1) אישה שהרימה ידיים על בעלה האם הפסידה כתובתה?
2) אישה שהייתה מברכת את ה' רח"ל (מחרפת ומגדפת בקללות קשות) כמה פעמים ולא רק מתוך כעס האם הפסידה כתובתה?
3) אישה שאמרה שהילדה שלה לא מבעלה אלא מתרומת זרע האם הפסידה כתובתה?
תזכו למצוות והמשיכו להרבות תורה בישראל
תשובה:
שלום רב,
1) לכאורה כן, אבל יש צורך שיתרו בה ושתעשה כן לאחר התראה. ואם עשתה כן מתוך מריבה וכעס מסתבר שלא הפסידה.
2) אולי, אבל לא מצאתי דין כזה.
3) אולי לאחר התראה.
מקורות:
1) לפי המבואר ברמ"א אבן העזר סי' קטו סוף סעיף ד באשה שהגזימה למסרו ביד גויים שהיא מורדת ונלמד מכל שכן מאשה מקללת, אם כן לכאורה גם אשה המכה יש ללמוד ממקללת. אמנם, בפתחי תשובה שם ס"ק יז כתב לעניין אשה שהוציאה שם רע שאין הדמיון למקללת מוכרח. כל עוברת על דת צריכה התראה, כמבואר בשו"ע שם. ואם עשתה מתוך כעס ומריבה, אין דינה כמורדת, אף לאחר התראה, כמבואר בב"ש שם סק"כ.
2) מצד חומר העוון אינה נקראת עוברת, כיון שאין זה נוגע לבעלה. וכן יש ללמוד מדין אשה שהמירה דתה המבואר ברמ"א סוף סעיף ג שאינה נקראת עוברת אלא על שיהיה לעז על בניה. אמנם, ייתכן שכשם שאשה המקללת אבי בעלה בפני בעלה היא עוברת על דת, כמבואר בשו"ע שם סעיף ג, הוא הדין המקללת אביו שבשמים בפניו.
3) אולי היא עוברת על דת משום שמוציאה לעז על בניה שאינם מיוחסים. ואף שאינה נאמנת, מכל מקום יש לעז ואולי יש לדמות לאשה שהמירה דתה שהיא עוברת מטעם שמוציאה לעז על בניה, אולם גם בהמירה דתה יש צורך בהתראה.
בעניין שאלה 2 כדכתב הבית שמואל (סימן קטו ס"ק א) וז"ל הכלל הוא דאינה יוצאת בלא כתובה אא"כ הכשילו בדבר איסור או כשהיא עוברת על חטא דבנים מתו באותו חטא או אם עשתה דבר פריצות דאז יש לחוש שמא תזנה תחתיו אבל משום שאר איסור שעשתה אינה יוצאת בלא כתובה עכ"ל. ויותר מזה כתב בשו"ת הרא"ש (כלל לב סימן ח), והובא בבית יוסף אה"ע (ר"ס קטו) וז"ל דלא מיקריא עוברת על דת משה אלא בדברים שמכשלת בהם הבעל, כדברים המפורשים במשנה (כתובות עב) מאכילתו שאינו מעושר ולא קוצה לו חלה ונודרת ואינה מקיימת ומשמשתו נדה. תדע לך, דקאמר בגמרא, בנודרת ואינה מקיימת: דאמר מר בעון נדרים בנים מתים אלמא, בשביל העון שאינה מקיימת נדרה לא מיקריא עוברת על דת להפסידה כתובתה, אלא שגורמת תקלה לבעלה שבניו מתים. ובגמרא ירושלמית מפורש היטב דגרסינן בירושלמי, על ההיא משנה ניחא כולהון, דאית ליה בהון נודרת ואינה מקיימת, מה אית (בה) [ליה בהדיה] יכיל מימר אי איפשי באשה נדרנית, שקוברת בניה. דוקא דת משה ויהודית דקתני במתני', אבל אכלה חלב, נבלה, (וחלב) דם, אפי' למ"ד מומר לדבר אחד הוי מומר לכל התורה כולה, אינה חשודה על אלו, שאימת בעלה עליה עכ"ל.
והנה בלומדי זה עוד כשהייתי בישיבה קטנה הוקשה לי דלכאורה מה לי אישה הנודרת ולא מקיימת דיוצאת בלא כתובה אף על פי דלכאורה "איש בחטאו" ומה שייך לבעל, דכיון שיש מיתת בנים רח"ל אין לך פגיעה יותר גדולה מזו לבעל, לכאורה כל שכל לעוברת על כרת כגון חלב ודם דגם כאן שייך מיתת בנים רח"ל כדאיתא בפרשת קדשים (פרק כ פסוקים כ כא) "ואיש אשר ישכב את דדתו ערות דדו גילה חטאם ישאו ערירים ימותו" וכן "ואיש אשר יקח את אשת אחיו נדה היא ערות אחיו גילה ערירים יהיו" ופירש רש"י הקדוש שם וז"ל המקרא הזה בא ללמד על כרת האמור למעלה, שהוא בעונש הליכת ערירי. ערירים – כתרגומו בלא ולד, ודומה לו (בראשית טו ב) ואנכי הולך ערירי, יש לו בנים קוברן, אין לו בנים מת בלא בנים, לכך שנה בשני מקראות אלו ערירים ימותו ערירים יהיו. ערירים ימותו, אם יהיו לו בשעת עבירה, לא יהיו לו כשימות לפי שקוברן בחייו. ערירים יהיו, שאם אין לו בשעת עבירה, יהיה כל ימיו כמו שהוא עכשיו עכ"ל וכן רש"י בכריתות (ב עמ' א) וז"ל כרת הוא שמת בלא בנים עכ"ל וכן פירש התרגום וכפי שמביא רש"י וידוע שהתרגום אונקלוס ניתן בסיני (סנהדרין כא עמ' ב ורש"י קדושין, מט ע"א ד"ה הרי זה מחרף "ואונקלוס כשהוסיף לא מדעתו הוסיף שהרי בסיני ניתן אלא שנשתכח וחזרו ויסדו כדאמרינן במגילה), וכן פירש רשב"ם על התורה שם דכרת כולל גם מיתת בנים רח"ל. ואם כך לכאורה דברי הרא"ש קשים הם תוך כדי דיבור דמה ההבדל בין נודרת לעוברת על כרת ?!
ובמחשבה ראשונה היה נראה דדבר זה תלוי בהגדרה של עונש כרת דאולי סובר הרא"ש דבכרת אין מיתת בנים, והמעיין יראה שלכאורה כך היא דעת הרמב"ם שאין זכר לזה דכרת הוי מיתת בנים בדבריו דהנה כתב רמב"ם בהלכות תשובה (פרק ח הל' א) וז"ל הטובה הצפונה לצדיקים היא חיי העולם הבא והיא החיים שאין מות עמהן והטובה שאין עמה רעה, הוא שכתוב בתורה למען ייטב לך והארכת ימים, מפי השמועה למדו למען ייטב לך לעולם שכולו טוב והארכת ימים לעולם שכולו ארוך, וזהו הוא העולם הבא, שכר הצדיקים הוא שיזכו לנועם זה ויהיו בטובה זו, ופרעון הרשעים הוא שלא יזכו לחיים אלו אלא יכרתו וימותו, וכל מי שאינו זוכה לחיים אלו הוא המת שאינו חי לעולם אלא נכרת ברשעו ואבד כבהמה, וזהו כרת הכתובה בתורה שנאמר הכרת תכרת הנפש ההיא, מפי השמועה למדו הכרת בעולם הזה תכרת לעולם הבא, כלומר שאותה הנפש שפירשה מן הגוף בעולם הזה אינה זוכה לחיי העולם הבא אלא גם מן העולם הבא נכרתת עכ"ל וכן משמע מדבריו בפרוש המשנה (הקדמה לפרק חלק) ואכמ"ל. ואולי סובר הרא"ש כדברי הרמב"ם ולכן פסק דהאוכלת חלב ודם לא הפסדיה כתובתה, אך עדיין יהיה קשה מהפסוקים המפורשים בתורה שנאמר בהם "ערירי" והיה נראה בעניי שאולי יש ליישב על פי דברי הריב"א רבי יצחק בן אשר הלוי (מראשוני בעלי התו"ס יבמות ב עמ' א ד"ה "אשת אחיו מאימו") שאומר דאין נכרת הוא וזרעו אלא בעריות דכתיב בהו ערירי ואחר שפתחתי את דברי הרא"ש על התלמוד (פרק המדיר אות ח) שמח לבי בראות שכך כתב הקרבן נתנאל (שם אות כ).
והנה אנכי הרואה למופה"ד הגאון הרב עובדיה יוסף שליט"א בשו"ת יביע אומר (חלג ג אה"ע סימן כא אות יז יח) שדן בכל הנ"ל לאורך ולרוחב ולכן אין צורך לכתוב כאן עוד בהנ"ל שלא השאיר מקום להתגדר בו, וכתב שם שכל שעברה על איסור כרת והתרו בה, ושוב עברה, הפסידה כתובתה כדין אישה הנודרת ואינה מקיימת דיכול לטעון קים ליה כאלו הפוסקים הסוברים שבכל כרת הוי מיתת בנים רח"ל וכן האריך בעניין זה בשו"ת בית שלמה לגאון רבי שלמה דרימער, אב"ד סקאלא (אבה"ע סימן פו)
בענין שאלה 1. מבואר בכתובות עב ונפסק באבה"ע קטו ס"ד כי המקללת אביו בפניו או לפני בניו, יוצאת בלא כתובה. עי' בריטב"א שם כי הטעם משום שהיא בזיון הבעל. ולפי"ז גם אם היא מרימה יד על בעלה הרי היא יוצאת בלא כתובה, מצד בזיון הבעל.
אמנם בפת"ש שם הביא כי דוקא אם היא מקללת אותו בשם. ונראה כי אין זה משום בזיון, כי מצד הבזיון לכאורה אין חילוק בין קללה בשם או לא. אך דין זה נסתר גם מדברי תלמידי רבינו יונה שהובא שם בשיטמ"ק שכתב בפירוש כי גם אם לא קללה אותו בשם היא מפסידה כתבותה. "כיון שהפקירה עצמה ולא חששה לכבוד חמיה ואישה". ולפי"ז גם תשובה 2 – מברכת ה' ר"ל אי אפשר ללמוד מדין זה. כי דין מקללת אביו הוא רק משום בזיון הבעל.
ולענין שאלה 3. מה שאומרת כי הילדה אינה מבעלה אלא מתרומת זרע, לכאו' אין בזה כל לעז לדעת רוב הפוסקים, וא"כ למה שתצא בלא כתובה? וגם אולי האמת כדבריה, וגם אם ע"פ הדין אינה נאמנת, וכי מפני זה נוציא אותה בלא כתובה. הרי אם הבעל היה מודה שאין זו ממנו, הרי אז היא נאמנת לומר כי היא באה מתרומת זרע, וא"כ למה נוציאה בלא כתובה, וכי מנין לה לדעת שבעלה יכחיש (הרי לדבריה זו האמת).
הדברים נכתוב בקיצור נמרץ אחר המחילה
בעניין שאלה 1 סוף סוף יכול לטעון קיים לי. וכן פסק הרב בר שלום בספרו משפט הכתובה שאשה שהרימה ידיים הרי זו הפסידה כתובתה. וכן יש עשרות של פסקי דין של בית הדין הרבני על עניין זה שהפסידה כתובתה, וכמובן שעשתה כן ללא שהגבר הרים עליה ידיים לפני כן, וגם התריעו בה, ויש לי על עניין זה תשובה ארוכה ואכמ"ל וזה תוכן הדברים
ולעניין שאלה 3 ברור הדבר שהפסידה ככתובתה, דלאלו הדעות שאומרות שהילד ממזר פשוט הדבר, וגם לאלו הסוברים (וכך הסכים ביה"ד הגדול) שאין הילד ממזר עדיין אין לך בזיון גדול מזה וחוסר נאמנות מצד האשה על מעשה שכזה וכל שכן לדעות שאומרות שהאשה אסורה על העלה דיכול לטעון למה לי לחיות בספק איסור וזכותו לטעון קיים לי כדעתם
ולמה שכתבתה "וגם אולי האמת כדבריה" כל שכן שיכול הגבר לטעון את הנ"ל מה הועיל זה שאמרה אמת וכי על האמירה בלבד אנו מדברים על המעשה אנו מדברים ודו"ק.
ולגבי מה שכתבתה "וגם אם ע"פ הדין אינה נאמנת" אין קשר דלגבי הפסד כתובה לא צריך נאמנות דעל עצם הטענה הפסידה כתובתה ושולחן ערוך מפורש הוא אבן העזר סימן קטו סעיף ו וז"ל אין עדים שזינתה, אלא שהיא אומרת שזינתה, אין חוששין לדבר זה לאוסרה, דשמא עיניה נתנה באחר. אבל איבדה כתובתה, עיקר ותוספת ומה שאינו בעין ממה שהכניסה לו. עכ"ל והנה מפורש דעף על פי שאינה נאמנת מ"מ הפסידה על עצם הטענה, ודו"ק, ולגבי מה שכתבתה "וכי מנין לה לדעת שבעלה יכחיש" לא הבנתי מה טענה היא זו שכאן מדובר על אישה הטוענת כנגד בעלה בבית הדין שלה מגיע משמורת הילדים ובנוסף לבעלה אין אפילו זכות להסדרי ראייה כיוון שהילדה בכלל לא שלו אלא מתרומת זרע, ולכן כוונתה כאן להזיק לבעל בטענה זו, ומה נפ"מ אם מסכים לדבריה או לא הרי סוף סוף בה הבעל בטענה לבית הדין שבעבור טענה זו יש להפסיד את הנ"ל את כתובתה וזכותו לטעון קיים לי
לענין השאלה באשה שהרימה יד על בעלה (1). לא כ"כ הבנתי את הערתך, כל כוונתי היא להביא ראיה מהדין של מקללת כי הוא מצד בזיון הבעל, וממילא גם מרימה יד על בעלה מפסידה כתובתה.
ולענין שאלה 3 (אומרת על ילדיה כי אינם מבעלה) שברור לך כי בזה היא מספידה כתובתה. לענ"ד כלל לא ברור כן.
ראשית צריך שיהיה ברור המקרה (כפי שעולה מתגובתך): אשה שטוענת למשמורת על הילדים בין היתר משום שהם אינם ילדיו של בעלה אלא מרומת זרע ממישהו אחר. (ולפי הבנתי, לטענת האשה היא עשתה זאת בעיצה אחת עם בעלה). ומדבריך לא ברור אם בעלה מכחיש או לא, ולכן אתייחס לשני האפשרויות:
אם בעלה מסכים: כלל לא הבנתי את מה שכתבת. הרי אפילו בדברים שברור שהאשה יוצאת בלא כתובה, כל שזה נעשה בהסכמת בעלה ודאי שהוא מחוייב ליתן לה כתובתה. כמו שיוצאת וראשה פרוע וכו', שאם בעלה ידע ובכל זאת התחייב כתובה ודאי שאינו יכול להפטר בטענה שראשה פרוע. א"כ אם נניח שע"י תרומת זרע מספידה כתובתה, האם כשהבעל הסכים שתעשה כן תפסיד כתובתה? האם משום שגילתה סוד שבעלה לא רצה שתגלה זה סיבה להפסיד כתובה?
ואם בעלה מכחיש, וטוען כי הילדים ממנו: הנה אין כאן המקום להאריך, אבל השיטות הן ברורות, רוב רובן של הפוסקים סבורים כי בכל מקרה אין הילד ממזר. דעת הגרש"ז במנחת שלמה ח"ג כי יתכן שהילד ממזר, למרות שהיא לא נאסרה לבעלה. ודעת האדמו"ר מסאטמר כי היא גם נאסרה על בעלה.
ולכן, ודאי שהוא אינו יכול לומר שאשתו נאסרת עליו, ועוד להספיד לה כתובתה. ואפילו לכוף עליה גט אינו יכול בטענה זו, בפרט אם היא טוענת שידע והסכים. ואם האמת כדבריה, למה זה סיבה להפסיד כתובה לא הבנתי, מה הבזיון הדיבור או המעשה? המעשה לדבריה נעשה בהסכמת בעלה.
ומה שהבאת דוגמא שלמרות שאינה נאמנת מפסידה כתובה, באומרת שזינתה. כלל אינו דומה, שהרי שם למרות שאינה נאמנת, לדבריה שזינתה לא מגיע לה כתובה והודאת בע"ד כמאה עדים. אבל כאן לדבריה ודאי שמגיע לה כתובה כפי שציינתי.
לסיכום: מעולם לא שמענו על אשה שטוענת שרוצה גט משום שאין לבעלה כח גברא, או משום שהוא מכה אותה, או כל דבר אחר שאינו דבר ה"מחמיא" לבעלה. שתפסיד כתובה על עצם הטענה. ואם כוונתך שתפסיד כתובה לא על הטענה, אלא על המעשה עצמו, זאת אומרת שבעלה מסכים שאכן זהו המציאות, א"כ איך הוא רוצה להפסיד לה כתובה.
הדברים יצאו מנהר אחד ישר וברור, והפכו להמון שבילים שהם בבחינת ואשר לא צוותי ולא עלתה על לבי, כאן מדובר בטענה שהפעם הראשונה ששמע עליה הבעל היא בדיון בבית הדין בת"א אשר עסק במשמורת על הילדה והאישה באה בטענה לבית הדין שבכלל לא מגיעה לבעל שום זכות מכיוון שהילדה כלל לא שלו (מקווה שעכשיו הדברים ברורים) ולכן לא מדובר כאן בטענה שהבעל ידע מראש אלא ברעם ביום בהיר, ומנקודה זו הפכה טענת האישה לטענה שכנגדה (טענה זו נאמרה כמה פעמים אם התראה מצד הדיינים שלא תאמר כדבר הזה [כיוון שהדבר גורם נזק לילדה, וכבוד אלוקים הסתר דבר] ובכל זאת המשיכה הנ"ל לטעון כן) ולכן דבר זה לא נעשה על דעת הבעל, (אם נעשה). וטענתו היא כך כיוון שברור שאם כדבריה של הנ"ל הילדה אכן מתרומת זרע הרי שעברה איסור חמור מאוד אשר פוגע הן בו והן בילדיו, והדוגמה הניתנת במקומה ניתנה על זה שאמרתם שאולי היא לא נאמנת, ועל זה אמרנו שלעניין הפסד כתובה לא צריך נאמנות אלא עצם זה שטענה לאיסור בזה הפסידה כתובתה והדברים ידועים מאוד ועל פיהם פועלים ומורים בבתי הדין בישראל. ולגבי מה שאמרתם "מעולם לא שמענו על אשה שטוענת שרוצה גט משום שאין לבעלה כח גברא, או משום שהוא מכה אותה, או כל דבר אחר שאינו דבר ה"מחמיא" לבעלה. שתפסיד כתובה על עצם הטענה", אחר המחילה לא קרב זה אל זה, שכאן מדובר במציאות שאין בה איסור שזכות האישה לטעון כן, וכאן מדובר במעשה איסור חמור אשר עשתה לטענתה, ועל כגון זה נאמר הודאת בעל דין, ולכן יש להפסידה כתובתה על הטענה ולא על המעשה כיוון שלא נאמנת על המעשה וכ"ש שהדבר נוגע לילדה שכבוד ה' הסדר דבר, אלא מדין הטענה בלבד וכמו שכתב מרן שם סעיף ו שאף שלא נאמנת על המעשה מ"מ הפסידה כתובתה על טענת איסור וכמו כאן שזו טענת איסור וחוסר נאמנות המפרה את כל הכללים עליהם נבנה הבית היהודי וזכותו לטעון קיים לי. ומשום מה לא הבנתי מדוע כבודו מתייחס לטענה כזו בקלות דעת וכי מה אמור הבעל לעשות על טענה כזו שהלכה נוות ביתו וקיבלה תרומת זרע ואדם זר ושהילדה אשר הוא חושבה לביתו היא לא שלו!!!
שבוע טוב.
עכשיו הדברים ברורים. מדובר על טענה של האשה שהילדה נולדה מתרומת זרע (וגם לדבריה הדבר לא היה על דעת הבעל). ולאחר שהשאלה הובהרה דיה ניתן להתייחס יותר עניינית לשאלה. כבודו רוצה להפסיד לה כתובה משתי סיבות 1. משום שזה בזיון עבוד הילדה. (כך כתבת בתגובתך הראשונה). 2. מצד שזו זנות לכמה מהפוסקים, ולכן יכול הבעל לטעון קי"ל ולהפטר מתשלום הכתובה.
הנה, לגבי הנושא של הבזיון, לא מצאנו אלא מקלקלת את הבעל בפניו או בפני בנו (עי' ח"מ וב"ש סי' קט"ו). ולומר על המוחזקת כבתו שאינה בתו זו לא סיבה מצד זה שתפסיד כתובה.
נקודה נוספת, שראוי לציין, כי הפסוקים דנים בשאלה האם צריך להתרות בה סתם, או להתרות בה שבזה היא תפסיד את הכתובה. (עי' סי' קט"ו ב"ש ס"ק י"ז ופת"ש ס"ק יא). והרושם שלי הוא כי ההתראה במקרה הנוכחי היתה כללית.
ולענין טענתך השניה כי כשם שזינתה אין לה כתובה, ה"ה במקרה זה, ויכול הבעל לומר קי"ל. לא נראה לי שיהיה הדין כן. משום שהיא ודאי מותרת לו למרות שאולי היא קיבלת תרומת זרע, משום שרוב רובן של הפוסקים פסקו כי אין האשה נאסרת עי"ז. (ואפילו לדעת מי שאומר שיתכן שהילד ממזר, אפ"ה לא נאסרה באופן זה, כפי שהבאתי לעיל). ולכן אינו יכול לומר קי"ל כדעת האדמו"ר מסאטמר שאשתי אסורה וממילא לא מגיע לה כתובה, שהרי עפ"י הדין היא לא נאסרת. ובפרט אם נראה כי הסיבה שהבעל טוען "קי"ל כהאדמו"ר מסאטמר" הוא כדי להפסיד לה כתובה, שאז ודאי אינה מפסדת עי"ז, (וכן הוא הדין אפילו הדברים שהם סיבה להוציאה בלא כתובה). ומה שטוענת שזינתה שמפסידה כתובה, זה רק משום שלטענתה לא מגיע לה כתובה – והודאת בע"ד כמאה עדים, אבל כאן גם לטענתה מגיע לה כתובה.
יחד עם זה מאחר שגם לדבריה הדבר נעשה שלא מידיעת הבעל, יתכן שזו סיבה להפסד כתובה, אך כרגע אין לי ראיה לזה, ואם יהיה לי איזה ראיה בעז"ה אשלח לך. (ולצורך הדיון על הכתובה באמת זה לא משנה אם אכן קיבלה תרומת זרע או לא, כי אם עצם זה שקיבלה תרומת זרע נגד רצון בעלה זה סיבה להפסיד כתובה, א"כ כשהיא מודה בזה, שוב, הודאת בע"ד וכו'.
הערה כללית: בענין טענת קיי"ל כשיש מחלוקת בחיוב הכתובה. צריכים לדעת כי בכל מקרה צריכים לשים לב לגופו של ענין, ולראות את שלל המצבים והטענות, ולא רק את הנקודה שבה יש מחלוקת וע"ז רוצה הבעל לטעון קיי"ל. לדוגמא, יתכן שאם האשה עדיין לא קיבלה גט, יכולה לטעון קיי"ל כי הוא חייב כתובה, ואני מסרבת לקבל גט עד שיתן כתובה. או אם יש דו"ד על שאר הממונות ביניהם, ויש לה מוחזקות וכד'.
חודש טוב
במחילה מכבודו הרבה מן הטענות של כבודו הם בגדר "נקודה נוספת שראוי לציין" כי עדיין לא ראיתי ולו טענה מבוססת אחת לדעת כבודו, וגם הנקודה הזו בעניין להתרות במפורש או בכללי מחלוקת ידוע היא וזו דוגמה קלסית לפסיקות בתי הדין ובפרט בית הדין הגדול בי"ם שבכגון זה זכותו של הנתבע לטעון קים לי שדעת אלו הסוברים שדי בהתראה כללית והדברים פשוטים וידועים. ולגבי מה שכתבנו אני אחזור שוב: דנראה ברור שאין בכוחה של הנ"ל להוציא את כתובתה א) דפשוט דלדעת האומרים שאסורה עליו, וכזין אישה שזינתה ורבים הם הסוברים כך(אין ברצוני להאריך במקורות כיוון שמחלוקת זו והנחלקים בה ידועים בשער בת רבים) שברור שאין בזה שוב הבדל בין טענת זינתה לטענת זרע זר הכנסתי לגופי ללא ידיעתך ב) ואפילו למתירים אותה (כך היא דרך הפסיקה בבתי הדין הישראל ובית הדין הגדול והרבנות הראשית והעומדים בראשה לדורותיהם) שהגם שאינה נאסרת ולכאורה דומה הדבר לאיסור שעברה עליו האישה שאינו קשור לבעל שאינה מפסידה בזה כתובתה ורק הנודרת ואינה מקיימת הפסידה כתובתה ואפילו שאינו איסור שנוגע לבעל שאין היא מכשילה אותו בזה מ"מ כיוון שיש מיתת בנים רח"ל וזה כן נוגע לבעל הרי זו הפסידה כתובתה. מ"מ על מעשה כזה יש להפסידה כתובתה דכלל הוא שכל הפרה את הבסיס עליו נשען הקן המשפחתי עד שאין ביכולת הבעל לחיות במחיצתה מחמת המעשה וכל שכן שיש בו אביזרייהו דפריצות ובכך נשמטה ממנה חובתו של הנתבע כלפיה לכתובה ותוספת, דכ"ש הוא דמה המקללת ילדיו מפסידה כתובתה לרוב הדעות וככה פוסקים היום בבתי הדין בישראל, זו המוציא שם רע על ילדיו ברוע לב (בין אם היה בין אם לא, ובית הדין התרה בה שלא תוסיף לומר כך כי היא פוגעת בילדה) דאין לך שם רע כמו זה וכן מעיד הרה"ג בר שלום שליט"א בסיפרו משפט הכתובה שכל שעשתה מעשה אשר הוא מהווה סתריה לקו עליו נשען הבית היהודי אף על פי שלא שאין זה מעשה אשר מהווה מכשלול לבעל מ"מ על כגון זה הפסידה כתובתה. וכל זה הוא לדעת אלו שאומרים שאינה נאסרת על העלה ואף שיש להשיב על כל הנ"ל לדעתם מ"מ הכף נוטה לומר שכל שעשתה מעשה חמור כזה הרי זו הפסידה כתובתה (ויש להוסיף שאין לומר כן "סבר וקיבל" כיוון שהיו הנ"ל כבר בתהליך גירושין ולא שיך לומר כן) וכל שכן ופשוט הוא שלדעת אלו הסוברים שאסורה עליו שאין כאן אפילו ספק קטן שהפסידה כתובתה ואין כל שוני בין טוענת שזינתה לבין טוענת שהכניסה זרע זר לגופה והביאה ילד ממזר לעולם ואף שאין זו דרך הפסיקה במקובלת שסוף סוף לא יבוא ממזר ודאי אמרה התורה ולא ספק וזו הסברה לקו המנחה את בית הדין הגדול לפסיקה זו מ"מ טענת קיים לי נטענת נגד ההלכה וזו היא בעצם טענת קיים לי כל עוד אינה נגד הש"ע שאין אומרים קיים לי נגד מרן, ואפילו נגד הרמב"ם אומרים קיים לי. ואף אתה כותב "יתכן שזו סיבה להפסד כתובה, אך כרגע אין לי ראיה לזה" מתוך דבריך מוכך שאם אין לך ראיה לכאן אז גם אין ראיה לכאן, וזה מה שרמזתי בתחילת דברי שאני הקטן לא ראיתי מתוך דבריך ראיה ברורה אז לדידך אם אין ראיה לא לכאן ולא לכאן אין נוציא ממון מיד המחוזק ואף שיש אומרים שאין הבעל נחשב מוחזק על הכתובה אלא שקול מ"מ מידי מחלוקת לא יצאנו ואין מוציאים ממון מספק. ולגבי האדמו"ר רבי יואל דבריו ידועים שו"ת דברי יואל, אבן העזר קי-קיז אבל לא לו הייתה כוונתי אתה הוא שקבעת על דעת עצמך שאליו הייתה כוונתי. הרבנים האוסרים את האישה על בעלה ולא רק שהילד ממזר כדעת הגאון מסאטמר הם עיין שו"ת חלקת יעקב אבן העזר סימן טו וז"ל שם ה"ה בר לואי חלק ב' סימן א', המובא באוצר הפוסקים, ומערכי לב מהגאון צירלזאהן, וכה ראיתי כן הפרדס סיון תשי"ג, מגאון לטאי, הר"מ דטעלזש בקליבלנד, הרב אליהו מאיר בלאך דעתו בהחלט שהולד ממזר ונאסרה לבעלה ועוד הרבה רבנים מובא בהירחונים, עכ"ל ועוד יש להוסיף מה שכתב בזה שו"ת מנחת יצחק חלק ד סימן ה ותימא על זה לומר שהם דברים בעלמא, וכי אפשר להכחיש שמה שהאשה שוכבת ערומה לפני הרופאים בגילוי ערוה, והוא מטפל עמה כמה וכמה פעמים באותה מקום, להזריק בה הזרע עד שתקלוט, שאין זה ענין זנות, דהרי דחקו הפוסקים להתיר כן בנוגע לרפואה, ועפי"ד הש"ך (ביו"ד סי' קצ"ה), ועי' בדרכי תשובה (יו"ד סי' קנ"ז) מזה, ומה"ט יש להתיר ג"כ לעסוק ברפואתה שתלד כדרך כל הארץ מבעלה, שנוגע למצוות פו"ר, אבל באופן שכזה, שאין בזה שום סרך של מצוה, אלא להיפך כנ"ל, בודאי יש בזה ג"כ משום אביזריהו דג"ע, – וכשעיינתי בספר מנחם משיב (סי' כ"ו) ראיתי, דגם דבריו צ"ע, שהוא דן שם מדברי הריב"ן (יבמות ע"ו ע"א), בהא דנשים המסוללות זו בזו, ומטילות ש"ז, שקבלו מבעליהן, דמשמע מזה, דאין הולד ממזר עיין שם, וכ"ז דחה שפיר מרן הגה"ק שליט"א בקונטרסו, דאין בהם משום חשש הזרעה, ומ"מ אסור, ולדעת ר' הונא הוא פגם של זנות עיין שם, וכ"ש בהזרעה מלאכותית עכ"ל ע"ש וכן עיין שו"ת מנחת שלמה תנינא (ב – ג) סימן קכד
וכן תעיין טוב טוב בדברי שו"ת ציץ אליעזר חלק ט סימן נא – קונ' רפואה במשפחה פרק ד שכתב וז"ל עכ"פ אם הבעל דורש להוציאה בג"פ גלל כן שביצעה פעולת הזרעה – מלאכותית שלא בידיעתו אף על פי שלא נתעברה מזה, יש לחייב את האשה בכך לקבל ג"פ הן גלל הדיעות המחולקות שיש בזה כנ"ל, ועוד זאת דעצם פעולת – תועבה כזאת בגופה שלא בידיעת בעלה מעמיד אותה בצל של אשה העוברת על דת משה ויהודית, ויש על כן לדונה כדינה [ואכמ"ל אם צריכה התראה כדי להפסיד כתובתה, והדעת נוטה שלא צריכה בהיות ויש גם סברא שנאסרה עי"כ על בעלה, והבעל יכול לטעון קים לי ואין להוציא מידו]. עכ"ל וכן כתב השבט הלוי.
וברוך שזכינו לכוון לגאון הקדוש בעל הציץ אליעזר. ויש לי עוד המון מקורות למעלה מ20 בעניין זה שפסקו כדברינו ומה שהלב חושק הפנאי עושק
אשמח אם בית הדין יאמר האם הדברים שכתבנו בס"ד מוסכמים
דבריך ברורים. גם דברי המגיב ברורים. הקורא יחליט.
השאר תגובה