור זהו מזלו, וכמו שאם הייתי מוכר לו חפץ ואחר זמן החפץ נפסד, זהו מזלו שגרם,
השאלה עם מי הדין??
והאם בכלל שייך כאן מכירה. שזה לא דבר ממשי רק תפיסת תור..
אודה למקורות בנושא
תודה רבה

תשובה:

שלום וברכה,

מכירת תורים אינה תקיפה בהלכה כדין מוכר דבר שאין ממש, ומאחר ואין כאן מכירה וגם המדינה ביטלה את התור, המוכר צריך להחזיר את הכסף לקונה התור.

בהצלחה.

מקורות:

מכירת תורים הוא מכירה של דבר שאין בו ממש שלא חל בו מכירה וכמו שכתב השו"ע (ריב,א) שלא ניתן למכור ולתת מתנה דבר שאין בו ממש, "לפיכך המקנה לחבירו אכילת פירות דקל זה או דירת בית זה, לא קנה" וברמב"ם (פכ"ב מה' מכירה הי"ד) סיים, "כיצד, אין אדם מקנה לחבירו ריח התפוח או טעם הדבש הזה או עין הבדולח הזה".

מצאנו בפוסקים (ראה בפת"ש שם ס"ק א שהביא בשם נאות דשא ותשובת מהרש"ל ומשאת בנימין) שרכישת רישיון מהמלכות למכור בשר או יי"ש, וחל הקניית זכות מהמלך וכן יכול למכור זכות זו לאחרים למרות שהקניין הוא רשות למכור או לאכול. וכן כתב בערוך השלחן (שם ס"ג)  "מדינא דמלכותא או ממנהג הקבוע במדינה מועיל גם קנין לדבר שאין בו ממש כמו שהמנהג פשוט במחזיקי חכירות בשר כשר שמשתוים עם אנשי הישוב שישלמו כך וכך בכל שנה ויכול לשחוט כרצונו בלי תשלום מכל ליטרא כפי החוק וזהו דבר שאין בו ממש ולא ראינו מי שיערער בזה וכן כל כיוצא בזה בשארי הענינים ועמ"ש בסי' ר"א סעיף ג' וכן מועיל לדבר שלא בא לעולם ולדבר שאינו ברשותו ועמ"ש בסי' ר"ט סעיף ט"ז". מבואר שזכות שנהגו לרכוש חל בו המקח ואין דינו כדבר שאין בו ממש.

וכן מצאנו בפוסקים לגבי מכירת עליות ומצוות בבית כנסת שכתב הכנה"ג (או"ח סימן קנג הגה"ט או' ג) שקנה מצווה ומת המצווה עוברת ליורשיו וצריכים היורשים לטפל במצווה, ואם מכרו ביותר הרווח שלהם. ובאליה רבא (קמז אות ב) הוסיף שגם הקונה עצמו יכול למכור לאחרים ביוקר והרווח לעצמו. וביש"ש (ב"ק פ"ח סימן ס) כתב שכיום שנהגו למכור את העליות אזי המצווה שייכת לקונה, ולכן החוטף מהקונה עליה חייב י' זהובים. וז"ל היש"ש: "מ"מ מאחר שבעל סגן זכה במצוה, ונתנה לזה, וציוה לש"ץ לקרות אותו בפרהסיא, זוכה באותו מצוה. דכה"ג הלך אחרי המנהג. כמו שמסקינן בסוף איזהו נשך (ב"מ ע"ד ע"א) סיטומא שרושמין על החביות לסימן שקנה אותה. קניין הוא לעניין מי שפרע. ובאתרא דנהגו למקני ביה קני ממש, אלמא דאזלינן בתר מנהג, אפילו במידי דלית ביה זכייה וקניין ממש, וא"כ בנדון זה גם כן מנהג הוא לכ"ע, לזכות בו ממש. מה שאין כן בימיהם, שלא היה לשום אדם בו זכיה ממש, אם כן מה שקרא הש"ץ מסתמא לא עדיף, ואין בו זכייה ממש". מבואר שאחרי שנהגו למכור את המצוות חל בהם קניין, למרות שהמצוות הוא דבר שאין בו ממש.

במקרה הנ"ל אין מנהג במדינה למכור תורים, אלא שבמקרה אירע שיש מחסור בתורים ואנשים החליטו לסחור בתורים, ומכירת תורים הוא דבר שאין בו ממש, ואדם שמוכר תור לא חל המכר אלא שאם הקונה השתמש בתור של המוכר יהיה חייב לשלם משום שהמוכר פינה וויתר על התור שלו עבור חברו, והתשלום על מה שוויתר לו על התור שלו ונתן לחברו, אבל אין כאן קניין. 

על כן אם המדינה ביטלה את כל התורים שהוזמנו שלא בצדק, התברר שלא פינה תור לחברו, וגם מכירה לא חלה כיון שאין בו ממש, ולכן המוכר צריך להחזיר את הכסף לקונה.