ראובן בהתקרב חג הסוכות הזדמן למטע גדול של אתרוגים ולאחר בירור קצר התברר לו שבעל הפרדס הינו גוי אשר משוווק אתרוגים ליהודים. החליט ראובן להיכנס ולקחת כמה אתרוגים יפים ומהודרים שצדה עינו ובחג לאחר שבירך על האתרוג סיפר לחברו על לקיחת האתרוג מהגוי, הלה מיד מיחה בו שלא הי' לו לעשות כן שזה גזל גוי שאסור. ועתה בא ושאלתו בפיו, אם יצא ידי חובה ואם ברכתו הייתה לבטלה וכן אם עליו להודיע לשאר חבריו שנתן להם ג"כ מאתרוגים גנובים אלו?
תשובה:
גזל עכו"ם דאורייתא או דרבנן
בגמ' ב"ק (קיג:) מבואר בפשטות שיש איסור מן התורה לגנוב או לגזול את הגוי ובזה מצאנו לימוד מפסוקים שונים וכן דעת רוב הראשונים שהוא מהתורה וכך הוא דעת הרמב"ם הלכות גניבה (פרק א הלכה א)כל הגונב ממון משוה פרוטה ומעלה עובר על לא תעשה שנ' (ויקרא י"ט י"א) "לא תגנבו", ואין לוקין על לאו זה, שהרי ניתן לתשלומין שהגנב חייבה אותו תורה לשלם, ואחד הגונב ממון ישראל או הגונב ממון גוי עובד עבודה זרה ואחד הגונב את הגדול או את הקטן. וברמב"ם הלכות גזלה ואבדה (פרק א הלכה א)כתב וז"ל: כל הגוזל את חברו שווה פרוטה עובר בלא תעשה שנ' (ויקרא י"ט י"א) לא תגזול, ובהל' ב' כתב וז"ל: ואסור לגזול כל שהוא דין תורה, אפילו גוי עובד עבודה זרה אסור לגזלו או לעשקו, ואם גזלו או עשקו יחזיר, עכ"ל. וכן הוא בסמ"ג ובטור (סי' שמ"ח) וכן פסק השו"ע שם סעי' ב' ובסי' שנ"ט סעי' א'.
אלא שדעת רש"י (סנהדרין נז. ד"ה ישראל בנכרי מותר) מבואר שס"ל שהוא מדרבנן מכך שכתב וז"ל: דלא תעשוק את רעך כתיב (ויקרא יט) ולא נכרי, ומדרבנן איכא למאן דאסר משום חילול השם בהגוזל בתרא (בבא קמא קיג, א) עכ"ל. וכ"כ להוכיח הפוסקים מדבריו שס"ל שגזל גוי מדרבנן מכך דכתב דאינו אסור רק משום חילול ה' ולא מצד לא תגנוב ((אולם עי' בשו"ת חוט משולש שכתב לפרש דעת רש"י שס"ל שאסור מהתורה.)) וע"ע בס' בית שמואל אבן העזר (סי' כ"ח ס"ק ה') שכתב שכן משמע גם מרש"י מס' סוכה (ל. ד"ה מאי טעמא). ((אלא שיש להעיר על דברי רש"י גופיה ממה שכתב בפירושו עה"ת עה"פ "וחשב עם קונהו", שמשמע שהוא אסור מהתורה עי' בס' שדי חמד (מערכת הג' אות לח') שהעיר כן.)) וכן משמע בתוס' (ב"ק קיג: ד"ה הכי קאמינא) ע"כ. ועי' מהרש"ל (ב"ק סי' ו') שהכריע לדינא כדעת רש"י דאינו אלא מדרבנן והו"ד בש"ך (סי' שנ"ט ס"ק ב') ע"ש.
ובאמת דעה שלישית נראה מדברי "הלבוש" (סי' שמ"ח) משמע שהוא מן התורה אלא שאינו בכלל "לא תגנוב" אלא מצד "וחשב עם קונהו" או "מואכלת את כל העמים" וכן ראיתי שהעלה הרדב"ז (ח"ד סי' ר"ה) בזה וטעמו ונימוקו עמו, שהלא א"כ מדוע צריך עוד פסוקים של "וחשב" או "ואכלת" כנזכר, ללמוד על גזל עכו"ם שאסור מהתורה אם נאמר שנלמד מלא תגנוב כישראל, אלא ודאי כ' שצ"ל שאינו בכלל הלאו של "לא תגנוב" ודלא כדמשמע מדעת הרמב"ם והמחבר הנזכר. אלא שהוסיף שם וז"ל: ומה שהשוה אותם הרמב"ם ז"ל הוא משום דלא נ"מ מידי דאי למלקות לאו שניתן לתשלומין הוא ואין לוקין עליו ואם לענין האיסור והחזרה שווים הם וצריך עיון. ומ"מ הדבר נראה ברור דלר' עקיבא דקי"ל כוותיה גניבת עכו"ם אסורה מן התורה וכן נראה מדברי התוס' דכ' דהנך תנאי דפ' התקבל דסברי דגזל העכו"ם מותר מפקי להני קרא לדרשא אחריתי ואי אסמכתא בעלמא הוא לדעת ר"ע לא היו צריכין לתרץ לדרשא אחריתי וכיון שנתברר שפסול מה"ת ודאי שהוא בכלל הגנבים והחמסנין שכתב הרמב"ם ז"ל פרק עשירי מהלכות עדות כו' עכ"ל. וא"כ הא לנו שהבין כדעת הלבוש.
ומ"מ יש שכתבו בדעת המהרש"ל הנ"ל שעכ"פ אפשר שכוונתו כדעת הלבוש ורדב"ז שיש בזה איסור עשה של "וחשב" או "מואכלת את כל העמים" כ"כ הפרי מגדים (או"ח סי' תר"ד משב"ז סוסק"א) וע"ע בשו"ת חכם צבי (סי' כ"ו) מ"ש להשיג על דברי מהרש"ל והעלה שהאיסור הוא מהתורה ושאפשר שאותן דרשות של "וחשב עם קונהו" "ואכלת" דרשות גמורות נינהו גם לדעת מהרש"ל הנ"ל.
דעת המנחת החינוך (מצוה רכד') יצא לחלק בין גניבה לגזילה – שאף למ"ד שגזל עכו"ם אסור מדרבנן, אפשר שגניבת עכו"ם אסור מהתורה, וטעמו – היות ומצינו שאסרה תורה לגנוב את שלו וע"מ למיקט, הרי שלא מדין ממונות הוא, אלא מדה גרועה, ולכן אסור כדי שלא יתרגל בכך, א"כ גם בשל עכו"ם יהי' אסור מטעם זה (אלא דשם עכ"פ נשאר בצ"ע אם גם בפחות משוה פרוטה יהא אסור מטעם זה. עי' בס' כנה"ג סי' שנ"ט שכבר האריך בזה ונראה דעתו נוטה שגם בכה"ג אסור ואף חמור טפי מישראל כמ"ש בגמ' שעכו"ם אינו מוחל על פחות משו"פ ע"ש) ע"כ.
וכן בשו"ת חוט המשולש (סי' י"ז) לרבי חיים בן יצחק מוולוז'ין, (תלמידם של בעל השאגת אריה והגר"א מוילנא) כתב לחלק כן, אלא שכתב לדייק כן מלשון הרמב"ם שמוכח שס"ל כן והוא ממ"ש הרמב"ם בריש הל' גניבה (המובא לעיל), הגונב ממון – סתמא, ולא כתב מ"חברו", משא"כ בריש הל' גזילה כתב: הגוזל את "חברו" שווה פרוטה, ואע"פ שגם בגניבה נאמר (ויקרא יט, יא) "לא תגנבו ולא תכחשו ולא תשקרו איש בעמיתו"? משמע לרז"ל דהך "בעמיתו" לא קאי א"לא תגנבו", דכתיב קודם האתנחתא, אלא אהך דבתר האתנחתא. ובס' אבן האזל הל' גזילה (פ"א ה"ב) כתב לתמוה עליו דהא קי"ל במס' ר"ה (דף ט:) דמקרא נדרש לפניו ולפני פניו ולאחריו, וא"כ מאי מהני כתיב אתנחתא על לא תגנבו, הא התם גבי יובל הם פסוקים מיוחדים ומ"מ אמרינן ד"יובל הוא" גם אלפני פניו. וצ"ל דכוונתו "דלא תכחשו" הוא לפני, ו"לא תגנבו" הוא לפני דלפני, וזה לא דרשינן. והנה כסברת ה"חוט המשולש" מבואר ב"יראים" (סי' קכד') שכתב בעניין גניבת דעת שאפי' של עכו"ם אסור, שלא מצינו שהתירה התורה בעכו"ם, ואע"ג דכתיב לא תגנבו וכו' איש בעמיתו? לא קאי על "לא תגנבו", שהרי טעם ניגון מפסיק וע"ש. וכ"כ בסמ"ג (לאוין קנה'), והוסיף עוד טעם – ד"בעמיתו" לא קאי על לא תגנבו במליצת הלשון, דא"כ הי' לו לומר "מעמיתו", וכ"כ שו"ת נודע ביהודה (מהדו"ק יו"ד סי' פ"א) ע"ש.
ובס' כפות תמרים (ר"ה כח. ד"ה א"ר יהודה) כ' לחלק מטעם אחר – דב"גזל" שהוא בפני הכותי שרי, דהוי כלוקח במלחמה, אבל שלא בפנינו נאסר מהדין תורה, ע"ש.
ויש הסוברים שגזל גוי מותר מהתורה ואף מדרבנן – כך נראה מדברי הירושלמי (בבא קמא פרק ד' ה"ג)מעשה ששלח המלכות שני איסרטיוטות ללמוד תורה מרבן גמליאל ולמדו ממנו מקרא משנה תלמוד הלכות ואגדות ובסוף אמרו לו כל תורתכם נאה ומשובחת חוץ משני דברים הללו שאתם אומרים… גזילו של ישראל אסור ושל נכרי מותר באותה שעה גזר רבן גמליאל על גזילות נכרי שיהא אסור מפני חילול השם. שור של ישראל שנגח לשור של נכרי פטור כו' בדבר הזה אין אנו מודיעין למלכות אפילו כן לא מטון לסולמיה דצור עד דשכחון כולן עכ"ל. ומוכח מיניה שבעיקר סברו שגזל עכו"ם מותר לגמרי אלא בגלל אותו מעשה עמד ר"ג וגזר על כך שיהי' אסור מפני חילול ה' ומיניה נלמד דהיכא שאין חילול ה', שרי אפי' מדרבנן. עי' בביאור הגר"א אבן העזר (סי' כ"ח אות ה') מ"ש כן להוציא מדברי הירושלמי, ומ"מ סיים שם שי"ל שהירושלמי אתי כמאן דאמר גזל הגוי מותר. ע"כ.
וא"כ י"ל שאם נאמר שגזל גוי מהתורה, א"כ ודאי נראה שאין יוצא ידי חובתו וחייב להחזיר לגוי האתרוג. (ועי' במקו"א מ"ש להאריך בזה כמה צריך לשלם על גניבת אתרוג לפני החג או בחג) ואף ברכתו בגדר "בוצע ברך ניאץ ה'" וצריך לחזור ולקיים מצות ד' מינים כראוי. אמנם אי נימא שהוא מדרבנן – יש מקום לומר שיצא יד"ח מהתורה, רק עכ"פ מדרבנן אכתי גזל הוא.
גדר במצוה הבאה בעבירה לא שייך בגזל עכו"ם
ובזה יש לדון טובא וכבר האריכו בזה ראשונים ואחרונים אי אמרינן בדרבנן מצוה הבאה בעברה, ואכמ"ל. אלא שבשלטי גיבורים ורי"ו כ' שאע"ג שגזל עכו"ם אסור, מ"מ אין נקרא מצוה הבאה בעבירה והו"ד במג"א או"ח (סי' תרל"ז ס"ק ג').
ולענ"ד אפשר לבאר זה ע"פ יסוד הרמב"ן במלחמות ה' (סוכה יד:) שביאר שבגזל עכו"ם אפי' אם אסור, מ"מ אין בזה מצוה הבאה בעבירה, היות ואינו חייב בהשבה הו"ל כדבר שכבר נעשתה בו העבירה ואין גופה עבירה וכמו מצה שהעבירה מרה"י לר"ה ומשא"כ בגזל ישראל שחייב בכל רגע בהשבה כשנוטלו לצורך מצוה, יש בזה עתה עבירה שאינו משיב לבעלים. ועי' בס' שאגת אריה (סי' צ"ט) מ"ש ליישב לפי יסוד זה קושית התוס' (סוכה ט. ד"ה ההוא) שהק' לדברי הגמ' שם שמיעטו מהפס' "וחג הסוכות תעשה לך" – ולא הגזול, ע"כ. והק' מאי בעי קרא והא תיפו"ל משום דהו"ל מצוה הבאה בעבירה, ע"ש. ולהנ"ל כתב דא"ש הנפ"מ בגזל עכו"ם שאין דין השבה, לא שייך א"כ מצוה הבאה בעבירה ולכן היתה צריכה הגמ' למעט זה מהפס' הנזכר. ע"ש.
אלא דיש להעיר שעכ"פ לדעת הרמב"ם כ"ז אינו מעלה ארוכה, היות ומדבריו חזינן להדיא שיש חיוב השבה בגוי כמו ביהודי עי' לעיל. וכ"כ בס' שער המשפט שם להדיא שהוא מהתורה לדעת הרמב"ם. וכן נראה פשוט! וא"כ הדרא קושית תוס' לדוכתא שתיפו"ל מצד מצוה הבאה בעבירה? אמנם עי' בס' "יום תרועה" (ר"ה כח. ד"ה אמר ר' יהודה) שמ"ש הרמב"ם שצריך להחזיר, היינו רק מדרבנן, וזה למעשה כדעת הנה"מ (סי' שמ"ח) המובא לקמן. ע"כ.
ולסוברים שגזל עכו"ם מותר – נראה שיצא ידי חובתו לכתחילה. אך אמנם כבר כתב ב"יראים" (סי' תכ"ב) הו"ד במג"א או"ח (סי' תרל"ז ס"ק ג) וכ"כ הרמב"ן במלחמות (סוכה פ"ג הו"ד בחדושי רע"א על המג"א הנ"ל), דאף למ"ד שגזל עכו"ם מותר, מ"מ לא מקרי "לכם". וכתב שפליגי על רש"י (סוכה ל'.) גבי הא דאמר ר"י לאוונכרי כי זבינתו אסא מעכו"ם לא תגזזו אתם אלא הם ויתנו לכם, מאי טעמא – סתם עכו"ם גזלנים הם, ופרש"י, גזלי ארעתא מישראל נינהו. ע"כ. ולפי היראים אפי' גזלו מעכו"ם אין הדבר של הישראל ולא מקרי "לכם", ומדוע הוצרך רש"י לפרש שמסתמא גנבו קרקע מישראל? ובאמת ברשב"א בתשובה כתב על דבריו שלאו דוקא קאמר, ע"ש. וממילא אין ראיה שפליג על היראים ואפשר שג"כ ס"ל שאפ"ה לא מקרי "לכם" גם בגזל מגוי.
והנה דברי ה"יראים" צ"ע דהלא מה טעם כ' שאינו בגדר "לכם" למ"ד שגזל עכו"ם מותר והא שלו הוא ואין לזר איתו ובפרט שכל מה שאמרנו שאינו בגדר של גזלן היינו משום שחייב בהשבה אבל הכא ליכא דין השבה כלל. וכן תמה בחידושי חתם סופר (סוכה ל.) שאם אינו חייב בהשבה הרי הוא כהפקר ושפיר מקרי "לכם" וע"ע בשו"ת עונג יו"ט ובקובץ שיעורים (לפ' מרובה) ועוד, שכך הקשו לשיטת היראים הנ"ל שכל גזלן קונה קנייני גזילה, והי' הגזלן זוכה בגוף הדבר ממש אילולי שישנה מצות השבת אבידה וכנ"ל וא"כ קשה על היראים שטוען שאין הגזלה שלו ולכן לא מקרי "לכם", ע"ש. וכן בס' אבני מילואים (אבן העזר סי' כ"ח ס"ק ג) תמה על היראים הנ"ל וס"ל שהיות ויש לו בזה היתר אכילה מקרי שלו ויוצא ידי חובתו ע"ש. אך עי' בס' אבן האזל (הל' נזקי ממון פ"ח ה"א) מה שדחה דבריו, ע"ש.
ובאמת ב"תועפות ראם" בביאורו על היראים כתב בשם ס' מחנה חיים ליישבו – היות והנכרי יכול לתופסו ממנו ולא יעבור על איסור גזל דשלו הוא תפס, לכן לא נקרא שלו, ע"ש. וכן כתבו עוד אחרונים הלא הם, האור שמח (הל' סוכה פ"ה הכ"ה) ובס' אמרי משה (סי' ל"ז אות יג) ביארו ויישבו דעת היראים כך – היות דאף שמצד הקניינים החפץ של הגזלן, אבל מ"מ היות ויכול הגוי לתפוס חזרה ממנו, חסר ב"לכם" לעניין הושענא או לעניין סוכה לשיטת הגמ' (סוכה ט'.) דבעינן לך. ודוגמא לכך הביא האו"ש שם מגמ' ב"מ (ו.) גבי תקפו כהן אין מוציאין אותה מידו, דמצד הממון יש לבעלים בו דין ממון גמור ואין יכול להוציא בדיינים, אבל כיון שאם תקפו כהן אין יכולים להוציא מידו של כהן, שוב אין הבעלים יכולים לפטור עצמם בזה במעשר בהמה על בהמותיו, והיינו טעמא משום דנחשב פוטר עצמו בממון הכהן. ע"כ. ועוד יש לדמות זה לההיא מסותא שם שאין יכול להקדישה אע"פ שכעת היא ברשותו, כיון שחברו יכול לחזור ולתקוף אותה ממנו, אין זה ברשותו דכתיב "איש כי יקדיש את ביתו קודש" מה ביתו ברשותו אף כל ברשותו.
ובחתם סופר שם ביאר דברי היראים באופן אחר – והוא שבאמת ס"ל שגזל עכו"ם אסור, אולם אחר שגזל אינו חייב להחזיר מטעם הפקעת הלוואתו שמותר, אבל אם הגוי יביא עדים שהוא שלו חייב להחזירו ולכן לא הוי שלו. וכ"כ בהגהות הגרי"פ על ספר המצות לרס"ג (ל"ת פ"ב).
אמנם לענ"ד י"ל שאפי' אם נאמר שגזל עכו"ם אסור מהתורה, מ"מ אכתי שלו הוא ושפיר אפשר שמקרי "לכם" לענין שיצא יד"ח במצוה והוא ע"פ מה שכתב לחדש ב"נתיבות המשפט" (סי' שמ"ח ס"ק ב) שאף שגזל עכו"ם אסור מהתורה מ"מ אין חיוב השבה לגוי אלא רק מדרבנן ומשום חילול ה' ומשמע היכא דליכא האי טעמא שפיר מקרי שלו. ובזה יישב שיטת הרמ"א (אהע"ז סי' כ"ח) שכ' שהמקדש אשה בגזל או גניבת עכו"ם הרי זו מקודשת דהא אינה צריכה להחזיר אלא רק מפני קידוש ה', ע"ש. והק' מדברי הרמב"ם והמחבר שמבואר שהוא דאורייתא וא"כ אמאי מקודשת? אלא שכ' כיסוד הנזכר שבאמת גם הרמ"א יודה שעצם גזל עכו"ם אסור מהתורה, אלא שמ"מ אין חיוב השבה בגוי, ע"ש. וא"כ לפי דבריו נראה א"ש בנ"ד היות ואין חיוב השבה לגוי ובפרט מהתורה א"כ ודאי יצא יד"ח מהתורה. ובאופן שליכא אף חילול ה' משמע שיוצא גם בדרבנן ודו"ק. וע"ש עוד שביאר לדעת היראים הנ"ל שאינו בגדר "לכם" אף למ"ד שגזל עכו"ם מותר, איך תהי' מקודשת? מ"מ חידש לנו יסוד חדש עפ"י דברי הר"ן שמקודשת בההיא הנאה שיכולה להשתמש בממון כרצונה אף שאינו שלו. ע"ש. אך לטעם זה ודאי אינו שפיר בנ"ד ולכן ליסוד זה אין יוצא יד"ח.
ושוב ראיתי שבחזו"א (ב"ק סי' ט"ז) כתב שלסברת הרמב"ן דס"ל שהגזלן קונה הגזילה אלא שחייב בהשבה, א"כ גזל עכו"ם שאינו חייב בהשבה מקרי "לכם" וזה כדביארנו לעיל. אלא שמ"מ כ' לצדד ולומר היות שאם יתגייר יהא חייב בהשבה, גם עתה לא מיקרי "לכם", ע"ש.
וע"ע בס' חקר הלכה ח"ב (דף לד, ד) שכתב לבאר ג"כ דברי ה"יראים" דלא קאמר היראים דגזל עכו"ם לא הוי שלו רק לענין מצוה, דכיון שהתורה מיעטה מ"לכם" בעינן שיהי' שלו שלא ע"י גזל, אבל לענין קידושין הוי שלו כיון שאינו חייב להחזיר וכ"כ בתרומת יעקב (ח"א סי' י"ג) ובחלקת השדה (דף כח').
לברך על מצוה שבאה באיסור גזל
ברמב"ם הלכות ברכות (פרק א הלכה יט) כתב וז"ל: כל האוכל דבר האסור בין בזדון בין בשגגה אינו מברך עליו לא בתחלה ולא בסוף, כיצד הרי שאכל טבל של דבריהם או שאכל מעשר ראשון שלא נטלו תרומותיו או מעשר שני והקדש שלא נפדו כהלכתן אינו מברך, ואין צריך לומר אם אכל נבלות וטרפות או שתה יין נסך וכיוצא בו, עכ"ל.
והראב"ד השיג על דבריו וכתב וז"ל: טעה בזה טעות גדולה שלא אמרו שאין מברכין אלא שאין מזמנין עליהם לומר שאין להם חשיבות קביעות הואיל ואוכלין דבר האסור והוא כעין אכילת פירות שאין להם קבע לזימון אבל ברכה תחלה וסוף למה לא יברכו הואיל ונהנו עכ"ל. וברא"ש פ' שלשה שאכלו, הכריע כדעת הראב"ד וכ' דמה שאמרו אין זה מברך אלא מנאץ, היינו שחייב לברך אלא שברכתו ניאוץ.
ועי' בט"ז שם מה שכ' לפרש בדברי הראב"ד שכל דבריו דווקא באוכל בשוגג אבל במזיד מודה שאינו מברך. ע"כ. אמנם בזה יש להעיר שכ"ז דווקא שייך לעניין ברכה אחרונה דלגבי ברכה ראשונה לא שייך לומר שוגג שממה נפשך אם יודע שהוא איסור אינו בגדר שוגג וכן ראיתי שכתב להעיר בפתחי חושן (פ"ו מגנבה הערה לב'). ושם כ' הגאון הנ"ל לבאר דעת הרמב"ם – והוא לפי שעיקר חיוב ברכה הוא משום גזל וכמ"ש בברכות שם, שכל הנהנה בלא ברכה כאילו גוזל להקב"ה וכנסת ישראל, וא"כ נמצא שברכתו כאילו קונה חפץ ומוציאו מכלל גזל ליהנות ממנו ונמצא שהברכה מסייע לקנין, ודמיא למ"ש התוס' שמצוה הבאה בעבירה בסיוע המצוה אין לברך.
ובשולחן ערוך אורח חיים (סימן קצ"ו סעיף א')כתב וז"ל: אכל דבר איסור, אף על פי שאינו אסור אלא מדרבנן, אין מזמנין עליו ואין מברכין עליו לא בתחלה ולא בסוף. עכ"ל. ובפוסקים כתבו שה"ה לענין דבר הגזול שאין מברכין. ונמצא שפסק כהרמב"ם כנ"ל. וא"כ י"ל שלדעת הראב"ד החולק שאפשר ואף חייב לברך, נראה שא"כ ה"ה בדבר הגזול שמברך בין בתחילה ובין בסוף, וכן צידד בס' תהלה לדוד שם כן לדעת הראב"ד והוסיף שזה אפי' לא הי' יאוש ושינוי רשות, ע"ש.
וא"כ י"ל שבנ"ד יש לכאורה לתלות זה במח' הרמב"ם והראב"ד – שלדעת הרמב"ם אין לברך על דבר איסור ואפי' בשוגג וה"ה לדבר הגזול ואם בכ"ז בירך אינו מברך אלא מנאץ. ולדעת הראב"ד צריך לברך אף בדבר הגזול, כך נראה מרהיטות דבריו. אלא שלענ"ד אפשר לומר בדעת הראב"ד שכל מה שפליג על הרמב"ם הוא דווקא לענין אוכלין וכמ"ש "שאם נהנה למה לא יברך", ומבואר שדבר שלא שייך האי טעמא של הנאה ג"כ לא יברך וצ"ב. ולפי"ז אפשר שבנ"ד בברכה על הד' מינים אף שגזול לא יברך דהלא לא נהנה.
אמנם לביאור הט"ז בשיטת הראב"ד, ג"כ לכאורה אין כלל מקום לומר שיכול לברך, דהא אינו שוגג הוא שהרי יודע שגזל האתרוג, אלא שמ"מ י"ל שבנ"ד הרי לא ידע שמעשה לקיחת האתרוג משדה הגוי נחשב לגזל ממש ולכן שפיר מקרי שוגג. (ובזה אפשר לבאר קצת הערתו של הרב פת"ח בדברי הט"ז דלא שייך שוגג בברכתו בהתחלה ולזה א"ש ודו"ק).
ובדבר שאלתנו שכבר ראובן בירך וגם חבריו ברכו על האתרוג צריך לדון אי עולה להם לברכה וע"ז י"ל שגם תלוי במח' הרמב"ם והראב"ד כנזכר.
ועוד נלע"ד שלא מבעיא האתרוגים שמסר ראובן לחבריו ולבני משפחתו במתנה שפיר יכולים לברך עליהם לכתחילה היות ויש פוסקים שס"ל שדבר שקונה בשינוי רשות אפי' בלא יאוש יש לברך עליו (ולא הוי מצוה הבאה בעבירה) עכ"פ בשאר הימים חוץ מיו"ט הראשון של החג כמבואר באורחות חיים (הל' לולב סי' ט') והובא בשו"ע (או"ח סי' תרמ"ט סעי' א') כ"יש מי שאומר" שלא נפסל גזול וגנוב אלא לגנב ולגזלן עצמו אבל לאחרים כשר בשאר ימים חוץ מיו"ט ראשון, ע"כ. אמנם עי"ש במג"א (ס"ק ג') שכ' שכ"ז דווקא לפני יאוש אבל לאחר יאוש, קניא ביאוש ושינוי רשות וש"לכם" קרינא ביה, וכן כתב במלחמות בשם בעל הלכות גדולות (סי' ט"ו) ובעל הלכות פסוקות (הלכות סוכה עמ' קכד') וכן משמע בתוס' שם (ל'. ד"ה הא) ע"ש. וביאורו שבכה"ג אפי' ביו"ט ראשון שפיר מקרי לכם ממש, א"כ לפי"ז א"ש חבריו ורעיו שנתן להם האתרוגים הגנובים מהגוי, שפיר יוצאים הם יד"ח ואף יכולים לברך עליהם ולא מבעיא בשאר ימי החג אלא אף ביו"ט א', היות ויש כאן יאוש של הגוי וא"כ הוי יאוש ושינוי רשות.
זאת ועוד נלע"ד שנ"ד בגוי קיל טפי היות ומצינו באור שמח (פ"ה מהל' סוכה הל' כה') שכתב יסוד בגזל גוי שאין צריך יאוש ושינוי רשות כדי שיקנה לגזלן אלא סגי אפי' בשינוי רשות או יאוש בלחוד וכמו דין אבידה שסגי ביאוש לבד וכ"כ עוד פוסקים. ולכן שפיר יכולים לברך ואף אם גילה אוזנם שהאתרוג בגניבה מהגוי יסודו יכולים לברך עליו דהי' יאוש גוי ואת"ל שלא, מ"מ שינוי רשות איכא במה שנתן להם.
וזאת העולה מן המדובר:
א. גזל וגניבת גוי – קיי"ל שהוא מהתורה לדעת רוב הפוסקים ושכן דעת הרמב"ם להדיא בהל' גניבה וכן בהל' גזילה ושכן נפסק בשו"ע. אמנם דעת רש"י בפשטות שהוא מדרבנן וכן דעת הרש"ל וכן נראה הכרעת הש"ך (סי' שנ"ט). אמנם יש המחלקים בין גניבה לגזילה – שגניבה חמיר טפי, ולכן אפי' לסוברים שגזל גוי מדרבנן יודו שבגניבה הוא מדאורייתא דלא גרע גנב ע"מ למיקט, שגם בגוי אסור, דזיל בתר טעמא כמבואר במנחת חינוך וכן בשו"ת חוט משולש (סי י"ז) ובחת"ס שם. אמנם יש הסוברים שאף שגזל עכו"ם מהתורה אך הוא אינו משום הלאו של לא תגנוב וכמו שמבואר ברמב"ם להדיא אלא רק מצד עשה של "וחשב עם קונהו" או משום "ואכלת את העמים", ויש שכתבו לפרש כן בדעת המהרש"ל שס"ל כן (פמ"ג וחכם צבי כנזכר).
ב. דין השבת הגניבה בגוי – לכאורה דעת הרמב"ם ברורה שצריך להשיב מהתורה וכמו בישראל ממש שהשווה אותם יחד לכל דבר וכן מבואר בשער המשפט בדעתו. אמנם בס' יום תרועה הנ"ל דעתו בפי' הרמב"ם שהוא רק חיוב השבה מדרבנן וכן הי' נראה דעת הרדב"ז (ח"ד סי" ר"ה) המוזכר לעיל, ע"ש ודו"ק. דעת הרמב"ן (במלחמות) שאין חיוב השבה בגוי וכן נראה בפשטות שהבין הנתיבות משפט שם, אלא שלא זכר מדברי הרמב"ן. ורק שם העלה עכ"פ שיש חיוב השבה מדרבן. ושכן נראה בפשטות דעת הרמ"א באהע"ז (שם) שפסק שמקדש אשה בגזל עכו"ם מקודשת דהרי כל מה שצריך להחזיר הגזל הוא משום קידוש ה'.
ג. מצוה הבאה בעבירה – לא שייך בגזל עכו"ם כ"כ ה"שלטי גיבורים" וה"רבנו ירוחם" וביארנו העניין ע"פ יסוד הרמב"ן היות וכבר נעשתה בו העבירה ומשום שאינו בכלל השבה לגוי משא"כ בישראל וזה כמבואר בשאג"א (סי' צ"ט). אך כתבנו שאין נראה יסוד זה עולה בקנה אחד עם דעת הרמב"ם שהלא הוא ס"ל שחיוב השבה בגוי הוא כמו ישראל ממש. ע"כ. מצוה הבאה בעבירה אינו נחשב אלא אם רק בשעה שעושה המצוה קונה את העבירה והוא למשל כשמגביה את הלולב כשגונב ובאותו זמן רוצה לצאת ידי חובה.
ד. האם הגנב יצא ידי חובתו – דעת "היראים" שאפי' למ"ד גזל עכו"ם מותר מ"מ לא יצא ידי חובה. וביארנו כמה ביאורים בטעמו: א. משום שהגוי יכול עדיין לתפוס חזרה מיד ישראל ודמי לתקפו כהן וכו'. וממילא לא מקרי "לכם". (כ"כ תועפות ראם על היראים והאור שמח ואמרי משה ועוד). ב. ב"חתם סופר" ביאר ע"ד הנ"ל שהיות ואם יביא הגוי עדים שזה שלו יצטרך להחזיר לגוי, א"כ לא מקרי "לכם". אך מ"מ בארונו שיש מקום לבעל דין לחלוק ולומר שפיר יצא יד"ח להסוברים שאינו בתורת השבה לגוי כלל או עכ"פ מדרבנן צריך להחזיר וכמבואר בנתיבות המשפט וכ"ז במקום שיש חילול ה' וכדעת הרמ"א באבן העזר (סי' כ"ח) ולכן אתי שפיר יצא יד"ח.
ה. ברכה על האתרוג הגזול מגוי – ולכן נראה שלא מבעיא ששאר חבריו וכיו"ב שנתן או מכר להם האתרוג שיוצאים יד"ח כנזכר, אלא אף יכולים לברך על כך, היות והי' כאן יאוש ושינוי רשות ואף אמרנו שיאוש לבד סגי בגוי כמבואר באו"ש הנ"ל. ולכן להנ"ל אפשר שיכול לברך עכ"פ לדעת הראב"ד והרא"ש שס"ל בכל מקום שמברכים על דבר איסור. אך למ"ש לדייק מדברי הראב"ד בדרך אפשר – שכל דבריו מיירי באוכלין וכמ"ש שהואיל ונהנה למה לא יברך משמע שבשאר מילי שאינו אוכל לא אמר כן וא"כ לא יברך על דבר איסור וא"כ ה"ה בנ"ד וצ"ב.
מאמר מדהים מקיף ויסודי
יישר כח
השאר תגובה