חיוב הנהלת הישיבה על נזק של הבחורים

שאלה:

קיבלתי מייל זה מאחד מהורי הבית שעובדים כאן אצלנו בישיבה שאני מנהל .
אני עובד בפנימיה לנוער בסיכון וכחלק מאופי המקום שיש זוגות הורי בית שגרים כאן במקום.
יש מתחם הורי בית בסמיכות לישיבה בו שוכן הקראוונים יחי' הדיור של הזוגות.
למעט הזוג הזה שכתב את המייל שהם גרים בתוך מתחם הישיבה סמוך יותר לסביבה בו מסתובבים הבחורים.
הם מבקשים לקבל פיצוי עבור נזקים שנוצר בעקבות ציוד אישי שהשאירו מחוץ לבית ונעלמו או נשברו בגלל הבחורים.
אני טוען שהם אמורים לקחת אחריות ואפעם אני לא לוקח אחריות על ציוד אישי ככלל השייכים לעובדים על כל אחד לדאוג על הדברים האישיים.
והם טוענים שזה טבעי שישאירו פרטים שסביר להשאיר מחוץ לבית ואמורים לגלות אכפתיות והבנה שזה שייך למישהו פרטי.
האם אנחנו המוסד אמורים לשלם בגין נזק זה מה ההלכה בנידון?
אודה לתשובה ברורה בנושא.

להלן המייל עם התביעות שהם כתבו לי:
מתחילת שנה הנחנו בכניסה לבית כמה פריטים אישיים שלנו
שלא היה לנו מקום לזה בבית
וזה טבעי והגיוני להניחם צמוד לבית…
הפריטים הנל נהרסו או נעלמו ,
יש דברים מסוימים שראינו במו עיננו שבחורים הרסו ויש דברים
שראינו אחרי שבת אירוח שזה לא נמצא או זרוק בתוך הכלוב של העיזים
ויש דברים שפשוט נעלמו…
(מזכירה כי לפי ההסכם אמרו לנו שיארגנו לנו פינה קטנה ליד הכניסה לבית בדיוק בשביל להניח שם דברים אישיים)
להלן הדברים:
עגלת בובה של סטוקי בשווי של 250 שח היה מונח בכניסה לבית ונעלם…
עגלת בובה אמבטיה בשווי של 100 שח-מצאנו זרוק ליד החיות בלי גלגלים
קורקינט בשווי של 90 שח-בחור נסע על זה ללא רשות ושבר את זה
בימבה מטוס בשווי של 100 שח-בחורים התעסקו בזה ללא רשות ושברו את הגלגלים
מטאטא ומגב של רב מגב בשווי של 120 שח בערך (לא זוכרי כמה זה עלה לנו)
חשוב לי לציין כי לפי דעתי לא נהגנו בחוסר אחריות,לא היה לזה מקום בבית והנחנו את זה בסמוך לבית,והיום אנחנו לא לוקחים סיכון וכן מניחים בבית למרות הצפיפות את הדברים שחשובים לנו ויכולים להרס,
נשמח מאד שתבדקו את העניין הלכתי והאם מגיע לנו החזר על הנזק ,

תשובה:

שלום וברכה,

הנהלת הישיבה לא אחראים על נזקים של הבחורים, ועובד במקום שניזוק על ידי הבחורים, לא מוטל על הישיבה לשלם על נזקיהם, ולכן הישיבה לא חייבת לשלם לעובד שניזוק.

בהצלחה.

מקורות:

בגמרא (ב"ק דף ד ע"א) עבד ואשה שהזיקו פטורים בעליהם מתשלומי נזקין – "שמא יקניטנו רבו וילך וידליק גדישו של חבירו, ונמצא זה מחייב את רבו מאה מנה בכל יום". 

והקשה בחידושי הגרנ"ט איך נחייב את האדון על נזקי עבדו מדין ממונו שהזיק, הרי דרשו חז"ל שאדם פטור על ממונו שהדליק את האש ודרשו זאת מהפסוק 'איש בור' – 'לא שור בור'. עוד קשה שכתוב במשנה  (שם נה ע"ב) מסר את בהמתו לרועה נכנס הרועה תחתיו, שכיון שמסר לבן דעת נחשב ששמרה, ואף שהשומר פשע ולא שמר, דינו כנעל בפניה כראוי ויצאה והזיקה שפטור. וא"כ גם בעבד ואשה שהם בני דעת, ושומרים על עצמם, ואין לבעלים להתחייב עליהם. ובפנ"י סובר שנכנס הרועה היינו שהרועה חייב וגם הבעלים חייבים וממי שירצה יגבה. אמנם הטור והשו"ע (סימן שצו סעיף ח) כתבו להדיא שהבעלים פטורים.

עוד הביא הגרנ"ט את קושיתו של רבי אליעזר מטעלז שבתוספות (דף יז, בד"ה קמ"ל) כתבו שילפינן שן דחיה משור שור משבת. וא"כ קשה שאדם לא הוקש לשור, ומנלן לחייב עבד ואשה משום ממונו המזיק.

עוד קשה שהרמב"ם כתב שהבעלים פטורים מתשלום כפל על גנבת העבד, מהטעם שמא יקניטנו רבו. וקשה שלא מצאנו חיוב כפל בממון המזיק רק באדם שגנב, ואם מתחייב האדון על עבדו מדין ממונו המזיק, לא שייך כפל על ממונו שגנב. 

ומכל הלין הוכיח הגרנ"ט שחיוב האדון על עבד אינו משום ממונו המזיק, אלא שהאדון היה צריך להתחייב לשלם את תשלומי העבד. שעבד ואשה חייבים בעצמם לשלם מדין אדם המזיק, והאדון חייב לפרוע חובותיהם. ועל זה אמרה הגמרא שסברא שפטור, דנמצא מחייב את רבו מאה מנה בכל יום. ולכן היה הו"א שיתחייב בכפל כיון שהעבד חייב בכפל א"כ האדון היה לו לשלם עבורו. וכן בעבד שהזיק למרות שמצידו נחשב ששמר כדין מסרה לרועה, אך כיון שהעבד חייב, צריך האדון לפרוע עבורו. עכ"ד.

מבואר, שאין מושג שאדם ישלם עבור נזקי אדם אחרים, מהטעם שנמצא מחייב את רבו מאה מנה.

וכל שכן שאין לחייב את הנהלת הישיבה על נזקי הבחורים, הן מצד שהבחורים אינם ממון של הישיבה, והן מצד שיש תקנת חכמים שהם יאבדו את ממון הישיבה.