תרומת מעות חיטין – לחץ כאן

האם יתכן שרב יטעה?

שאלה:

האם כשהרב פוסק הלכה אסור לבקש הסברים או מקורות? ומה עושים אם הפסק זה נגד סעיף מפורש בהלכה? וכן מה עושים אם אותו רב גם בשאלות ייעוץ אומר לאדם א' לנקוט בפעולה כלשהיא שיש לה השלכות על צד שלישי שלא בנוכחותו ולפני שהוא עושה זאת מגיע אותו אדם שאליו זה נוגע ושואל מאי האי והרב משנה את הפסק? מדובר ברב חשוב בקהילה שבקיא בהלכה ומקובל על רבים אלא ששלושת הנ"ל גרמו לי למשבר-מה ביחס לפסיקותיו. מצד שני "המהרהר אחר רבו'"!

תשובה:

מותר לבקש הסברים ומקורות, אין כל בעיה, וגם אם הרב טעה פעם ויצא שפסק שלא כדין זה לא מבטל לגמרי את גדלותו ופסיקתו, זה קורה, קורה גם שרב מאוד משוכנע בדבר מסויים ואחר כך בעקבות שיחה נוספת הוא משנה את דעתו, זה הכל בסדר ואם זה רב מקובל על תלמידי חכמים כמורה הוראה מובהק שום דבר בתפיסה לא אמור להשתנות. אני גם בטוח שאם היית משוחח איתו על כך הייתי מבין מה גרם לטעות…

וגם יש מצווה גדולה לדון כל אדם לכף זכות ובמיוחד את הרב, עי' אריכות בזה במקורות.

מקורות:

התכונה הבסיסית של בלעם היא תכונת "עין רעה". כן נאמר במשנה (אבות ה, יט), לפיה תלמידיו של בלעם הרשע מתאפיינים ב"עין רעה", ואילו תלמידי של אברהם אבינו מתאפיינים ב"עין טובה". זוהי התכונה שעמדה מאחורי כוח הקללה של בלעם: בצורה חדה ויוצאת דופן, הוא ידע לראות את הרע והחסרונות שבזולת.

ההשלכה היסודית ביותר "עין טובה" לעומת "עין רעה" היא האופן שבו אנו דנים את חברנו. מי שיש לו עין טובה רואה את הטוב שבזולת, ודן אותו לכף זכות; מנגד, בעלי העין הרעה ידגישו את הרע ויטו לדון את הזולת לכף חובה.

מכאן אנו באים לדון במאמר הנוכחי בשאלה ההלכתית של "דן לכף זכות". האם יש חיוב מן התורה לדון את הזולת לכף זכות? ביחס למי נאמרה חובה זו? האם עלינו למתוח את גבולות ההיגיון כדי לדון לכף זכות? והאם מי שאינו דן לכף זכות חייב לבקש מחילה? בשאלות אלו, ועוד, נדון בהמשך הדברים.

מצווה מן התורה

המקור הראשון למצווה לדון לכף זכות נמצא בצו הפסוק: "בצדק תשפוט עמיתך" (ויקרא יט, טו). הפשט הפשוט של הפסוק, כמבואר בספרא (שם), הוא הוראה לבית הדין – לדון בהגינות ולפי דין התורה. אולם, לצד כמה הוראות הנוגעות לבתי הדין, מבואר בגמרא (שבועות ל, א) שיש ללמוד גם לימוד כללי, שלא במסגרת בית הדין: החיוב לדון לכף זכות.

לאחר שמביא את דברי הספרא, הרמב"ם מזכיר בספר המצוות (עשה קעז) גם את החיוב לדון לכף זכות: "ויש בו עוד שראוי לדון את חבירו לכף זכות ולא יפרש מעשיו ודבריו אלא לטוב ולחסד".

יש מבין הראשונים שהגבילו את מצוות התורה של "בצדק תשפוט עמיתך" דווקא למסגרת של בית הדין. המאירי, למשל, כותב שההוראה לדון לכף זכות אינה אלא "סרך רמז" מלשון הפסוק, ומשמע אפוא שאין בכך מצווה מן התורה. ואולם, אחרים, כגון החינוך (מצווה רלה) ורבנו יונה (שערי תשובה, שער ג, אות ריח) הסכימו לדעת הרמב"ם. כלשון רבנו יונה, "היא מצות עשה מן התורה, שנאמר: בצדק תשפוט עמיתך".

לפי דעות אלו, החובה לדון לכף זכות אינה רק מידה טובה והנהגה ראויה, אלא יש בה אף מצווה מן התורה.

מידה ראויה

לצד מצווה הנלמדת מן הפסוק, חז"ל מרחיבים את הדיבור אודות החובה המוסרית לדון את הזולת לכף זכות.

במשנה במסכת אבות נאמר, משמו של יהושע בן פרחיה: "עשה לך רב, וקנה לך חבר, והוי דן את כל אדם לכף זכות" (פרק א, משנה ו). מדברי המשנה משמע שכמו שיש לאדם "לקנות חבר", כך ראוי לו לדון את כל אדם לכף זכות – שעל-ידי כך יזכה ליחסים טובים עם הזולת.

במקום אחר, הגמרא קובעת שמי שדן את חברו לכך זכות, יזכה שהקב"ה ידון אף אותו לכף זכות (שבת קכז, ב). חז"ל מציינים מעשיות שבהן גדולי התנאים נזהרו זהירות מופגת לדון לכף זכות ולא לחשוד באדם שלא כדין. לאחר שרבי עקיבא ורבי (בשני אנקדוטות שונות) הפליגו במאמצים לדון את חבריהם לכף זכות, נאמר להם: "כשם שדנתוני לכף זכות המקום ידין אתכם לזכות". גם כאן משמע שמדובר במעלה מוסרית, ולא בחיוב גמור.

הרמב"ם אף מציין את המעלה של "לדון כל אדם לכף זכות" בהלכות דעות (פרק ה, הלכה ז), וכולל אותה במעלות שבהן ראוי לתלמיד חכם לנהוג.

כן, יש לציין שלצד המעלה של לדון לכף זכות אנו מוצאים בדברי חכמים שיש להתייחס לאנשים בחשד הראוי לנסיבות העניין. לדברי מסכת דרך ארץ רבה (פרק ה), "לעולם יהיו כל בני אדם חשובין לפניך כלסטים, והוי מכבדן כרבן גמליאל" (הדברים הובאו ברש"י, תנעית כג, ב). מבואר שם מעשה ברבי יהושע, שחשד במי שהכניס לביתו, ונקט באמצעי זהירות כדי שהלה לא יוכל לגנות את רכושו. הלה לבסוף התגלה כגנב, והאמצעים שבהם נקט – השמטת הסולם מן העליה שבו ישן האורח – הצילו את רכושו. כלומר, למרות המעלה לדון את האדם לכף זכות, הצורך בזהירות גוברת ומתירה לאדם לחשוד את זולתו.

נשאלת אפוא השאלה: האם לדון את הזולת לכף זהות מהווה מצווה וחיוב גמור, ואולי מצווה מן התורה, או שמא מדובר במעלה מוסרית שחז"ל ממליצים עליה?

את מי אנו דנים?

החפץ חיים מעלה שאלה זו בהקדמתו לספר חפץ חיים, כאשר הוא מונה את האיסורים שאדם עלול לעבור בסיפור לשון הרע (מצווה עשה ג). החפץ חיים מזכיר את המצווה לדון את האדם לכף זכות, והוא מבוא (בבאר מים חיים, שם): "ואל יתפוס עלי הקורא לאמר שבוודאי הרמב"ם חולק על רבינו יונה והסמ"ג והסמ"ק, וסובר שהוא רק מדה בעלמא ולא מצות עשה, והראיה שהרמב"ם כתב שם בסוף מאמרו במשנה הנ"ל שהוא מדרכי החסידות".

החפץ חיים כותב שיש ליישב את הדברים: "דהרמב"ם איירי שם באדם שאין אני מכירו אם הוא צדיק אם רשע, לזה בודאי אין אני מחויב מן התורה לדונו לכף זכות, רק מדה טובה בעלמא, וכן ברמב"ם בפרק ה' מהלכות דעות בהלכה ז' שמונה זה בין מדותיו של תלמיד חכם ומשמע דהוא רק מדה בעלמא, התם איירי גם כן בכהאי גוונא". מנגד, כאשר מדובר באדם הידוע כירא שמים, חלה חובה גמורה לדון אותו לכף זכות.

כפי שהחפץ חיים ממשיך לבאר, בכך מיושבים דברי הרמב"ם עצמו, שמזכיר (בספר המצוות) את המצווה לדון לכף זכות כחובה גמורה, ואילו בהלכות דעות הוא מזכיר את הדבר בתור מעלת תלמידי חכמים. כן, המשנה בפרקי אבות מזכירה בפירוש שיש לדון "את כל האדם לכף זכות" – כלומר, המשנה עוסקת בכל אדם, גם אדם שאינו מוכר. מנגד, החיוב (בניגוד למעלה בלבד) לדון לכף זכות נאמר דווקא באדם המוכר כירא שמים, שמוגדר בלשון הפסוק כ"עמיתך". (עי' להלן בכך).

ותדע דהא העתיק שם לשון המשנה דאבות הוי דן את כל אדם לכף זכות, אבל אנן איירינן באיש שאני מכירו שאינו רשע רק מן הבינונים, שם הוא חיובא דאורייתא. והראיה מהרמב"ם גופא בספר המצוות במצות קע"ז הנ"ל כתב בהדיא ובכללה גם כן שיתחייב שידין את חבירו לכף זכות מלשון שיתחייב משמע בהדיא דאיירי בכל אדם דהתרי"ג מצות נאמרו לכל ישראל. וראה כי דברינו אמת, דבמשנה דאבות וכן ברמב"ם הלכות דיעות הנ"ל דאיירי במדות נאמר והוי דן את כל אדם לכף זכות ובמימרא דשבועות הנ"ל ובספר המצות הנ"ל דאיירי בביאור המצות עשה דבצדק וכו' נאמר והוי דן את חבירך לכף זכות, חבירך, משמע שאתה מכירו שאיננו רשע.

ארבע מידות באדם

מדברי הרמב"ם (בפירוש המשנה למסכת אבות) ורבנו יונה (שערי תשובה, שם) מבואר שכאשר מדובר באדם מוכר, יש שלשה סוגי אנשים, ולכל אחד גישה אחרת ביחס לשאלת כיצד לדון את מעשיהם.

בנוגע למי שהוא תלמיד חכם וירא שמים, יש חיוב לדון אותו לכף זכות גם כשהמעשה עצמו נוטה בפירוש לחובה. כלשון הרמב"ם, "אם יהיה האדם נודע שהוא צדיק מפורסם ובפעולות הטובות, ונראה לו פועל שכל עניניו מורים שהוא פועל רע, ואין אדם יכול להכריעו לטוב אלא בדוחק גדול ואפשר רחוק הוא, ראוי שתקח אותו שהוא טוב אחר שיש שום צד אפשרות להיותו טוב, ואין מותר לך לחשדו. ועל זה אמרו: כל החושד בכשרים לוקה בגופו".

על דרך זו יבוארו דברי הגמרא במסכת ברכות (יט, א), שם מבואר שכאשר תלמיד חכם עושה מעשה שנראה לנו כחטא, יש עדיין לפרש את המעשה בדרך של היתר, גם בדוחק. אפילו אם הוא בוודאי חטא, יש להחליט שהוא עשה תשובה מיד – "בוודאי עשה תשובה" – ולהניח שמדובר בנפילה רגעית וכי הוא כבר חזר לדרכיו הטובות.

באשר למי שאינו תלמיד חכם, אך הוא עדיין אדם ישר וטוב, כתב רבנו יונה שהמצווה לדון לכף זכות נאמרה עליו, אך אין צורך למתוח את גבולות ההיגיון כפי שיש לעשות לתלמיד חכם: "ואם הוא מן הבינונים אשר יזהרו מן החטא ופעמים יכשלו בו, יש עליך להטות הספק ולהכריעו לכף הזכות […] שנאמר: בצדק תשפוט עמיתך". במקרה של "בינוני", כותב רבנו יונה ש"אם הדבר נוטה לכף חובה, יהיה הדבר אצלך כמו ספק, ואל תכריעהו לכף חובה".

החפץ חיים (ג, ז) מוסיף שגם אם סביר להניח בנסיבות העניין שהפירוש השלילי הוא האמת, עדיין מן הראוי שלא להכריע את הספק ושלא לדון אותו לכף חובה.

סוג שלישי של אדם הוא מי שידוע בתור בעל עבירה, שעובר עבירות באופן תדיר. עליו כותב רבנו יונה שאין לדון אותו לכף זכות, אלא דווקא לכף חובה: "אם האיש ההוא רוב מעשיו לרוע, או בחנתו כי אין יראת אלהים בלבבו, תכריע מעשיו ודבריו לכף חובה". הרמב"ם מפליג בכך וכותב כי "כשיהיה רשע ויתפרסמו מעשיו, ואחר כן ראינוהו שיעשה מעשה שכל ראיותיו מורות שהוא טוב, ויש בו צד אפשרות רחוק לרע, ראוי להישמר ממנו ושלא תאמן בו שהוא טוב, אחר שיש בו אפשרות לרע".

סוג רביעי הוא אדם אין ידוע אם הוא טוב או רע. בנוגע אליו, כבר ראינו שיש מידה לדון אותו לכף זכות, אך אין בכך חיוב. כפי שהמרב"ם מבאר (שם), "כשיהיה אדם שלא תדע בו אם צדיק הוא אם רשע, ותראהו שיעשה מעשה או יאמר דבר שאם תפרשהו על דרך אחת יהיה טוב ואם תפרשהו על דרך אחרת יהיה רע, קח אותו על הטוב ולא תחשוב בו רע".

יש לציין שהרמב"ם מזכיר את כל החלקים האמורים בפירוש המשנה למסכת אבות, ומשמע אפוא שכולם כלולים גם בהלכות דעות של הרמב"ם. מכאן כותב הרב אשר וייס שליט"א (מנחת אשר, ויקרא) שגם מצוות התורה של לדון לכף זכות היא מצווה שיסודה התנהלות מוסרית ותקינה, על דרך איסור התורה של סיפור לשון הרע, שאף הוא יסודו במידה של עין טובה.

לשון הרע

חשוב לציין שלכללים הנ"ל יש השלכה חשובה ביחס לשאלת סיפור לשון הרע. החפץ חיים (ג, ז) מבאר שכאשר אדם מדבר על מישהו באופן שלילי, כאשר היה מוטל עליו לדון אותו לכף זכות, אזי יש בכך משום איסור לשון הרע. הוא מוכיח הלכה זו מסיפור מרים אודות משה רבנו, שכן מרים נענשה במה שהיא לא דנה את משה רבנו לכף זכות. על כן הקב"ה גער בה באומרו "מדוע לא יראתם לדבר בעבדי במשה" (במדבר יב, ח).

בקשת מחילה

בפסוק מבואר שחנה התפללה אל הקב"ה בשקט, ואילו עלי הכהן חשבה אותה לשיכורה: "וְחַנָּה הִיא מְדַבֶּרֶת עַל לִבָּהּ, רַק שְׂפָתֶיהָ נָּעוֹת וְקוֹלָהּ לֹא יִשָּׁמֵעַ, וַיַּחְשְׁבֶהָ עֵלִי לְשִׁכֹּרָה". בגמרא (ברכות לא, א) מבואר שתנועותיה ואופן תפילתה גרמו לו לחשוד בה, שלא כדין, עד שהוא גער בה: "וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ עֵלִי, עַד מָתַי תִּשְׁתַּכָּרִין; הָסִירִי אֶת יֵינֵךְ מֵעָלָיִךְ".

חנה השיבה: "וַתַּעַן חַנָּה וַתֹּאמֶר, לֹא אֲדֹנִי, אִשָּׁה קְשַׁת רוּחַ אָנֹכִי, וְיַיִן וְשֵׁכָר לֹא שָׁתִיתִי". לפי דברי הגמרא, חנה אמרה לעלי כי "לא אדון אתה בדבר זה ולא רוח הקודש שורה עליך שאתה חושדני בדבר זה". כאשר עלי הבין את טעותו, הוא ביקש ממנה מחילה.

מכאן לומדת הגמרא שמי שחושד את חברו שלא כדין, עליו לפייסו ולבקש ממנו מחילה. יש לו אפילו לברכו: " אמר רבי אלעזר: מכאן לחושד את חברו בדבר שאין בו שצריך לפייסו, ולא עוד אלא שצריך לברכו, שנאמר: ואלקי ישראל יתן את שלתך".

סיכום

המצווה של לדון את הזולת לכף זכות אינה מחייבת אותנו בנאיביות. אנחנו יודעים שבני אדם אינם מושלמים מטבעם, ויש לנו להיזהר מפני אותם כשלים אנושיים פן ניזוק בהם – אנו או זולתנו. עם זאת, התורה מאיצה בנו לדון את הזולת – את מי שראוי לכך – לכף זכות, בעין טובה.

עמידה בכך כרוכה בעבודה מוסרית מרובה. לעתים אנו נוטים להשליך על אחרים את הפגמים שלנו, ולעתים אנו דנים את זולתנו לפי סטנדרטים גבוהים ולא ריאליים. התורה מצפה מאתנו לפתח גישה חיובית ביחס לזולתנו, ולדון אותו לכך זכות; רק כך ניתן לצפות שאף הם, ואף הקב"ה, ידונו אף אותנו לכף זכות.

Join the Conversation

6 Comments

  1. תודה על התגובה המהירה (כתמיד)

    בקשר לא' – אדבר בדברים יותר ברורים בדידי הוה עובדא. לא ידעתי מאיסור יחוד נוכרי על כלי ישראל ואיפשרתי למנקה לנקות לי את המטבח. ראיתי אותה שוטפת כלים חלביים ובשריים כאחד כשמהמים עולים אדים… היא לבושה בכפפות גומי עבות ולא חשה החום המים אך האדים מעידים כמאה עדים שגם אם זה לא "יד סולדת" בהגדרה ההילכתית (לא מדדתי את חום המים אך קשה לי להאמין שכאשר המים מעלים אדים זה לא יד סולדת. למרות זאת גם אם יש הכי-תימצי מציאות שכזאת ונוכל להקל ולתלות) אך זה ודאי וודאי שהנפש סולדת. השתתפתי פעם בשיעור של רב פלוני ובין הדברים הוא אמר שבאים אליו הרבה שאלות כשרותיות משום שלא מקפידים על ההלכה הזאת. לאחר השיעור ביקשתי מקורות והוא הפנה אותי לסעיף האמור ואודה לרבנים אם יוכלו להזכיר לי אפה בדיוק זה נמצא כיון שאתמול חיפשתי ולא מצאתי. עברו מספר שנים ועברנו דירה. אני דרשתי שלמטבח יהיה דלת שניתן לנעילה כיון שלא שייך לרתק מישהו בתור "שומר" אשתי התנגדה והלכנו לרב אחר שמלכתחילה פסק לנעול אך כאשר רשתי העלתה סברה שהמטבח קטן מדי (לא בדיוק הבנתי מה הקשר) הרב אמר לה שהיא תסתפק בהצבת מצלמות. כמובן שמצלמה יש לה שני חסרונות. א) צריך למצא מי יצפה בהם לראות מה היא עשתה 6 שעות בדירה לא נראה לי שיהיה לאי-מי מאיתנו את הזמן והסבלנות לכך. לא פרקטי. וגם אם כן, זה יראה לנו מה היא עשתה. אך כמובן שזה לא ימנע ממנה להמשיך בשטיפת הכלים. כאמור אתמול חיפשתי זאת אך לא מצאתי את הסעיף הספציפי ע"מ לגשת לרב בצורה מסודרת ומכובדת של "ילמדנו רבנו" (כל זאת בנוסף לשאלה של השואל לרב ואסר וכו')

    בקשר לב' – האם לא היה מן הראוי שכאשר מציגים בפני הרב שאלה – שימנע מלפסוק עד לבירור כל הפרטים "במעמד שלשתם"? האם אין איסור לדיין לשמוע טענת בע"ד שלא בפני בע"ד חברו? (נכון, זה בדיני ממנות, אך האם זה לא מלמד על הכלל שכל פעם שנשאלת שאלה הנוגעת לאדם אחר "נקרא לנערה ונשאלה את פיה")? במיוחד שזה חוזר על עצמו מספר פעמים ואני ממש אובד עצות. אני מצד אחד מכיר אותו ומכבד אותו כאדם חכם ורבים באים להתייעץ איתו – אך מה הפשט?

    אגב, אם הרבנים מעונינים לדעת, לאחר נישואי הכרתי רב פלוני ורק אותו (מקום חדש יחסית שגם לא הבנתי בשעתו את השפה והוא יחידי שדיבר עברית) פניתי אליו למרות שהוא משתייך לקהילה שונה. לאחר מכן הכרתי רב שקצת יותר קרוב לקהילתי – אך עדין לא ממש אותו דבר ועברתי אליו והוא היה זה שהצביע על הסעיף האוסר זאת. שנים עברו והכרתי את הרב הנוכחי שהוא ממש "משלנו" וגם מכיר את הווי החיים הישראלי כך שאיתו הרגשתי הכי נוח – עד לפסקים הנ"ל ואני אנא אני בא! אני חייב רב עליו אני יכול לסמוך במאת האחוזים!

  2. זה לשון השולחן ערוך יורה דעה הלכות הכשר וטבילת כלים סימן קכב סעיף ט:

    יש ליזהר מלהניח בבית עו”ג כלי סעודה, דחיישינן שמא ישתמש בהם. הגה: ואפילו אם נתנם לאומן לתקנם, צריך לעשות בהם סימן שלא ישתמש בהם העובד כוכבים (ב”י בשם א”ח). ואם עבר ולא עשה, כשחזר ולקחן מן העובד כוכבים צריכים הגעלה. ודוקא אם שהו קצת אצל העובד כוכבים, דהיינו כחצי יום, אבל לפי שעה אין לחוש (מרדכי פא”מ). וכל זה כשרוצה להשתמש בו ביום שנתנו לו, דליכא אלא חדא ספיקא שמא נשתמש בו העו”ג או לא, אבל אם לא לקחו מן העו”ג עד לאחר זמן, דנוכל לומר אף אם נשתמש בו העובד כוכבים כבר נפגם ונשתהא מעת לעת; או נשתהא ביד ישראל לאחר שלקחו מן העובד כוכבים מעת לעת, אזלינן לקולא ואין חוששין בדיעבד (סברת הרב). ואם לקחו מן העובד כוכבים באותו יום שנתנו לו, ועבר ונשתמש בו בלא הגעלה, יש אוסרים המאכל כמו בכלי שהוא בודאי בן יומו (ארוך); ובמקום צורך יש להקל בדיעבד, ולכתחלה יש ליזהר בכל ענין, אפילו בעבדים ושפחות העובדי כוכבים שבבית ישראל, שלא לייחד כלים שלנו אצלן, שמא ישתמשו בהן בדברים האסורים (שם במרדכי). וע”ל סימן קל”ו.
    העצה לא להשתמש באותו היום אני מניח שהיא לא פרקטית, המצלמות זה רעיון טוב, כי גם אם לא תסתכלו ממש תמיד אבל זה גורם מרתיע.
    בכל מקרה מה שאמרת שצריך לשמוע את כל הנוגעים בדבר, ודאי זה לא מקובל כך בדיני איסור והיתר, תאר לך שבכל שאלה בהל' נידה למשל יצטרכו שני בני הזוג להתייצב יחד אצל הרב… או בדיני בשר בחלב לא שמענו מעולם… הרב שלך גם לא חזר בו מהעקרון, הוא פשוט מצא איזו עצה פרקטית..
    השאלה שלך מאוד מצויה בחו"ל ובאמת אינני יודע כיצד נוהגים, כדאי להתעניין אצל עוד ת"ח אני מניח שיש עוד עצות פרקטיות או הוראות שהתקבלו במשך השנים.
    אתה יכול להמשיך לשאול את הרב הזה, לא ראיתי במעשיו הנהגה חריגה.

  3. תודה שוב על המענה המהיר.

    בענין המצלמות – אין ענין של הרתעה. הגברת לא מבינה את השפה. נבקש ממנה לשטוף רצפה היא תשטוף ווילונות…. נראה לה "לא להכנס למטבח" היא תבין "תבלי כל היום במטבח" פשוט לא מבינה אנגלית ואנחנו לא מדברים ספרדית…

    מה גם שראיתי פעם פרסומת: "מה ההבדל בין מנעול למצלמה? המצלמה תראה מתי ואפה מסתובב הגנב. המנעול ישאיר אותו בחוץ"

    מעולם לא התכוונתי שבאיסור והתיר מעבר לשמיעת כל הפרטים צריך להזמין לדיון את כל בני-הבית… זה לא רלוונטי… המדובר היה בשאלות לא הלכתיות אלא ייעוץ (זה לא היתה השאלה ולא התשובה ואפילו לא הנושא זה רק דוגמא בעלמא שצצה לי בעת כתיבת השורות לצורך הבנת הנושא: "בעלי אוכל בלי ברכה, מה עלי לעשות?" האם ניתן לענות לה "חסר לו יראת-שמים. תגישי בקשת גירושין" בלי להרים טלפון לבעל ולשאול אותו היכי הוי עובדא?

    אגב, שני נקודות א) לא הייתי מכניס לשם הנושא "האם יתכן שרב יטעה" הן מקרא מלא דיבר הכתוב "אם מעיני העידה נעשה לשגגה" ב) זה היה הסיבה העיקרית לפניתי לאתרא קדישא הדין לצורך שאלות הלכתיות לאחר המשבר ההוא ולאחר שבדקתי מס' אתרים וראיתי שכאן זה בין היחידים שאכן ניתן לסמוך עליהם ולא סתם "רב של גוגל" וד"ל

  4. בנוגע לתקשורת עם העובדת אני בטוח שאתה קצת מגזים, כי אם זה היה המצב לא היית מעסיק אותה, ולאו דוקא בגלל סיבות דת… ובנוגע לנושא של המצלמות, למעשה הפוסקים סמכו על יכולת ההרתעה שלהן, הן לגבי יחוד והן לגבי חלב נכרי [יש דיונים וכו', אבל יש על מה לסמוך] כפי שהארכנו כמה פעמים כאן באתר. וצריך לדעת שלבוא לקראת האשה זה גם ערך, כלומר אם יש על מה לסמוך ואפשר למצוא דרך, אז לא לתקוע לה שם דלת זה גם ערך רוחני…
    בהצלחה רבה

  5. מחילה על ההטרחה אך "אדברה נא אך הפעם" ולהערכתי לאחר תשובה ברורה גם בנקודה זאת אכן לא אצטרך להטריח שוב את הרבנים החשובים בענין זה שוב.

    בוודאי שיש לבא לקראתה. אך האם היא לא מגזימה? האם זה לא גובל בחרדות? (יש לה היסטוריה נפשית וכבר אין לי דרך לברר אצל הרופא המטפל ע"ה שהיה מקושר לגדולי ישראל האם זה נובע מזה אא"כ אעשה שאלת חלום) כשהפתרון פשוט וזמין? ובכלל – גם אם אניח לזאת – האם זה לא גובל ב"שאל לחכם ואסר וכו'"?

    אדרבה – אם הרבנים החשובים יתירו לכתחילה הרי שאתעלם לחלוטין למרות שנוכח ההיסוריה שלנו היה לנו שאלות כפי שציינתי בגוף השאלה – וזאת ע"פ פסקו של אותו רב-אוסר ע"ה שבדיעבד אפשר להניח שהחומרי ניקוי הפכו זאת לטעם פגום.

    אגב, הרב ההוא גם ציין את ההיתר של "יוצא ונכנס" כשהוא מדגיש שזה צריך להיות כך ולא הפוך. "נכנס ויוצא". רוב הזמן צרך להיות מושגח. זאת ועוד לדעתו – זה לא היתר גורף. אם זה נעשה באופן קבוע בשעות מסויימות הגוי מתרגל לכך שבין 11:30 ל-13:15 הוא חופשי לעשות כרצונו… כבר אין את ה"מירתת". והוא נהג כך הלכה למעשה בהכשרים שהוא נתן שכאשר הבעה"ב יוצא למנחה ואין עובד יהודי אחר באיזור – ההוראה היתה ללוות את הגוי החוצה ולנעול את הדלת ולא להסתמך על ההזהרה שהוא יפוטר.

    תודה שוב וסליחה על כל ה"טרחה יתירה"

  6. א. זו לא גוזמה בכלל, לשום אדם לא נוח שסוגרים לו את חדרון המטבח בדלת כשאין בזה צורך ונועלים חלק מהיום וכו', זה עושה תחושה לא נוחה. ב. לעצם הענין כל מה שהזכרת לא לקחת בחשבון את נושא המצלמה שבזה כן סמכו הפוסקים ששייך מירתת.

Leave a comment

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

שאלות שנצפות עכשיו:

מאמרים אחרונים

מדריכים הלכתיים

הכנו עבורכם
דבר תורה לשבת!

מחפשים כל שבוע איזה דבר תורה להגיד בשבת?

מעכשיו תקבלו כל שבוע דבר תורה ואת כל השאלות הכי מעניינות אליכם למייל