שאלה:
בס"ד, האם "בריחת" זרע לפני הזמן, בזמן התשמיש, נחשב הוצאת זרע לבטלה? ואם כן מה התיקון? תודה
תשובה:
שלום רב,
בכל מקרה מדובר בשוגג והשאלה היא לא לכתחילה אלא לאחר מעשה. מעבר לזה, לכאורה הדבר תלוי במחלוקת הראשונים, והשו"ע והרמ"א בביאה שלא כדרכה באקראי. לדעת הרמ"א (אבה"ע סי' כה) שפסק כשיטת ר"י שביאה שלא כדרכה באקראי מותר, והסיבה לכך ביאר בשו"ת אגרות משה אבה"ע ח"א סי' סג שאין זה מוגדר לבטלה כפי שהרחיב שם. א"כ גם במקרה זה אין איסור כלל משום שאין זה בגדרי "לבטלה". אולם לדעת השו"ע שבבית יוסף תמה מאד על שיטת ר"י, ודאי צריך להשתדל שזה לא יקרה.
מקורות:
ראה בית יוסף אבה"ע סי' כה:
בית יוסף אבן העזר סימן כה
ומה שכתב רבינו בשם ר"י דאפילו בהוצאת שכבת זרע נמי מותר וכו'. בס"פ ד' אחין (יבמות לד:) אהא דקאמר דמעשה ער ואונן הוה שלא כדרכה הקשו התוספות (שם ד"ה ולא) מהא דשרי בנדרים שלא כדרכה ואור"י דהתם איירי בלא הוצאת זרע דשרי דכיון דליכא השחתת זרע לא הוי כמעשה ער ואונן ועוד אומר ר"י דלא הוי כמעשה ער ואונן אלא כשמתכוין להשחית זרע ורגיל לעשות כן תמיד אבל באקראי בעלמא שמתאוה לבא על אשתו שלא כדרכה שרי וכתב הרא"ש שם דהאי שינויא בתרא עיקרא*. ודבר קשה הוא להתיר לו להכשל בהוצאת זרע לבטלה אפילו באקראי ושומר נפשו ירחק מזה ומכיוצא בו וכבר כתבתי בזה. [בדק הבית] ואילו היה ר"י רואה מה שאמר הזוהר בעונש המוציא זרע לבטלה כי הוא גדול משאר עבירות שבתורה לא היה כותב זה שכתב
אולם בשו"ת אגרות משה אבה"ע שם ענף ג':
אבל לפ"ז ניחא דכיון דפירוש לבטלה הוא לבטלה ממש שאין בה שום צורך ומטעם זה מותר לצורך מצות עונה ושמחת אשתו לכן סברי הר"י והרא"ש מצד הגמ' דנדרים מקרא דכי יקח איש אשה שהיא לקוחה לעשות בה כל חפצו שמזה אמר רבי התורה התירתך עיין שם בר"ן שבענין אישות לאיש עם אשתו התירה תורה להחשיב גם זה שמתאוה לבעול שלא כדרכה כצורך ואינו לבטלה ומותר. וזה שמתירין רק באקראי הוא משום דבעצם לא היה צריך להתאות לזה שהנאתו מועטת מבכדרכה ורק באקראי שייך להתאות כעין התאוה למיטעם טעמא דאיסורא בע"ז דף כ"ו באוכל פרעוש ויתוש ופרש"י לפי שלא טעמו מעולם וכ"כ הכא מתאוה לשלא כדרכה מחמת זה באקראי. ואף אם כבר בעל פעם אחת שלא דרכה אפשר נשכח ממנו כיון שעבר זמן רב, דגם התם בפרעוש ויתוש משמע קצת בתוס' ד"ה התם שבאקראי אף שכבר אכל פעם אחת שייך לומר שבעי למיטעם טעמא דאיסורא, דהא תירצו דמלשון אוכל שקצים ורמשים משמע הרבה בזה אחר זה דמקמייתא טעם טעמא דאיסורא ולא תירצו דהתם שקתני שקצים משמע ששני פעמים אכל אף שהיה זמן גדול ביניהם אלמא דרק באכל פעם השניה בקרוב סברי שהוא מין ולא כשכבר עבר זמן גדול מאכילה הראשונה דאז יש להחשיבו רק אוכל לתיאבון. אך אף אם התם נימא שלא שייך להחשיבו לתיאבון אם כבר אכל פעם אחת בחייו מ"מ הכא ודאי שייך באקראי לומר שעוד הפעם מתאוה אבל ברגיל ודאי אין לומר שהוא מתאוה לזה וא"כ הוי עיקר כוונתו להשחית זרעו שאסור כיון שאין בזה צורך.
ולכן מתנה הר"י בזה ב' תנאים דאם מתכוין להשחית זרע אף אם הוא פעם הראשון אסור, ואם רגיל לעשות כן תמיד נמי אסור אף דאומר דהוא מתאוה לזה משום דא"א להתאות לזה תמיד ולכן הוי ודאי עיקר כוונתו להשחית זרעו ורוצה להטעות עצמו וזה אסור. אבל באקראי שמתאוה מותר אף שאינו צורך מצוה דגם זה שמתאוה נחשב לצורך בין איש לאשתו מחדוש הקרא. וא"כ כ"ש לשמש במוך לצורך עונה ושמחת אשתו כגון באשה שסכנה לה להתעבר שיש להתיר אף תמיד כל זמן שסכנה לה להתעבר. ושלא כדרכה אין להתיר משום מצות עונה ושמחת אשתו משום דאין אשה נהנית בכך דאדרבה איקרי עינוי ולא יקיים מצות עונה בזה ואף שבקידושין דף כ"ב איתא לחד לישנא דיש לה הנאה צריך לומר דהעינוי הוא גדול מההנאה כדי שלא יסתור לכמה מקומות שמפורש דהוא עינוי ולתוס' ורש"י שציין רעק"א בגליון הש"ס שם אבל במוך ודאי מותר להר"י ואזיל לשיטתו שמפרש שיטת רש"י, ובתירוץ ראשון דאוסר בשלא כדרכה בהוצאת זרע סובר לחלק מהתם דצורך מצוה היא נחשב זה לצורך אבל הכא שהוא רק למלא תאותו אין זה צורך ובתירוץ שני סובר שגם זה נחשב צורך ואינו לבטלה.
וזהו הדרך הנכון והאמת בשיטתו ולא קשה עליו כלום אף שהוא איסור חמור שבחמורים. ולכן לא הקשה עליו הב"י רק זה שכתב שקשה להתיר הוא משום דכיון דיש לחלק דדוקא צורך מצוה לא הוי לבטלה קשה להתיר מצד קושיא בעלמא באיסור חמור כזה כיון דיש לתרץ כתירוץ ראשון אף שהוא בדוחק. ולכן כתב רק שאם היה רואה הר"י בזוהר שהוא חמור מכל עבירות לא היה סומך על תירוצו להקל והיה מתרץ כתירוץ ראשון אבל קושיא ליכא. ובלצורך ממש למצוה דעונה לא היה אומר הב"י שהוא קשה להתיר כיון דמפורש כן להיתר לפירושו.
