שאלה:
ביו"ד סי' של"ד, סע' מ"ג, הובא רשימה של 24 דברים, שעליהם עושים נידוי לעובר עליהם, והשאילה היא: מי שעבר על אחד מהם, אבל אף אחד לא נידה אותו לא ב"ד, ולא חכם, אז כלפי שמייא הוא לא נחשב למנודה, על אף שחייב נידוי? היינו האם בלי שנידוהו, ועל אף שהוא רשע גמור שעבר על הכל, אז הוא לא נחשב "מנודה", כל זמן שב"ד לא נידוהו? (וא"כ בניו לא "בני נדוי"?).
2. עוד שאילה מי שעבר על אחד מ24 דברים האלו, אבל אף אחד לא נידה אותו, האם אסור לשמש מיטתו, כדי שלא יהיה בכלל "בני נידוי" (או"ח סי' ר"מ סע' ג')?
3. ולמה בזה"ז לא שמענו שמנדים, למשל מי שמזלזל בדבר אחד מדברי סופרים וכ"ש מדברי תורה חייב נידוי, וכן המחלל יו"ט שני של גליות (יו"ד של"ד, מג), וא"כ יוצא שהרבה חייבים נידוי?
אשמח לתשובה ברורה!
תשובה:
נידוי אינו חל מאליו אלא רק אם נידוהו בפועל, ויש פרטי דינים מתי מנדים ואיך מנדים וחילוקי דינים הנוגעים לאופן בו נידו, הן לגבי משמעות הנידוי ודיניו הן לגבי אופן התרתו, כפי שתוכל לראות שם לאורך כל הסימן.
היום לא מנדים הן משום שאין מי שראוי לנדות, או מי שראוי מחמתו לנדות, אנחנו בירידת הדורות ואף אחד לא רואה עצמו ראוי לכך, הן מחמת הריחוק מהדת שיש היום, כך שיש כל מיני לימוד זכות על החוטאים, ואשרי מי שזוכה להתקדם ולהתעלות בעבודת ה'.
כך שלמעשה אין חשש.
ברכה והצלחה ובשורות טובות.
אז למה זה הובא בשו"ע להלכות בזה"ז? המחבר הקדיש סימן שלם בשביל משהו לא רלוונטי בזה"ז?
באופן עקרוני זה קיים גם בזמן הזה, לא צריך בית מקדש ולא דיינים סמוכים, ובזמן השו"ע אולי גם נהגו בזה בפועל, רק שאלת למה היום בפועל נמנעים מכך והסברתי. אם ינדו היום זה גם יחול.
הרמב"ם איסורי ביאה כא, יח, כותב שהמקשה עצמו לדעת הוא בנידוי, אז כוונתו רק אחר שב"ד נידוהו, וזה לא נידוי מעצמו לבן אדם?? הרי לכאורה משמע מלשונו שמיד נהיה מנודה?
ראה מגיד משנה שם בשם הרמב"ן שלמעשה זה רק אם נידוהו בית דין.
השאר תגובה