בס"ד, שלום, מה הדין כאשר גר שבא להתגייר ולא כיוון בדעתו באמת , וכל שעשה היה במרמה , והוא מתוודא ואומר שבאותו זמן לא התכוון ורק היה צריך את הניירות ליהדותו ?
ומה הדין כאשר יהודי ח"ו מתנצר ואומר שבאמת לא התכוון אלא היה צריך לניירות של אותה מדינה , מה הדין שלו?
ושאלה אחרונה האם כאשר הדיין מחליט לגייר ונניח שיש לאותו גרה שהתגיירה ילדים עם יהודי, ונניח שהזוג התגרש ואז אותה גרה בעצם מתוודא ואומרת שמעולם לא קיבלה את הגיור אלא עשתה זאת כהצגה בכדי להשאר בארץ ולקבל ניירות אבל מעולם לא קיבלה לא מצוות ולא יהדות, מה הדין שלה ושל הילדים ומה דינו של אותו דיין שגייר אותה ?
תודה מראש ואשמח למקורות בנושא
תשובה:
שלום רב
ברור שיהדות בלי קבלת מצוות אינה נחשבת לכלום, קבלת המצוות היא חלק בלתי נפרד ואולי העיקרי במעשה הגירות. אבל, אם כאשר בא הגר לפני בית הדין היו הכל משוכנעים שקבלתו היא בלב שלם, יש רבים מהפוסקים שבאופן זה מחשבתו אינה כלום והוא נעשה יהודי לכל דבר, וזאת על פי הכלל שבידינו שדברים שבלב אינם דברים. כמובן, אין בכך כדי להכשיר את הגיורים ההמוניים שנעשים היום על ידי גורמים מסוימים, שם ברור מראש שאין כוונה אמיתית לשמירת המצוות. כאשר יהודי מקבל עליו נצרות הוא עובר באיסור של מודה בעבודה זרה, אבל לעולם הוא אינו נעשה גוי, מי שנולד יהודי ישאר תמיד יהודי, אף שלכמה דינים קנסו חכמים את המומר שיחשב לגוי [יינו יין נסך וקידיו לעיתים אינם ברי תוקף]. אשה שהתגיירה באופן שאכן אינו מועיל כאמור, בניה שיוולדו לה הם גויים גמורים, ומכאן הכאב הגדול מול מה שנעשה היום, שיש גורמים המבקשים להכשיר גיורים פיקטיביים ופוגעים בכך פגיעה אנושה בקדושת ישראל ובטהרת הייחוס.
מקורות:
ראה שו"ת אחיעזר ח"ג סי' כו, שו"ת מהרש"ם ח"ו יו"ד סי' קיא שאכן יש מקום לומר בענין גר שחזר לסורו "דברים שבלב אינם דברים, ולעומתם ראה דבר אברהם ח"ג סי' כח, שו"ת אמרי יושר ח"א סי' קעו, שו"ת בית יצחק יו"ד ח"ב סי' ק, ושו"ת אבני צדק אבהע"ז סי' כח ולב שחולקים, ובביאור טעמם ראה בבית אפרים אבהע"ז סי' קכב, שבדברים שבין אדם לקונו לא שייך לומר דברים שבלב, שהרי מחשבתו גלויה וידועה לפני ה' יתברך. וראה עוד בהרחבה בענין זה ס' משנת הגר.
