חיוב ההנקה ביחס לבעל או ביחס לבן?

שאלה:

כשאשה מניקה באופן מלא ומוסכם שזה האוכל הכי בריא לתינוק האם מותר לאשה להפסיק את ההנקה בשביל להביא עוד ילד או שזה נקרא ע"פ ההלכה גזילה של האוכל שלו?

תשובה:

שלום וברכה

מתוך בירור הסוגיא וכפי שהדבר בא לידי ביטוי בספר משנת הכתובה להגאון רבי משה קליין שליט"א, נראה שחיוב ההנקה הוא שיעבוד של האשה ביחס לבעלה, ולא ביחס לבנה, אין לאשה חובה ביחס לבנה להניק אותו, אלא שכיון שהבעל מצווה לזון את הבן, תיקנו חכמים כחלק מהחובות ההדדיות שבין הבעל לאשה, שהיא תניק לו את בנם, ולכן, ככל שהם מחליטים יחד לעבור לתחליפי חלב כדי להכנס להריון נוסף, הרשות בידם.

מקורות:

אני מעתיק מתוך הספר:

חיוב ההנקה – לבעל או לבן

בגדר דין ההנקה [כתובות נט ע"ב – ס ע"ב] יש לדון, אם הוא חיוב של האשה ביחס לבנה, דכיון שילדתו עליה לדאוג לכלכלתו כדרך כל הארץ עד שיגמל, או שזהו אחד משעבודיה של האשה לבעלה. והיינו, שכשם שהיא מחוייבת להתקין לו את מאכליו ומלבושיו, כך מוטלת עליה החובה להניק עבורו את בנם [ומכל מקום, מלתא דפשיטא הוא, שאף אם חיוב זה מוטל על האשה ביחס לבנה, אין בכך כדי לפטור את האב מחיובו הכללי לפרנס את בניו עד שימלאו להם שש שנים, וכדמוכח בשו"ע סי' פב סעי' ה לענין גרושה].

והנה, מפשטות דברי המשנה (נט ע"ב) נראה לכאורה, שחיוב זה הוא מכלל שעבודי האשה לבעל, שעל כן אמרו, שאם הכניסה לו שתי שפחות משלה אינה חייבת להניק לו את בנו [וכן הובא להלכה בשו"ע סי' פ סעי' ח]. והיינו, דכיון שהעמידה לו שפחה אחרת במקומה שוב אינה משועבדת לו למלאכה, ועליו מוטל לשכור לו מניקת שתעשה מלאכתה במקומה. דלכאורה, אם חיוב ההנקה הוא ביחס לבן ולא ביחס לבעל, היאך יתכן לפוטרה מכך ולחייב את הבעל לשכור מינקת במקומה, מאי נפקותא איכא לבן במה שהכניסה לבעלה שפחות.

מיהו להלן סי' כו יתבאר בארוכה, דלדעת חלק מן הראשונים הטעם שאשה שהכניסה לבעלה שפחות פטורה מעשיית מלאכה, הוא משום שאשה עשירה כזו אין זה לפי כבודה להניק את בנה בעצמה, ולכך חייב הבעל  לחזר אחר מינקת שתניק לה את הילד במקומה. ולפי"ז אין מכאן ראיה לומר שחיוב זה הוא חלק משעבודה של האשה לבעלה, דאפשר שבאופן זה אומדים אנו דעתם שמתחילה נישאו על דעת שהבעל ישכור לה מינקת שתניק עבורה את בנם במקומה, ונמצא שהוא מכלל חיובי הבעל כלפיה, ואה"נ דעיקר החיוב היה מוטל עליה מתחילה ביחס לבנה, ודו"ק.

נתגרשה אם חייבת בהנקה

והנראה בזה ע"פ מש"כ הרמב"ם (הל' אישות פכ"א הל' טז), ז"ל: "האשה שנתגרשה אין כופין אותה להניק, אלא אם רצת נותן לה שכרה ומניקתו, ואם לא רצת נותנת לו את בנו והוא מטפל בו. במה דברים אמורים שלא הניקה אותו עד שהכירה, אבל אם הכירה ואפילו היה סומא אין מפרישין אותו מאמו מפני סכנת הולד, אלא כופין אותה ומניקה אותו בשכר עד עשרים וארבעה חדש", ומקורו בסוגית הגמ' בכתובות שם, וכן נפסק בשו"ע (סי' פב סעי' ה).

ולכאורה, אי נימא דחיוב ההנקה הוא ביחס לילד, דהיא זו שמחוייבת לדאוג לכלכלתו עד שיגמל, מה טעם יש לפוטרה מחיובה זה לאחר גירושיה מן הבעל, קושיא זו מכרחת לכאורה שחיוב זה הוא חלק משעבוד האשה לבעלה, ואינו שעבוד ביחס לבן, וכבר מטו בזה בי מדרשא[1].

אכילת מאכלים הממעטים את החלב

כמו כן נראה ממש"כ הרמב"ם (שם הל' יא): "פסקו לה מזונות הראויות לה והרי היא מתאוה לאכול יתר, או לאכול מאכלות אחרות מפני חלי התאוה שיש לה בבטנה, הרי זו אוכלת משלה כל מה שתרצה, ואין הבעל יכול לעכב ולומר שאם תאכל יתר מדאי או תאכל מאכל רע ימות הולד, מפני שצער גופה קודם"[2].

ובחלקת מחוקק (סי' פ ס"ק כד) הקשה, במאי קמיירי, אם המדובר הוא שבמניעת מזונות אלו נגרם לה רק צער בעלמא, ובאכילתם היא גורמת סכנה לולד – מה טעם מצא הרמב"ם להתיר את הדבר. ואם מניעת המזונות כרוכה בסכנה עבור האם, א"כ פשיטא שאף שאכילתם גורמת סכנה לולד אין טעם לאסור זאת, דהלכה פסוקה היא ד"חייך קודמין" [על ישוב קושיתו מצינו כמה תירוצים באחרונים, וראה הערה[3]].

ולפי מה שנתבאר, דחיוב ההנקה אינו נובע משעבוד שיש לאם ביחס לבנה, אלא זהו אחד משעבודיה של האשה לבעל, י"ל, דהיא לא נשתעבדה לו להניק את בנם אלא באופן הרגיל, כשאין הדבר כרוך אצלה בצער או בטירחה יתירה, אולם, כאשר היא מתאוה למזונות הרעים לחלב ומצטערת במניעתם, אין היא משועבדת לו להניק עבורו את בנו. וממילא אין כל מקום לקושיא היאך היא מותרת לסכן את בנה משום צערה, שהרי מזונות הבן מוטלים על האב, והוא שצריך לחזר עבורו אחר מינקת ראויה, ואין האם משועבדת לו לכך.

באופן דומה י"ל, שהואיל ושעבודה של האשה להניק את בנה הוא מכלל חיוביה לבעל, אפשר שלא נשתעבדה לו אלא לעצם פעולת ההנקה, ולא למנוע עצמה ממזונות הרעים כדי להשביח את החלב [ומכל מקום, נראה שחלוק בזה הדין בין מזונות הממעטים את החלב לאלו המקלקלים אותו וגורמים להיותו בעל מרכיבים מסכנים וכדו'. שהרי כאשר החלב עצמו פגום ואינו ראוי למאכל, עצם פעולת האכלה מהווה נזק עבור הולד, ובמקרה זה יאסר עליה להניקו גם כשיש לה חלב, וצ"ע בזה].

ואפשר, דהאחרונים מיאנו בפירוש זה מחמת דקדוק לשון הרמב"ם, שנימק הלכה זו בכך "שצער גופה קודם", ומשמע דהוא כעין ההלכתא ד"חייך וחיי חברך – חייך קודמין", ולכך הוקשה להם דכיון שלא נגרם בכך לאשה אלא צער בעלמא ואילו לולד כרוך הדבר בסכנה, לא שייכא הכא האי סברא.

הנקת תאומים

בראשונים נחלקו, לענין אשה שילדה תאומים, האם היא חייבת להניק את שניהם, או רק אחד מהם. שכך כתב הרי"ף (כד ע"א מדפי הרי"ף) בשם הירושלמי (פ"ה ה"ו): "אמר רבי חנינא, לא אמרו אלא אחד, אבל תאומים – לא, ולא תניק בן חברתה". ומבואר, שאשה פטורה מלהניק תאומים, כדבריו הובא סמ"ג (לאוין פא), ורמב"ם (הל' אישות פכ"א הל' יב), וכן פסק לדינא בשו"ע (סי' פ סעי' יג).

אולם, הרא"ש (שם סי' יז) נקט להלכה, שאין חילוק לענין חיוב ההנקה בין בן אחד לשנים, ובלבד שיש בכוחה לעשות להניק את שניהם. ועיי"ש שפי', דהגרסא הנכונה בירושלמי אינה כזו המובאת ברי"ף, אלא ה"ג: "אמר רבי חגי, לא אמרו אלא בנה, אבל תאומים – לא, ולמה אמרו בנה, שלא תניק בן חברתה".

וכוונת הדברים, דהא דאמרו "תאומים לא" הוא בלשון תמיה – מפני מה הדגיש התנא "בנה" וכי בא לאפוקי תאומים, הרי מסוגלת היא לכך ומפני מה נקל עליה שלא תהא צריכה להניקם. ולכך אמרו, דכוונת התנא לאפוקי שאינה חייבת להניק את בן חברתה ואפילו היה בנו של בעלה, דהיא לא נשתעבדה לו אלא לבנו הנולד ממנה ולא לשאר בניו. כדבריו אלו כתב רבינו ירוחם (נתיב כג ח"ה), וכן נראה מדברי הרמ"א (שם), ועי' חלקת מחוקק דהעיקר בזה כדברי הרי"ף והרמב"ם, וראה מש"כ בזה בהבנת דברי הרמ"א.

ואף כאן יש לעיין, דלכאורה, אם חיוב ההנקה הוא שעבוד המוטל על האשה ביחס לבנה, ומשום שהיא לבדה ראויה ומסוגלת לספק לו את צרכיו, אם כן היאך יתכן שלא הצריכוה לטרוח בכך כאשר ילדה תאומים, הרי חיוב זה אינו מכלל חיובי הממון שיש לו גדרים וסייגים, וכמו שלא מצינו כל הגבלה בחיובו של האב לזון את בניו עד היות להם ו' שנים, כך לכאורה אין הגבלה בחיוביה של האם.

אולם לפי המתבאר שחיוב זה הוא מכלל חובות האשה לבעלה, שפיר י"ל דכיון שכרוך הדבר בצער וטירחה יתירה לא נשתעבדה לו לכך.