שלום,
גוי שבא להתגייר מקבל את מעמדו כגר רק אחרי שהוא מתגייר ולא לפני (בתהליך הגיור)?
תודה
תשובה:
שלום רב
ברור מאליו.. לפני שהגיור נכנס לתוקף הוא גוי לכל דבר [בין המילה לטבילה נחלקו בכך הדעות, ויש סוברים שהוא נחשב כיהודי במקצת, אבל לפני שנימול הוא גוי של ממש למרות כוונותיו ושאיפותיו הטובות].
מקורות:
דין גר שמל ולא טבל או טבל ולא מל
מתוך ספר משנת הגר לגאון רבי משה קליין שליט"א אב"ד אונגוואר
הליך הגרות מורכב מג' ענינים נפרדים: קבלת המצוות, מילה וטבילה. בספרי הפוסקים האריכו לדון מה יהא בדינו של גר שמל וטרם טבל, או טבל ולא מל, האם דינו בזה כנכרי לכל דבר, או שמא כיון שהחל בהליך הגרות כבר בא לכלל ישראל במקצת. נפק"מ רבות יש לשאלה זו – לענין מגעו ביין, קידושין הנעשים על ידו, היתר וחובת השביתה ביום השבת, ועוד. סוגיא זו שורשיה וענפיה יתבארו להלן.
מל ולא טבל כאילו לא מל
שנינו ביבמות (מו ע"א) "ת"ר: גר שמל ולא טבל – רבי אליעזר אומר: הרי זה גר, שכן מצינו באבותינו, שמלו ולא טבלו. טבל ולא מל – רבי יהושע אומר: הרי זה גר, שכן מצינו באמהות, שטבלו ולא מלו. וחכמים אומרים: טבל ולא מל, מל ולא טבל – אין גר, עד שימול ויטבול". ע"כ.
ולענין הלכה נקטינן כחכמים, כ"כ הרמב"ם (הל' איסורי ביאה פי"ג הל' ד), וז"ל: "וכן לדורות כשירצה העכו"ם להכנס לברית ולהסתופף תחת כנפי השכינה ויקבל עליו עול תורה צריך מילה וטבילה והרצאת קרבן, ואם נקבה היא טבילה וקרבן שנאמר ככם כגר, מה אתם במילה וטבילה והרצאת קרבן אף הגר לדורות במילה וטבילה והרצאת קרבן וכו', גר שמל ולא טבל או טבל ולא מל אינו גר עד שימול ויטבול וכו'".
והנה, מפשטות דברי הגמ' נראה, דלשיטת חכמים, כיון שהגרות אינה נשלמת עד אחר שנימול וטובל לשם גרות, כל שמל ולא טבל או טבל ולא מל, דינו כנכרי לכל דבר.
ב' ראיות לכך שהטבילה לבד מכניסתו לקהל ישראל למקצת דינים
אכן, כמה ראיות מצינו בדברי האחרונים לכך שגר שטבל ולא מל אינו נחשב כנכרי לגמרי, אלא הועילה לו טבילתו להחשב כישראל במקצת:
א. בסוגית הגמ' ביבמות (צז ע"ב) נתבאר, דגר שהיתה הורתו שלא בקדושה ולידתו בקדושה, וכגון שנתגיירה אמו בהיותה מעוברת, יש לו אחוה עם אחיו שנולדו לאמו אחריו, וחייב על נשותיהם משום אשת אח. שכך שנינו שם: "שני אחים תאומים גרים וכן משוחררים, לא חולצין ולא מייבמין ואין חייבין משום אשת אח. היתה הורתן שלא בקדושה ולידתן בקדושה, לא חולצין ולא מייבמין, אבל חייבין משום אשת אח". הרי להדיא, דאף שאינם בני חליצה ויבום, שאין להם אחוה מן האב (רש"י שם), מ"מ כיון שהיתה לידתם בקדושה יש להם אחוה מן האם.
וקשיא, דהא לשיטת הרמב"ן (יבמות עח ע"א) אף דמעוברת שטבלה לגרותה בנה א"צ טבילה, מ"מ למ"ד "עובר לאו ירך אמו" אינו נעשה ישראל בטבילת אמו לבד עד שימול, דכיון דלדעה זו עובר לאו ירך אמו, ממילא דינו כזכר שאינו בא לכלל ישראל עד שימול לשם גרות (ראה בהרחבה בסי' נ).
וא"כ קשה, היאך אמרו בגר זה שהיתה לידתו בקדושה שאסור באשת אחיו מאמו כיון שטבל עמה ונולד בקדושה, הרי סו"ס אינו בא לכלל ישראל עד זמן המילה, ובמה שונה דינו מכל גר שאין לו אחוה עם אחיו הא בשעת מילתו חשבינן ליה כקטן שנולד (ראה שו"ע אבהע"ז סי' קנז סעי' ג).
ועל כרחך משמע, דכיון שטבל עם אמו ודי לו בזה לענין מצות הטבילה, כבר בא לכלל ישראל במקצת, וממילא אף שאינו בא לכלל ישראל לגמרי שוב אינו נחשב כקטן שנולד בעת מעשה המילה, ומשום כך יש לו אחוה עם אחיו.
ב. יתירה מזו מצינו בדברי המשנה בבכורות (מו ע"א), שאם טבלה אמו בהיותה מעוברת בנה חייב בפדיון הבן כדין פטר רחם בישראל. ואם כשיטת הרמב"ן שאינו בא לכלל ישראל עד שימול, א"כ בשעת הלידה נכרי היה ולא נתקדש ברחם, ומפני מה חייבוהו בפדיון. וע"כ שלענין קיום המצוות נחשב הדבר שבא כבר לכלל ישראל במקצת ע"י מעשה הטבילה לבד.
שיטת הראשונים דבמילה או טבילה לבד כבר בא לכלל ישראל במקצת
ואכן, מדברי הרשב"א (יבמות שם עא ע"א) מבואר, דאף דקיי"ל "מל ולא טבל כאילו לא מל", מ"מ ע"י מילתו לבד כבר בא לכלל יהדות במקצת. דבגמ' שם נתבאר דמקרא דכתיב "תושב ושכיר לא יאכל בו" ילפינן לאיתויי גר שמל ולא טבל שאסור לאכול מקרבן הפסח, "דקסבר אינו גר עד שימול ויטבול". וכתב הרשב"א: "קשיא לי, א"כ היינו גוי, ואע"פ שמל הרי הוא כערל – דהוי ליה כערבי מהול (וא"כ מפני מה צריך ילפותא מיוחדת למעטו מקרבן הפסח). וליתא, דשאני הכא דמילתו לשם יהדות, ואע"פ שלא נגמר גירותו מ"מ כבר התחיל ונכנס קצת בדת יהודית שאינו צריך אלא טבילה".
ומבואר מדבריו, שאף שגרותו אינה נשלמת עד שיטבול, מ"מ אחר שנימול כבר נכנס קצת בדת יהודית, ולכך ס"ד דדינו כישראל לענין קרבן הפסח. כדבריו מוכח נמי מדברי התוס' ישנים (שם מח ע"ב) שהתירו לגר שמל ולא טבל לשבות ביום השבת, יובאו הדברים להלן.
בגדר דין זה כתב הרדב"ז בתשובותיו (ח"ג סי' תתקיז), שהמילה והטבילה אינם פועלים חלות אחת בשווה, אלא המילה מוציאתו מטומאת עכו"ם שעליו, והטבילה מכניסתו לקהל ישראל, וכיון שכך יש משמעות גם לאחד מן המעשים האלו לבדו. והוסיף עוד, שגם עצם קבלתו את המצוות אף שלא די בה כדי להחיל עליו קדושת ישראל, מ"מ מעלה יתירה יש בה, שמגלה דעתו שחפץ להסתופף תחת צל השכינה ומתעלה ע"י כך יותר משאר נכרים. (להלן יובאו דבריו במלואם).
חזינן מדבריהם, דאף שאינו נכנס לקהל ישראל עד שימול ויטבול, מ"מ ע"י המילה לבד כבר מתחלת הגרות ולא חשיב כנכרי לגמרי.
וכמה נפק"מ יש בהלכה זו:
גר תושב שנגע ביין, האם נאסר עי"ז משום יין נסך
נחלקו הראשונים, בגר שמל ולא טבל ונגע ביין, האם נאסר היין משום יין נסך. ושורש מחלוקתם בזה הוא מחמת דברי הגמ' בע"ז (סד ע"ב), שם איתא: "איזהו גר תושב, כל שקיבל עליו בפני שלושה חברים שלא לעבוד עבודת כוכבים, דברי ר"מ. וחכמים אומרים: כל שקיבל עליו שבע מצוות שקיבלו עליהם בני נח. אחרים אומרים: אלו לא באו לכלל גר תושב, אלא איזהו גר תושב, זה גר אוכל נבלות שקיבל עליו לקיים כל מצוות האמורות בתורה חוץ מאיסור נבילות, מייחדין אצלו יין ואין מפקידין אצלו יין ואפי' בעיר שרובה ישראל, אבל מייחדין אצלו יין אפי' בעיר שרובה נכרים". ע"כ לשון הברייתא.
ופי' רש"י, דכיון שקיבל עליו גר תושב זה לקיים את המצוות שוב אינו נחשד שמא ינסך יין זה לע"ז או יחליפנו ביינו המנוסך לע"ז, ומשום כך אין מגעו אוסר את היין. (ומה שאסרו להפקיד אצלו יין, אין זה משום שחשוד לנסך, אלא שחששו שמא אם ישהה היין אצלו זמן מרובה יתחלף יין זה ביינו של נכרי, ולזמן קצר לא חששו).
לענין הלכה פסק הטור (יו"ד סי' קכד) כדברי חכמים, שגר תושב זהו גר שקיבל עליו לקיים ז' מצוות המסורות לבני נח, ודי בזה כדי להתיר ליחד עמו יין.
גר שמל ולא טבל האם מגעו אוסר את היין בשתיה
וכתבו התוס' (ד"ה אין מפקידין) והרא"ש (שם סי' ה) בשם ר"י, שאם בגר תושב התירו יין שנגע בו משום סברא זו דאחר שקיבל עליו עול ז' מצוות בני נח שוב אינו חשוד לנסך יינו לע"ז, א"כ כ"ש שנתיר יין שנגע בו גר שמל ולא טבל, שהרי גר זה כבר קיבל עליו עול המצוות כולן בלב שלם ואף נימול לשם גרות. ומטעם זה התיר הרא"ש יין זה בשתיה.
הרשב"א בתורת הבית כתב (הובאו דבריו בטור יו"ד ריש סי' קכד), שגר שמל ולא טבל מגעו אוסר את היין בשתיה, וזאת משום שלמד שגם בגר תושב לא התירו את היין בשתיה אלא בהנאה, ומ"מ הסכים לעיקר דינם של הרא"ש ותוס' שהשוו דין גר שמל ולא טבל לדין גר תושב לענין זה.
לעומת זאת הר"ן בע"ז שם כתב, דאף שהתירו יין שנגע בו גר תושב, מ"מ בגר שמל ולא טבל יש להחמיר יותר ודינו כנכרי שאוסר את היין איסור גמור אפי' בהנאה.
ובטעמו של דבר כתב הר"ן שם, דאף שגר תושב אינו מקבל עליו אלא ז' מצוות בלבד, מ"מ ז' מצוות אלו קיבל על עצמו לקיימן מיד מעכשיו, משא"כ גר שמל ולא טבל דאף שקיבל עליו כל המצוות מ"מ אינו מקבלם עליו עד אחר שיטבול, ונמצא שעתה נוהג כגוי גמור, וע"כ יש לחוש יותר שמא יחליפו או ינסכו.
מיהו בתשובות הרדב"ז (סי' תתקיז) האריך לתמוה על שיטת הר"ן, וכתב כמה טעמים להקל במגעו של גר שמל ולא טבל יותר מגר תושב:
א. גר תושב לא קיבל עליו שום מצוה מן המצוות הנוהגות בישראל (דקיימ"ל כחכמים שגר תושב זהו שקיבל עליו ז' מצוות בני נח), וזה קיבל עליו כל המצוות כולן.
ב. אף שצדקו דברי הר"ן שקודם טבילתו אינו חייב במצוות אלו, מ"מ אין בכך כדי לחושדו ולאסור מגעו, דאף שאינו מחוייב בהן הרי קיבל עליו בנפש חפיצה לקיימן כל ימיו, ומה"ת לחושדו באיסור ע"ז.
ג. גר תושב אינו נימול, ואילו גר זה כרת ברית עם הקב"ה במילתו ויצא מטומאת עכו"ם.
ד. אף שלא הועילה קבלתו בכדי לחייבו במצוות עתה ולעונשו אם יעבור על אחת מהן, מ"מ קבלה זו אינה גילוי דעת בעלמא לרצונו לקיים מצוות אחר טבילתו, אלא תוקף יש בה, שכן היא המחייבתו בקיום המצוות כולן לאחר שיטבול, ונמצא שגם עתה קודם שטבל כבר פקע מיניה דין נכריותו במקצת.
ובישוב דברי הר"ן צ"ל, דכיון שעתה דינו כנכרי לכל דבר, אף שמסברא היה נראה להאמינו, לא נתנו חכמים דבריהם לשיעורים, וכיון דחשדינן כל נכרי שמא ינסך יינו, אף הוא בכלל גזירה זו, משא"כ גר תושב שאינו נחשב כנכרי לגמרי ומעיקרא לא היה בכלל גזירה זו.
ולענין הלכה נחלקו בזה הדעות, השו"ע (שם סי' קכד) פסק כשיטת הר"ן לאסור את היין מחמת מגעו, אולם הש"ך שם (ס"ק ד) נקט להקל בזה כשיטת התוס', ועיי"ש שפירש שכן היא גם דעת הרמ"א.
ונמצא דנחלקו בנידון דידן, הרדב"ז סבר, דכיון שכבר פקע מיניה טומאת עכו"ם במעשה המילה שוב אינו אוסר את היין במגעו, ומשמעות דבריו, דלזה לא בעינן אפי' מילה או טבילה, אלא די לזה בקבלת מצוות בעלמא, ואילו הרשב"א וסיעתו סבירא להו, דאף שכבר נכנס ליהדות במקצת לא די בזה להתיר יינו בשתיה.
האם נאמן הגר לומר שלא נגע ביין
יש מן האחרונים שדנו, האם גר שמל ולא טבל נאמן לומר שלא נגע ביין. והנה, בגר שנתגייר ואמר שלא נגע ביין בזמן גיותו אמרו בתוספתא דטהרות, דנאמן לעצמו ואינו נאמן לאחרים (הובאו הדברים בירושלמי ערובין פ"ט ה"ד, ובפ"ג דחגיגה). ובצפנת פענח (הל' תרומות פ"א הי"ב) דקדק מלשון התוספתא, שאפי' ידע שנגע ביין בגיותו נאמן לומר שלא נתנסך היין לע"ז. אבל בעבד שיצא מתחת יד רבו לחרות הביא שם להחמיר שאינו נאמן לומר על יינו שלא נתנסך. ובסיבת החילוק שבין עבד לגר כתב לפרש, דבעבד שלא נשתחרר מרצונו חיישינן טפי שמא עדיין עומד ברשעו, אבל גר שבבחירת ליבו בא בקהל ישראל, כיון שכל חשקו ותאוות ליבו להסתופף תחת כנפי השכינה האמינוהו לגבי עצמו[1] לומר שלא נתנסך היין. ומ"מ יש לברר בזה מה דינו של גר שמל ולא טבל, האם נאמן גם הוא על כך ככל הגרים, או שמא שווה דינו בזה לעבד. (ולסברת הרדב"ז דלעיל נראה לדמותו לגר ולא לעבד, ופשוט). בעיקר דין נאמנות הגר להעיד על מה שראה בגיותו ראה להלן סי' ע.
חילוק בין גר שטבל ולא מל לגר שמל ולא טבל
בחלקת יואב (תנינא סי' ח) כתב לחדש דחלוק בזה הדין בין גר שמל ולא טבל לגר שטבל ולא מל. דגר שטבל ולא מל אכן נכנס ליהדות במקצת ע"י טבילתו לבד, אבל גר שמל ולא טבל דינו כנכרי לכל דבר וענין.
ובטעמו של דבר פירש שם, דלעולם עיקר מעשה הגרות הוא בטבילה לבד, שעל ידה מתקדש בקדושת ישראל, ואילו המילה אינה אלא תנאי בעלמא – שלא יהא כטובל ושרץ בידו, וכיון שכך, גר שטבל ולא מל – עיקר מעשה הגרות כבר נעשה אצלו, וממילא, אף שהמילה מעכבת בחלות הגרות, גם קודם שמל כבר בא לכלל ישראל במקצת ע"י מעשה הטבילה לבד. אבל גר שמל ולא טבל, כיון שעיקר מעשה הגרות אכתי לא נתקיים בו, דינו כנכרי לכל דבר.
ועיי"ש שייסד דבריו ע"ד הטור (ריש סי' רסח) שכתב, שמי שנכרת לו הגיד ואינו יכול לימול נעשה גר ע"י טבילה לבד, דלכאורה קשיא, אם מעיקר חלקי מעשה הגרות הוא שאינו נעשה גר עד שימול ויטבול, מה בכך שאינו יכול לימול, הרי מ"מ חסר הוא חלק ממעשה הגרות, והיאך יעשה ישראל ע"י טבילה לבד, וע"כ דעיקר מעשה הגרות בלא"ה מתקיים ע"י מעשה הטבילה והמילה אינה אלא תנאי בעלמא, ומי שאינו בתורת מילה אין המילה מעכבת בו.
עפ"ז כתב, דאף דקיי"ל גבי גר שמל ולא טבל שדינו לענין יוחסין כנכרי לכל דבר, וכדאמרינן בעבודה זרה (נט ע"א), דלמאן דאמר כותי ועבד הבא על בת ישראל הולד ממזר, גם גר שמל ולא טבל דינו הכי – שאף הוא נחשב כנכרי ובנו מן הישראלית נידון כממזר, וכמו כן אמרו שם (נז ע"א), גבי הלוקח עבד מן הנכרים שמלו ולא טבלו דיינן יין נסך, ופירש שם רש"י דגר שמל ולא טבל כמי שלא מל ודינו כנכרי לכל דבר. מכל מקום בגר שטבל ולא מל אין הדבר כן, ולעולם אף שטרם נימול לשם גרות כבר נכנס לכלל ישראל במקצת, וכבר אסור הוא בכל העבירות שבתורה. ועיי"ש שהוסיף לחדש עוד, שחובה גמורה מוטלת על בית הדין לכופו שימול לשם גרות ויעשה ישראל גמור.
באור הדברים
בבאורם של דברים, יעויי"ש שדימה זאת למה שמצינו בנדרים (סח ע"א), לענין הפרת נדרים לנערה המאורסה, שם נתבאר שאף שאין נדריה מותרים עד שיפרו לה הבעל והאב גם יחד, מ"מ די בהפרת אביה לבד בכדי להקליש את הנדר כך שגם אם תעבור על נדרה אינה לוקה עליו משום "בל יחל".
ושם נתבאר, שהלכה זו אינה אלא אם הפר לה אביה לבד, דבהפרתו לבד די לבטל ממנה את עונש המלקות, אבל אם הפר לה בעלה לבד בלא הפרת האב – אין בכך כלום, ואם עברה על נדרה לוקה. ויסוד חילוק זה הוא, שגדול כח האב בנערה המאורסה מכח הבעל, וכלל נקוט הוא בידינו, שכל חלות הנפעלת ע"י שני מעשים די במעשה העיקרי שבהם כדי לפעול מקצת החלות, אבל המעשה הטפל לו אינו פועל מאומה בלא הצטרפות חבירו. ועיי"ש שהאריך הרבה בזה.
וכמו"כ כאן, כיון שעיקר הגרות היא בטבילה יש בה כח לפעול בגרותו גם קודם שמל, אבל המילה שאינה עיקר מעשה הגרות אינה פועלת כלום בלא הצטרפות הטבילה.
נמצא לדבריו, כי אף שגר שמל ולא טבל בנו מן הישראלית ממזר ויינו יין נסך (ע"פ שיטת הרשב"א בתשובותיו וסיעתו), מ"מ גר שטבל ולא מל דינו לכל איסורי התורה כישראל גמור, ובנו כשר ויינו מותר בשתיה לכו"ע.
כדבריו אלו מצינו גם בדברי האבני נזר (סי' שדמ), ועיי"ש שהוסיף טעם בדבר, דכיון שמצינו לענין אשה שבאה לכלל ישראל בטבילה לבד, על כרחך שהטבילה היא עיקר הגרות והמילה טפלה לה, ומשום כך כל שטבל אע"פ שלא מל נעשה ישראל לכמה מן הדינים.
(יעויין שם שכתב לדמות זאת לדין הקרבן שמחוייב הגר להביא אחר כניסתו לקהל ישראל, דאף שהדבר מעכב בחלות גרותו עתה שחרב הבית בטל דין זה, דאין זה מעצם מעשה הגרות אלא תנאי לו לבד).
עפ"ז כתב שם באבני נזר לפרש דברי הרמב"ן שהביא הרמ"א (ריש סי' רסח), דסבר כי אף שלכתחילה המילה קודמת לטבילה, מ"מ אם טבל ואח"כ מל עלתה לו טבילתו לשם גרות, והיינו משום דהטבילה עצמה היא עיקר מעשה הגרות ובכל עת שתעשה תפעל פעולתה [משא"כ אם היו המילה והטבילה שוים במהותם ותכליתם, כיון שסדרם של דברים שתקדם המילה לטבילה הטבילה לחודא אינה כלום ויש לו לחזור ולטבול אחר המילה, וכתב דאפשר דבזה גופא נחלקו הראשונים שם, והחולקים בזה לשיטתם לענין קרבן, ואכהמ"ל בזה].
ביאור עפ"ז בשיטת הרשב"א הנ"ל
הן אמת, דדבריהם אלו תלויים לכאורה במחלוקת הראשונים הנ"ל, דלשיטת הרשב"א בתשובותיו שגר שמל ולא טבל אוסר את היין במגעו, אכן יש מקום לחלק ולומר דע"י מילה לבד אינו נכנס לקהל ישראל, אבל לשיטת הרדב"ז הנ"ל דסבר שגם גר שמל ולא טבל אינו אוסר יין במגעו, אין מקום לדבריהם כלל, דמדבריו חזינן להדיא שדי במילה לבדה להכניסו לקהל ישראל במקצת.
הן אמת, דאף שיטת הרשב"א בזה צ"ב, דבריש דברינו ציינו לדבריו בחידושיו על יבמות, דפי', דהטעם שהוצרכו לילפותא מיוחדת לאסור לגר שמל ולא טבל מלאכול מקרבן הפסח, הוא משום דע"י מילתו לחוד כבר נכנס לכלל יהדות במקצת, וא"כ צ"ב היאך יתיישבו דבריו עם מש"כ בתשובותיו לאסור יינו בשתיה כדין יינו של נכרי.
וע"כ צ"ל, דכו"ע מודו שמעשה המילה קודם הטבילה אינו הכשר מצוה בעלמא, דכיון שמעשה המילה כריתת ברית הוא עם בורא עולמים, לכולי עלמא פועל הדבר במהותו של הגר ושוב אינו כשאר נכרי דעלמא. אלא שנחלקו האם די בכך כדי להתיר יינו בשתיה, הרשב"א סבר, דכיון שעיקר מעשה הגרות הוא בטבילה, כל זמן שלא טבל דינו כנכרי לענין זה, ואילו הרדב"ז נקט, דבכדי להתיר יינו בשתיה א"צ שיתגייר, אלא די בכך שכבר נתבדל משיקוצי העמים ותועבותיהם, ולכך סבר, כי אף שהמילה אינה מעיקר מעשה הגרות אלא רק תנאי לה, מ"מ די בזה כדי שיהיה מותר יינו בשתיה.
ולהדיא נתפרשו הדברים ברדב"ז שם, דכתב, שלענין היתר יינו בשתיה א"צ אפי' מילה, ודי בעצם זה שקיבל עליו עול תורה ומצוות ומתעתד להתגייר ולהסתופף בצל השכינה. והרי בקבלה זו ודאי לא בא עדיין לכלל ישראל אפי' לא במקצת, דלא מצי למימר הכי אלא במי שכבר החל במעשה הגרות בפועל במילה או בטבילה, וע"כ שלענין היתר יינו לשיטת הרדב"ז לא צריך להכי, וכל שנתבדל משיקוצי העמים ותועבותיהם יינו מותר בשתיה.
שיטת האור שמח בזה
באור שמח (הל' איסורי ביאה פי"ג הל' ו) חלק על דברי האחרונים הנ"ל, וסבר שאין לחלק בזה בין המילה לטבילה, וכשם שבטבילה לבדה נכנס לכלל ישראל במקצת כך הוא גם כשנימול וטרם טבל, וייסד דבריו ע"ד הגמ' ביבמות (ע ע"א) שהוצרכה לילפותא מיוחדת לאסור גר שמל ולא טבל בהקרבת הפסח, ומשמע שלולי דרשה זו היה דינו כישראל לענין זה, וע"כ הטעם, משום שע"י שנימול כבר נכנס קצת לכלל ישראל, וזאת שלא כדברי האבנ"ז והחלקת יואב שנקטו דהמילה לחוד אינה כלום.
אמנם, בשו"ת אחיעזר (ח"ג סי' נה) השיג על דברי האור שמח בזה, וכתב דהיא גופא קמ"ל, שמכך שאסרו גר זה לאכול מקרבן הפסח יש לנו ללמוד שדינו כנכרי לגמרי עד שיטבול.
***
גר שמל ולא טבל לענין שביתה בשבת
ממשמעות דברי הגמ' הנ"ל נראה בפשטות, שאף אחר מילתו כל זמן שלא טבל דינו כגוי לכל דבר, ובפרט לשיטת האחרונים שחילקו בזה בין גר שמל ולא טבל לגר שטבל ולא מל. ולפי"ז היה נראה, שאם שבת בשבת חייב מיתה.
והנה, יעויין בשו"ת בנין ציון (סי' צא וסי' קכו), ובשומר ציון הנאמן (גליון קמד קמו), בדבר מעשה שהיה בירושלים (בשנת תרח) בגר שנימול ביום שישי ולא הספיק לטבול עד שבת, והורה לו הגאון רבי אשר לעמיל לעווי (ממלא מקום הגר"ש סלנט כראב"ד עדת האשכנזים בירושלים, ואחיו של הגר"נ משאדיק), שאסור הוא לשמור את השבת, דדינו כגוי עד הטבילה, וכפשטות דברי הגמ'.
שאלה זו עוררה פולמוס גדול בירושלים באותה עת, אלה מצדדים בכה ואלו בכה, וביקשו חכמי ירושלים את הכרעת הגר"ש סלנט (ששהה באותו הזמן בפולין) ובעל הערוך לנר, ועיי"ש שהתירו זאת שניהם עפ"ד התוס' ישנים ביבמות (מח ע"ב) שכתבו, דכיון שקיבל עליו להתגייר מותר לשבות ביום השבת אף שטרם נימול וטבל, וכ"ש בהאי עובדא שכבר טבל לשם גרות. (וראה מש"כ בזה עוד בס' דברי יוסף, ובשו"ת ארץ צבי סי' מא).
דעת האחרונים שגר שמל ולא טבל מחוייב לשבות ביום השבת
דעה מחודשת מצינו בזה, בשו"ת אבני נזר (יו"ד סי' שנא) שכתב, דכיון שמצינו שנצטוו ישראל על שמירת השבת כבר בהיותם במרה[2], שנאמר (שמות טו כה): "שם שם לו חק ומשפט ושם ניסהו", והיה זה מיד לאחר שנימולו וקודם שטבלו ביום מתן תורה, וכדאיתא בזוהר הק' פרשת בא: "אימתי איתפרעו, בשעתא דכתיב שם שם לו חק ומשפט ושם ניסהו". והיינו שבהיותם במרה נימולו ומיד נצטוו על השבת[3]. א"כ כמו"כ לדורות, גר שמל ולא טבל מצווה בשמירת השבת, אף שלגבי שאר מצוות התורה אינו גר עד שימול ויטבול. נמצא לפי דבריו, שלא רק שהותר לגר שמל ולא טבל לשבות ביום השבת, אלא אף מחוייב הוא בכך מטעם שנתבאר.
ואף שלענין אכילת קרבן פסח מצינו שלמרות שנצטוו בו קודם מתן תורה אפי' הכי אמרו ביבמות (ע"א ע"א) שגר שמל ולא טבל אסור באכילתו, יש לחלק ולומר, דהקרבת הפסח שאני, שנצטוו בה אפי' קודם מילתם, וא"כ ודאי צ"ל שהיתה זו הוראת שעה שאינה נוהגת לדורות, שאל"כ כל נכרי יהא מצווה בקרבן הפסח וזה ודאי אינו, אבל לענין שביתת השבת שמצינו שנתיחדו לכך רק אחר שמלו, אפשר שאף לדורות גר שמל ולא טבל מצווה בכך, ע"כ דברי האבני נזר.
כעין דבריו כתב גם בשו"ת בנין ציון לבעל הערוך לנר (סי' צא), ועיי"ש שהוסיף עוד טעם בדבר, דכיון שהמילה ברית היא בין ישראל לקב"ה, והשבת אף היא אות ברית, לא יתכן שיבוא לכלל ברית אחת ויהיה מוכרח להפר את הברית השניה, ועל כרחך שמיד בכניסתו לברית נעשה כישראל לענין זה.
ולכאורה מקור גדול יש לדבריהם בדברי המדרש (דברים רבה פ"א הכ"א), שם אמרו: "ויאמר ה' אל משה ראה החילותי" – אמר רבי יוסי ברבי חנינא: גוי ששמר את השבת עד שלא קיבל עליו את המילה חייב מיתה. ע"כ.
הנה לא הזכיר המדרש שבכדי שיהיה מותר בשמירת השבת צריך שיתגייר בשלימות ויבוא לכלל ישראל, אלא עיקר הקפידא היא שיקבל עליו את מצות המילה, ומשמע שאם כבר קיבל עליו מצות מילה די בכך כדי להתירו בשמירת השבת אף שעדיין לא טבל. והנה אף שאין בכך ראיה גמורה לעיקר חידושו של האבני נזר שאחר מילתו מחוייב הוא בשמירת השבת כישראל ממש, מ"מ הא מיהא נתבאר שמותר הוא בשמירתה ואין דינו שווה בזה לשאר גוי.
שיטת התוס' בזה
אלא דיעויין באבנ"ז שם שציין לדברי התוס' ביבמות (מו ע"ב ד"ה כי פליגי) שהקשו, מפני מה הוצרך רבי עקיבא (שם עא ע"א) למעט גר שמל ולא טבל מאכילת הפסח מקרא "דתושב ושכיר", הרי ממה נפשך, אם סבר כרבי אליעזר שגר שמל ולא טבל ישראל גמור הוא – א"כ אין טעם למעטו, ואם סבר כרבי יהושע שאינו גר עד שימול ויטבול – א"כ פשיטא שאינו אוכל מקרבן הפסח, ומפני מה הוצרך לילפותא מיוחדת בזה. ע"כ.
ומוכח שלמדו, דלשיטת רבי יהושע שהלכה כמותו שגר שמל ולא טבל אינו גר עד שיטבול, דינו באותה שעה כערל לכל דבר, ואין כל סברא לחייבו בהקרבת הפסח, ולכאורה לסברא הנ"ל דגר שמל ולא טבל מצווה על שביתת השבת כיון שכך מצינו באבותינו בעת ציווים במרה, א"כ ה"ה כאן – כיון שמצינו לאבותינו שהקריבו את קרבן הפסח קודם שבאו בברית, סברא רבתא יש לחייב בזה גם גר שמל ולא טבל ואפי' לדעת רבי יהושע, ושפיר בעינן למילף מקרא להפקיעו מחובה זו.
עוד הוסיף שם לדקדק, דהמעיין שם בדברי הראשונים בסוגיא ימצא שגם הרשב"א שם (עא ע"א), שחילק בין ערבי מהול שדינו כערל לגמרי ובין גר שמל ולא טבל שדינו כמהול לענין איסורא דהנודר מן הערלים, מ"מ זהו רק לענין שם ערלות שעליו שפקע ממנו אחר שנימול לשם גרות, אבל לענין חיובי מצוות התורה אף הוא מודה לדברי התוס' שדינו כגוי לכל דבר, הרי דלית מאן דפליג שם על דברי התוס' בזה, ומוכח דנקטי שלא כדברים הנ"ל עפ"ד דברי הזוהר הק'.
ומ"מ לענין הלכה סיים שם, דאפשר שמשום שלא נגלה הזוהר הק' בימי רבותינו הראשונים היו סבורים שגר שמל ולא טבל דינו כנכרי לענין השבת, אבל לדינא אפשר שיש לחוש למשתמע מדברי הזוהר הק' שע"י מעשה המילה כבר בא לכלל חיוב שמירת השבת, ובזה נתיישבה קושית התוס' שם כנ"ל.
ולמדנו מדבריו אלו לחלק בין גר שטבל ולא מל לגר שמל ולא טבל, דאף שאם טבל ולא מל אינו מצווה עדיין בשמירת השבת דאכתי לא בא לכלל ישראל לגמרי, מ"מ אם מל ולא טבל דינו כישראל לכל הפחות לענין שבת.
גר שמל ולא טבל – מה דינו לענין חיוב השביתה ביום טוב
יש לדון, לשיטת האבני נזר דלעיל שגר שמל ולא טבל מצווה על שביתת השבת, מה דינו לענין חובת השביתה ביום טוב, האם חובה זו אף היא נמסרה להם קודם מעמד הר סיני, או שמא לא. ובאמת באבני נזר (שם סי' שנא) נדרש לשאלה זו, וכתב דחובת השביתה ביו"ט נתחדשה בסיני, נמצא לפי זה שגר שמל ולא טבל אינו בכלל זה.
אמנם הפני משה בבאורו לירושלמי בביצה (פ"א ה"ג) נקט כדבר פשוט שחובת השביתה ביו"ט נחשבת כ"עשה שלפני הדיבור", ולדבריו גם גר זה מחוייב לשבות ביום טוב.
מיהו, בתשובות הריב"ש (סי' צו) נקט להדיא שלא נצטוו ישראל על השביתה ביום טוב עד לאחר שהוקם המשכן, וממילא חלוק דינו משבת לענין זה.
גר שמל ולא טבל האם קידושיו קידושין
בשו"ת דובב מישרים (ח"א סי' ז) כתב לחדש, דהא דקימ"ל דנכרי הבא על בת ישראל הולד כשר, זהו דוקא בנכרי גמור שלא בא כלל לקהל ישראל, אבל גר שמל ולא טבל בנו פסול. וטעמו של חילוק זה, דשורשה של הלכה זו דולד הנכרי מן הישראלית כשר, הוא ע"פ מה שאמר הכתוב "בשר חמורים בשרם" – שאין ביאתו נחשבת כשאר ביאת איסור, וכמו שציינו התוס' בכתובות (ג ע"ב) שע"כ אין חייבין מיתה על ביאתו. כעין זה כתב הרשב"א בשם בה"ג (יבמות מה ע"ב), שהסיבה לכך שבן הישראלית הנולד לה מן הנכרי דינו כישראל, היא משום שנכרי זה אינו בר הוויה ולא שייך בו תפיסת קידושין. אבל גר שמל ולא טבל, אף שנחשב הוא כנכרי לכל דבר ואינו בכלל ישראל עד שיטבול, מ"מ כבר פקע ממנו שם נכרי במקצת, ואם קידש אשה בת ישראל קידושיו תופסין בה, וממילא בנו מתיחס אחריו, וכיון שעדיין נכרי הוא אף בנו כמותו (ועיין מש"כ בזה הפרישה ריש הסימן בביאור שיטת רבינו חננאל).
ראיתו לכך מקטן דחשיב "בר הויה"
ראיה לדבריו כתב, ע"פ מאי דאמרינן בפרק הנזקין (גיטין פה ע"א) גבי קטן, דכיון שיבוא לכלל "הויה" לכשיגדיל נחשב הוא כבר בקטנותו "בר הויה", דלכאורה ה"ה בגר שמל ולא טבל, כיון שאומדנא דמוכח הוא שלא יקבל עליו צער המילה לחינם וודאי יטבול, א"כ חשיב דאתי לכלל הויה, ומשום כך גם קידושין שיעשה קודם טבילתו יש להם תוקף.
ובשו"ת משנה הלכות שם דחה דבריו, דהתינח קטן, שאינו אלא מחוסר זמן, שפיר י"ל דכיון שיבוא לכלל זה כבר מעתה "בר הויה" הוא, אבל בגר שלא טבל, אף שאומדנא דמוכח הוא שיבוא לכלל "הויה" ע"י טבילה מ"מ כיון שמחוסר מעשה הוא אין לדבר זה כל משמעות.
יתירה מזו כתב שם, ע"פ דברי הר"י ברזילי (הובאו דבריו בראב"ן בסוף ספרו), דנקט שאב יכול לקדש אשה לבנו קטן מדין "זכין", והיינו, שאף שהקטן אינו יכול לקדש עתה אשה מפני שמחוסר הוא דעת שלימה, אין אומרים בזה "כל דאיהו לא מצי עביד שליח נמי לא מצי עביד", לומר שאינו בדין "זכין", דכיון שיבוא לכלל הויה לכשיגדיל גם עתה יכול אביו לקדש לו אשה. (וראה אריכות דברים בזה בנוב"י קמא אבהע"ז סי' סד, ובחי' החת"ס בסוגית הגמ' בגיטין שם). נמצא שלגבי קטן יש אופן שיחולו קידושין בפועל גם עתה – ע"י שיקדש לו אביו מדין זכין, משא"כ בגר זה שאינו שייך כלל בתפיסת קידושין עתה. ועיי"ש עוד שהאריך הרבה בסוגיא זו.
ראיה שלא כדברי הדובב מישרים מתשובת הרדב"ז
ואכן, עצם הנחה זו של בעל הדובב מישרים, שגר שמל ולא טבל קידושיו תופסין, אינה מוסכמת בדברי הפוסקים כלל ועיקר. יעויין בשו"ת משנה הלכות (ח"ד סי' קעח) שציין בזה לדברי הרדב"ז בתשובותיו (סי' תתקיז), מדבריו נראה שאף שלמקצת הדינים גר שמל ולא טבל דינו כישראל, וכמו לענין יין נסך דקימ"ל שאין מגעו אוסר את השתיה (ראה פלוגתת ראשונים בזה בטור יו"ד סי' קכב ובב"י שם), מ"מ לענין תפיסת קידושין דינו כנכרי. שכך כתב: "ולענין להצטרף לכל דבר שבקדושה ולענין אי חיישינן לקידושיו, הדבר ברור שאינו כישראל לשום דבר, דקיימ"ל מל ולא טבל כאילו לא מל, אלא שיצא מכלל עכו"ם שמצוה להחיותו וכו'", עכ"ד. הרי דנקט להדיא שאין קידושיו תופסין אא"כ טבל, שלא כדברי הדובב מישרים, וכ"ש לדעת הסוברים שגם לגבי יין נסך מגעו אוסר, וצ"ע.
[1] עיין מסכת טהרות (פ"ט משנה ד), וברמב"ם (הל' מטמאי משכב ומושב פ"י הל' ז). ובטעם דנאמן רק לגבי עצמו כתב בחזו"א (טהרות סי' ח ס"ק י, דכיון דגזירת חכמים היא שאסרו סתם יינם כדי להרחיק מן הנכרים, האמינוהו לגבי עצמו דלא שייך ביה טעם זה של הרחקה, ומיהו לגבי אחרים כבר נעשה "איסור חפצא", ואסור אף שבטל הטעם.
[2] ואין לומר שציווי זה בטל בזמן מתן תורה ועתה מצווים אנו במצוה חדשה ומקרא דזכור את יום השבת לחודא שנאמר בעשרת הדיברות, דלהדיא כתב הבית יוסף (או"ח סי' רעא) בשם ארחות חיים, שהסיבה לכך שבאמירת הקידוש ביו"ט מזכירים "אשר בחר בנו" ובשבת אין מזכירין זאת, משום שעל שמירת השבת נצטוו כבר במרה קודם שבאו לכלל ישראל לגמרי במעמד הר סיני, וכביכול טרם בחר בנו ה' באופן השלם, משא"כ קדושת היו"ט שנתחדשה בסיני מכח הבחירה שבחר בהם באה להם, ולכך חלוקים הם בנוסח הברכה, דלענין יו"ט שנצטוו בה אחר שבחר בהם ה' מזכירים זאת בברכת קדושת היום, ובשבת שנצטוו בה קודם שנבחרו אין מזכירים זאת.
כמו"כ יעויין בפני יהושע בשבת (דף מו), שצידד לחדש, דפטור "מתעסק" אינו אלא מן הקרבן, ומיהו איסורא דאורייתא מיהא איכא, שהרי על מצות השבת נצטוו כבר במרה, ודין "מלאכת מחשבת" ממנו למדנו לפטור מתעסק נלמד ממלאכת המשכן, ועל כרחך שפטור זה אינו אלא מקרבן אבל עצם המעשה אסור מדאורייתא, שהרי בציווי שנצטוו במרה לא נאמר להם חילוק זה. (עיי"ש שלבסוף חזר בו מזה מחמת כמה ראיות, ומ"מ מדבריו למדנו דעיקרה של מצוה זו שנצטווינו בה במרה עודה מוטלת עלינו ואין זו מצוה חדשה שנתחדשה לנו בסיני).
כמו כן יש שהחמירו בדין חצי שיעור אסור מן התורה לענין מלאכת שבת מהאי טעמא, דכיון שנצטוו על השבת בעודם בני נח על כרחך שנצטוו גם על פחות מכשיעור דדיני השיעורים לא נמסרו לבני נח.
[3] בס' פנים יפות לבעל ההפלאה (פ' יתרו ד"ה מה) כתב, שפרטי ההלכות לא נאמרו להם במרה אלא רק אחר מתן תורה, שכן חילוקי המלאכות ותולדותיהם נלמדו מעשיית המשכן שהיתה אחר מתן תורה, וכן כתב המהר"ל בגור אריה (במדבר טו לב), ומ"מ אין בכך כדי לסתור את דברי האבני נזר דסוף סוף עיקר הציווי היה במרה ואין זו מצוה בפני עצמה אלא לאחר זמן נתגלה שזהו האופן לקיים את אותה המצוה עצמה ופשוט.
