שלום וברכה.
רציתי לשאול את הרבנים שליט"א בדבר מעשה שהיה לי, שיום אחד פתחתי את דלת הרכב והיתה רוח חזקה שאינה מצויה במקומות אלו והעיפה את הדלת עד שהדלת עשתה סריטה לרכב שעמד בצד הרכב שלי, רציתי לברר האם עלי לשלם על סריטה זו? תודה רבה.
תשובה:
אינך חייב לשלם על השריטה.
מקורות:
עיין שו"ע חו"מ סי' תיא סעיף ב שאדם פטור על נזקים שנגרמו מרוח שאינה מצויה. לגבי גדר רוח שאינה מצויה כתב הסמ"ע בסי' תיח סק"א בשם המגיד משנה (בפי"ד מנזקי ממון ה"ז) וז"ל: "רוח שאינה מצויה, ר"ל שאין העולם מתנהג בה תמיד אלא לפעמים אף על פי שהוא בא בעיתים הרבה, ואצ"ל רוח סערה שאינה נושבת אלא לעיתים רחוקות".
ממש ייש"כ על התשובה המהירה, אני רק הסתפקתי האם באמת היה שייך לדון בזה מצד רוח שאינה מצוייה, כיון שלמעשה בזמן שפתחתי את הדלת ידעתי שיש רוח חזקה מאוד ושאינה מצויה, ולכן אולי ביחס לזמן זה הרוח הזו נחשבת רוח מצויה? תודה רבה.
אם בזמן פתיחת הדלת היה ראוי לחשוב שהרוח תחבוט את הדלת ברכב אחר, מסתבר שאין פטור מצד רוח שאינה מצויה, שהרי סיבת הפטור ברוח שאינה מצויה היא אונס, וכמו שכתב רש"י בב"ק דף כט ע"א, ובמקרה כזה אין סברא של אונס.
עם כל זאת יש מקום לפטור אם המזיק החנה את רכבו במקום שיש רשות לחנות, לדעת הרמב"ם בהלכות חובל ומזיק פ"ו ה"ג בשנים מהלכים בדרך ויש רשות לשניהם שאם הזיק אחד שלא בכוונה פטור, וה"ה בנידון דידן שיש לו רשות לחנות ולפתוח את הדלת. אבל קשה לסמוך על כך, משום שהשו"ע בחו"מ סי' שעח סעיף ז פוסק שאם המזיק ראה את הניזוק הרי הוא חייב אפילו הזיק שלא בכוונה, ועיין בביאור הגר"א שם. למעשה הייתי מציע להתפשר.
שלום,
בקשר לתשובת הדיין:
כבוד הרב כתב שש"ע בסעיף ז' פסק שאם המזיק ראה את הניזק אז חייב.
אך צריך קודם להחליט כמו מי פסק ש"ע בסעיף הזה.
1. אם אומרים שפסק כרש"י אז יהיה קשה הלכה ד'.
2. אם אומרים שפסק את הרמב"ם בהבנה הפשוטה- שאם בכוונה חייב ואם לאו פטור. אז קשה מסימן תכ"א ס"ז ששם משמע כרש"י.
לכן הפתרון שהכי מסתדר, לעניות דעתי, הוא כשיטת הגר"א שמחלק בין נזקי ממון לגוף.
לדעת הגר"א כאשר מדובר בנזק לממון המזיק יהיה פטור כשהזיק שלא בכוונה [כמקרה המובא להלן].
וכיצד נסתדר עם שעח,ז? נצטרך לומר שהיא ההמשך של דעת הי"א שהובא בסעיף ו' (הרמ"ה).
ואז הכל מתיישב על מקומו בשלום.
ויוצא לענ"ד שבנידון דידן מכיוון ששניהם ברשות- והנזק קרה שלא בכוונה- המזיק יהיה פטור מתשלום.
אשמח להערות הרב.
1. השו"ע פסק כהטור שיש לו שיטה אמצעית בין הרמב"ם ורש"י. ברשות המזיק הטור מצריך כוונה כדי לחייב ולא רק ראה אותו כדעת רש"י. וברשות שניהם חייב כל שהזיק בידים או שראה את הניזוק הרי הוא חייב ושלא כהרמב"ם שמצריך דוקא כוונה. וכן משמע גם בראב"ד שלא השיג על הרמב"ם אלא על החלק של שניהם ברשות ולא על החלק של רשות המזיק.
הביאור הגר"א בסק"כ רוצה להגיה בדברי הטור והשו"ע שהחילוק בין ראה או לא ראה הוא ברשות המזיק ואם כן דעתו כדעת רש"י.
2. פשט נפלא. אבל קשה לומר כן להלכה, משום שדוחק לומר שסעיף ז הוא המשך של שיטת הרמ"ה כאשר השו"ע מתחיל עם סעיף חדש. גם קשה שאם כן יוצא שהשו"ע השמיט לגמרי דין שניהם ברשות אליבא שיטת הרמב"ם שהוא סובר כן עיקר להלכה. ולמה האריך בדעת הרמ"ה שאינה הדעה העיקרית וקיצר בדעת הרמב"ם שהיא העיקרית לדעתו.
בנוסף לכך, כל החילוק בין נזקי הגוף לנזקי ממון אינו מפורש ברמב"ם, אלא יש מקום לדייק כן. הביאור הגר"א בסי' שעח ס"ק יט גם מדגיש שמפרשי הרמב"ם סוברים שאין חילוק. כל מה שכתב הגר"א הוא שהטור והשו"ע מדגישים שאין הבדל בין נזקי גוף לנזקי ממון ולהוציא ממה שניתן להבין מהרמב"ם, אבל הגר"א לא החליט שהרמב"ם אכן מחלק ביניהם.
השאר תגובה