חולה אלצהיימר אם נחשב שוטה?

רבני בית ההוראה
כ"ב אלול ה'תשע"ט

שאלה:

איזה הגדרה יש לחולי אלצהיימר כשוטה או כעיתים שוטה ועיתים חלום לענין מקח גיטין איסורים

תשובה:

שלום וברכה

זה מאוד תלוי במצבו, אין חולה אחד דומה למשנהו, והכל תלוי האם חוליו כבד עד כדי כך שהוא אכן נחשב שוטה, ואם כן ויש לו מצבים של שפיות ומצבים של חולי, זו כבר מחלוקת גדולה מתי נחשב עיתים חלים עיתיםשוטה, האם דוקא כשיש לו זמנים קבועים לחולי ושפיות או גם בזמנים שאינם קובעים, ואם דוקא כאשר זה באותו היום משתנה או גם כשיש תקופות שונות, אצטט לך קצת מדברי הפוסקים בזה, מתוך עבודת הכנה לספר אוצר הפוסקים על סי’ קיט. לכן כל חולה בכל שלב צריך הבחנת רב.

מקורות:

בט”ז (ס”ק יב), לאחר שהביא דין זה דבאופן שהיא עיתים שוטה עיתים חלומה, עדיף להתיר לו לישא אחרת על פניה ולא יניחוהו לגרשה בעל כרחה, כתב: כתב ב”י בשם רבינו שמשון בן אברהם, וז”ל: האי עובדא דאתא לידן, אם עתים חלומה ועתים שוטה אינה מתגרשת, אבל באקראי בעלמא נשטית ונתרפאת ונשטית ושוב נתרפאית, הואיל ואין לה ווסת, אין לחוש שתחזור לשטות מחמת תרי זימני, וכה”ג לא מיקרי עתים חלומה עתים שוטה, עכ”ל. מלשון ווסת דנקט, משמע דמיירי שנשטית בשני פעמים בזמן שוה, כגון חודש בחודש בסירוגין, ואפילו הכי לא מחמרינן כיון שלא היה רק שני פעמים. ומדתני טעמא בתרי זימני, משמע דתרווייהו בעינן, שיהיה השטות ג’ פעמים, ויהיה בזמנים שווים, אבל אם אין שוה אפילו בג’ פעמים, או שווין ואינן רק ב’ פעמים, לא מיקרי מוחזקת לעתים שוטה ועתים חלים, אלא כל זמן שנתרפאית מחזקינן אנו שתשאר כך. וכן יראה מלשון פסקי מהרא”י [תרומת הדשן, פסקים] סי’ רט”ו, וז”ל: כתבת לי שקשה עליה להמתין עד סיון, תמהני, הלא אינו זמן גדול, אכן יפה כתבת דכיון דאינו רק גזירה דרבנן שאין להחמיר בה כ”כ, לכך הדבר תלוי בראות עיניך, אם הדברים נראים לך דליכא למיחש בהאי דוכתי דאתי לידי תקלה, שלפי דעתך תעמוד היא בחלימתה, אם יצא הדבר מאתך להיתר יצא נראה מזה, שהאשה היתה מתרפאת ויש חשש שמא תחזור ותשטה, ע”כ נתן זמן שתתעכב שם עד סיון ויראה אם לא תשוב לשטותה, וע”ז היו שואלין שקשה לה להמתין שם עד זמן זה כדי לברר הדברים וכל זמן שאינה מוחזקת לעתים חלים ועתים שוטה, יש להתיר לו לתת לה גט בשעת חלומה, ואין כאן חשש שמא תחזור ותשטה, ויכולין לתת לה גט אפילו לכתחילה אם נראה לבי”ד שתשאר כן, דהיינו שהשטות שלה לפרקים ידועים ועכשיו נשתנה, ודאי יש להתיר לכתחילה לתת לה גט. ומ”ש רמ”א בסמוך וגירשה בעת חלומתה מפני שהיה נראה לבי”ד וכו’‘, פירושו ג”כ הכי, שלא היה בירור גמור כ”כ ע”כ מותר דוקא בדיעבד, אבל אם יש בירור גמור שנשתנה העת של שטותה, או שלא הוחזק תחילה הזמנים (בשוה) אלא היתה איזה זמן בשטות ונתרפאת ואח”כ נזדמן בזמן אחד שנשתטית ונתרפאית אפילו כמה פעמים, כיון שאין הזמנים שווים, לא הוחזקה, והיא בת גירושין אם מסכמת לכך. כנ”ל לצדד בהאי מילתא שעיקרו אינו אלא חומרא דרבנן כמ”ש מהרא”י כנ”ל. ופשטות דבריו, שכאשר אינם זמנים שוים, בימי חלימתה היא מוחזקת כפקחת גמורה, וכן נקט בדבריו בשם אריה המובא להלן בסמוך. וכ”כ בחלקת מחוקק סי’ קכ”א ס”ק ג’, עפ”ד דברי שו”ת מהר”י ווייל סי’ נ”ב, ושו”ת מהרש”ל סי’ ס”ה; שו”ת מהרי”א הלוי סו”ס קצ”ט. וכן צירף בנדונו בבית שמואל אחרון סי’ ט’.

ובשו”ת רבינו חיים כהן (סי’ נד) כתב, ולאחר שהביא את לשון רבינו שמשון בן אברהם המובא בבית יוסף כאן: דוקא במי שיש לה עת קבוע שקבעה ג’ פעמים דוקא כמ”ש הרשב”א [רבינו שמשון בן אברהם הנ”ל], א”כ אח”ז אף שהיא בחלימותה הוה כאילו ידעינן בודאי שתחזור לשטותה, ובזה אסרו לגרש, אבל אם עת קבוע לה על דרך משל להשהות בחלימותה חודש או תקופה, ואחרי זה שינתה מדתה להיות חלומה יותר מזמן הקבוע לה, א”כ תו לא חיישינן שתחזור לשטותה.

אולם יש שכתבו בדעת הט”ז להיפך, שכשאין לה זמנים שוים היא נחשבת שוטה כגמורה. באריה דבי עילאי (סי’ כה) הביא את דברי הבית שמואל אחרון הנ”ל, וכתב: כשאין זמן קבוע לחלימותה ולשטותה רק לפעמים בשגעון ולפעמים בישוב הדעת, זה נקרא שוטה מכל וכל … כיון שלא נודע בשעת הגירושין אם תקבל הגט בדעת מיושבת, דכבר איתרמי בה באשה זו שכמה ימים היה שדיברה בישוב הדעת ופתאום נתבלבלה דעתה והתחילה לזמר ולרקד ולהלן ערום, א”כ הבילבול באשה זו ההפוכה כמו רגע, ואיך נדע שברגע הזה שמקבלת הגט היא בישוב הדעת ולא בבילבול הדעת, וכי לרגע תבחננו לידע ברגע זה מה היא … לכן אין לאשה הזו דין עיתים חלים רק דין נשתטית גמורה.

והוסיף: ומה שכתב הב”ש אחרון [סי’ ט] דאם לא היה השגעון בזמנים שוים לא מיקרי וסת, הוא דבר התמוה, דעיקר דברי הט”ז הם רק שצריכה להתחזק שלוש פעמים, וכמו שהוסת לא מיקרי וסת קבוע רק בשלוש פעמים כך היא לא נתחזקה בשגעון רק ע”י שלוש פעמים, אבל שיצטרך שלוש פעמים בזמנים שוים, בזה אינו דומה לוסת. דשם החשש של אורח בזמנו בא, ואינו נקרא זמן קבוע רק על ידי זמנים שוים או בדילוגין וסירוגין, אבל לענין התחזקות השגעון, מה הצורך לזמנים שוים, ואינו צריך רק שיתחזק השגעון בשלוש פעמים ואפילו אינם בזמנים שוים. וכן נראה בבית שמואל סי’ קכ”א ס”ק ד’, דכתב לענין הבעל, שאם הוא עיתים חלים עיתים שוטה בזמנים קבועים, דינו בעת חלימתו כפיקח [אף שבאשה גזרו דלא מהני לגרשה באותה שעה משום חשש גרירה], ומשמע שאם אינו נעשה פיקח בזמנים קבועים, א”כ אדרבה, חמיר דינו יותר, וגם בעת חלימתו דינו כשוטה ולא כפיקח. דברי הבית שמואל הובאו לדינא בשו”ת חתם סופר יו”ד סי’ ז’. וכן נראה מדברי הבית אפרים סי’ קי”א, עיי”ש שכתב שאם שטותה הוא דבר התלוי במקרים חיצונים אין לחוש שתחזור לשטותה, כיון שלא אירעו בה אותם מקרים הגורמים לכך, אבל אם יש יסוד לחשוש שתחזור לשטותה אכן היא נחשב כעיתים חלים עיתים שוטה אף שאינו לזמנים שוים [ונראה שם מדברים שאף הט”ז מודה בזה, ומה שכתב דמיירי בזמנים שוים אין כוונתו אלא להפקיע גוונא דא דשטותה תלויה במקרים מסוימים]. אלא שלדבריו בעת חלימתה דינה כפקחת ושלא כהב”ש דס”ל שהיא שוטה כל ימיה.

ובדברי חיים (ח”א סי’ נ) כתב בנדונו, לענין אשה שנתעברה ונשתטית מחמת העיבור, ונודע שכבר קודם הנישואין אירע שנשתטית כמה פעמים, וגם אחותה הוחזקה שנעשית שוטה מחמת עיבור ולידה: ואין לומר דהא מדברי הט”ז שם משמע דאם לא נתחזקה לפנינו שנשארת כך לא מחזקינן ליה ואמרינן שנתרפא, וא”כ היכא מתירין לו לגרש בעל כרחה, זה אינו דקיימא לן בחגיגה [ג’ ב] כיון דעביד תלתא זמנין הוי ליה כמו שנגח וכו. ומבואר שם בטורי אבן להגאון שאגת אריה ז”ל [ד”ה רה”א] דלרבי בתרי זמני נתחזקה, ואם כן הכא הרי נתחזקה לענין עיבור ולידה. וגם כי אחותה העיד עליה. ואין לומר שבמשפחה לא מחזקינן רק בג’ פעמים [אה”ע סי’ ב’ סעיף ז’], זה ליתא, דזה הוא דווקא לענין משפחה שלימה, אבל בלאו הכי, קיימא לן כרבי [יבמות ס”ד ע”ב] גבי מלה בנה הראשון ושני וכו’. ואין לומר דקיימא לן כרבי הוא רק מספיקא, מכל מקום הא כבר נתחזקה עם הפעם דקודם נשואין למשוגעת לענין איזה פעולה שבין עיבור ולידה.

ובדעת תורה למהרש”ם (יו”ד סי’ א ס”ק מג), הביא דברי הגמרא ביבמות (לא א), שם שנינו: בר שטיא זבין נכסי, אתו בי תרי ואמרי כשהוא חלים זבין, ואתו בי תרי ואמרו כשהוא שוטה זבין, ואמר רב אשי אוקי תרי להדי תרי וארעא אוקמא בחזקת בר שטיא. ע”כ. ובתוס’ שם (ע”ב ד”ה וארעא): לא דמי לההיא דאמר בקידושין (עט ב) ובבבא בתרא (קנג ב) אם בריא הוא עליו להביא ראיה ששכיב מרע היה ואם שכיב מרע הוא כו’, דהכא כיון שדרכו להיות עתים חלים ועתים שוטה לא שייך להעמידו אחזקה כמו שהוא עתה. וכתב מהרש”ם: מוכח דס”ל דאי איכא חזקה דהשתא כנגד חזקת מרא קמא היה המקח קיים, ואי נימא דמיירי דאיכא חזקה ושעה קבועה לחלימותו ושטותו, א”כ איכא חזקת חלימותו נגד חזקת מרא קמא, ואם היה אז שעת שטותו פשיטא דמחזקינן ליה בשוטה … ואין לומר דהתם היה ההכחשה באמת על אותה שעה אם היתה השעה הקבועה לחלימותו או לשטותו, זה אינו, דממה נפשך, אם אינם מכחישים זה את זה ביום ושעת המכירה א”כ אפשר לנו לברר קביעת העיתים, ואם ההכחשה גם על היום … א”כ אפשר לקיים דברי שניהם שהיו ב’ מכירות. וע”ע שם שהביא מדברי האור זרוע סו”ס תשע”ח שנראה שנסתפק בדבר, באופן שאין לה עיתים קובעים אי חשיב כעיתים חלים עיתים שוטה. וע”ע כעין זה בתשובותיו שו”ת מהרש”ם ח”ב סי’ קמ”ז. וע”ע שם שאף הבית שמואל אחרון נקט בנדונו כדברי הט”ז הנ”ל דבעינן שיהיה בזמנים שוים, אין כוונתו בזה להכריע ממש כהט”ז, אלא לצירוף בעלמא יחד עם עוד סברות שכתב שם להכישר את הגט בלאו הכי.

ויש שכתבו, שאם אינה נעשית שוטה וחלומה באותו היום עצמו, אלא יש לה זמנים כאלו וכאלו, דינה כפקחת דאפילו לכתחילה רשאי לגרשה בימי חלימתה. בשו”ת מבי”ט (ח”ב סי’ כ) כתב: נראה דלא גזרו אלא בזמן שהיא שוטה, אעפ”י שיודעת לשמור גיטה, שאינה כל כך שוטה, אבל כשהיא חלומה, אולי לא תשוב אליו עוד, וברשות מגרשה באותה עת, דאפילו בעת שטותה ויודעת לשמור גטה, אפילו אינה יודעת לשמור עצמה, אם גרשה דיעבד מגורשת, א”כ בעת חלימותה אפי’ לכתחלה כאיש שוטה דבעינן שיגרש מדעתו כשהוא עתים חלים אמרי דהוי כפקח לכל דבריו, כמו שכתב הרשב”א ז”ל בתשובה [ח”ב סי’ רעה]. ומה שכתב רבינו שמשון ב”ר אברהם [הובא בבית יוסף כאן] עתים שוטה וכו’ בפ’ חרש בירושלמי, ואמר דאם עתים חלומה ועתים שוטה אינה מתגרשת נראה דהיינו בעתים חלומה ביום אחד ועתים שוטה ביום ההוא, אבל כשהי’ חלומה כמה ימים לא. והובא בגט פשוט ס”ק ל”א. וכן צירף שיטתו בשם אריה סו”ס א’.

אמנם בשו”ת מהרש”ם הנ”ל הביא את דברי המבי”ט, וכתב: גם בזה אין לסמוך כלל להקל, שהרי באור זרוע בשו”ת הנ”ל [סו”ס תשעח] מפורש דגם ביודעת לשמור גיטה וספק אם יודעת לשמור עצמה בשעת שטותה אין לגרשה בעת חלימותה, גם בנמשך שבוע אחד חלומה ושבוע אחד שוטה. וכן נראה מרהיטת רוב הפוסקים שלא סמכו להקל כדברי המבי”ט וכולם דנו באופנים שונים שנמשכה שטותה ימים רבים.

ובאופן שיש ספק אם היו בזמנים שוים.

בשם אריה (סי’ א ד”ה עוד) דן באופן זה שיש ספק אם היו הג’ פעמים בזמנים שוים, אם ניתן להקל בזה משום דהוי ספק בתקנתא דרבנן, וכתב: לכאורה י”ל דאין להתיר בזה מטעם ספק דרבנן, דהנה יש להבין, אף אם לא נתחזקה בג’ פעמים, ניחוש דלמא תחזור לשטותה, כדקיי”ל גבי נדה דאף וסת שלא נקבע בג’ פעמים חוששת לו פעם אחת, כדאיתא בסי’ קפ”ט … דאף פחות מג’ פעמים יש לחוש עכ”פ … וא”כ כשנוסף עוד ספק, דלמא היו בזמנים שווים וקבעה וסת, י”ל דהוי ספק ספקא לחומרא, ובספק ספקא לחומרא אף באיסור דרבנן מחמירים כדאיתא בכללי ספק ספקא מהאחרונים ז”ל. ולאחר שפקפק דאפשר דחשיב ספק ספקא משם אחד ויש להקל, הוסיף: אכתי יש לעיין, דעד כאן לא התיר הט”ז רק אם בודאי היו שלא בזמנים שוים, אבל בכהאי גוונא דהיו ג’ פעמים ולא נודע הזמן על נכון, י”ל דמסתמא היו בזמנים שוים.

ובאופן ששני פעמים ודאי היו בזמן שווה והספק לגבי הפעם השלישית.

בשם אריה (סי’ א ד”ה אמנם) כתב: יש לי בזה מקום עיון, היכא דנתחזקה בב’ פעמים ועל הפעם הג’ יש לנו ספק, כגון במ”ש הש”ך ריש סי’ קפ”ז בשם אביו, בארתה ב’ פעמים מחמת תשמיש ופעם ג’ לא בדקה תיכף אחר תשמיש, דכתב דתלינן דאחר תשמיש ראתה … דהא מלתא ספקא הוי אי בב’ זימני אי בג’ הוי חזקה, א”כ הרי יש כאן ספק ספקא לחומרא, חדא דלמא ראתה ג’ פעמים, ואת”ל דלא ראתה רק ב’ פעמים, מ”מ דלמא בב’ פעמים הוי חזקה. ועיי”ש שהאריך בראיות מדברי הפוסקים קמאי ובתראי לסברא זו.

ג’ פעמים, או ד’ פעמים שהן ג’ הפלגות.

בשם אריה (סי’ א ד”ה אך) כתב: נראה אע”ג דראתה ג’ פעמים אין לתלות שהיו בזמנים שוים לענין דתהיה מוחזקת, דלפי מה דמדמי הט”ז לדיני וסתות, הלא נודע דיש וסת ההפלגה דלא נקבע רק בד’ פעמים, דהיינו שיהיו ד’ ראיות ובניהן ג’ זמנים שוים, דראיה ראשונה אינה מן המנין. וכן לענין שטות, אם היו בין שטות לשטות זמנים שוים בעינןד’ פעמים שיהיו ביניהם ג’ זמנים שוים. ועיי”ש שהוסיף, שאף שלענין דיני הוסתות יש גם וסת החודש ובזה היא מתחזקת בג’ פעמים בלבד, ולפי שמזל היום גורם, אין נראה שיהיה לזה ענין עם נדון דידן, דאיןכל טעם לתלות את שטותה ביום החודש. והוסיף: עוד יש לצדד בזה, דהטור בסי’ ק”צ מביא דעת הרמב”ן דבקטנה שלא הגיע זמנה לראות בעינן ד’ פעמים שתהיה מוחזקת לרואה דם, ועי’ בבית יוסף שם שכן דעת רש”י ותוס’ … ואע”ג דאנן פסקינן כדעת הרמב”ם והרשב”א לענין כתם, מ”מ בנ”ד יש לצרף דעת הקדמונים הנ”ל, ולומר דגם כדי שתהיה מוחזקת בשוטה לא הוחזקה רק בארבע פעמים.

לסוברים שצריך שיהיו בה דברי ג’ הסימנים שבגמרא – כשהוחזקה בכל פעם בסימן אחר.

בבית שמואל האחרון (הנ”ל) כתב, ולאחר שציין בנדונו [לענין עיתים חלים עיתים שוטה] שכלל לא נשתטית בזמנים שווים: גם השטות השלישי לא היה כמו בב’ פעמים הראשונים, לא הוי וסת ויכול לגרש אותה בימי חלומה.

אמנם בספר יהושע (סי’ עא), לאחר שחלק על עיקר שיטה זו, וס”ל דודאי אין צריך שיהיו בה ג’ סימנים אלו דוקא, הוסיף עוד [גם לדעה הנ”ל]: נראה דבשוטה לא בעינן שטות אחת … אך אנן מחזיקין אותו שיש בו רוח שטות, ובג’ פעמים נתחזקה להיות חוזרת ושבה שלטותה, דהיינו שיש בה חולשת המוח המבלבלת דעתה. ועוד צירף לזה דעת הסוברים דאף בב’ פעמים היא מתחזקת בכך, עיי”ש. והיינו, שיסוד הדין דבעינן שתתחזק בכך ג’ פעמים, אינו כדי להוכיח שיש בה שטות מסויימת, אלא כדי להוכיח שאין דעתה יציבה, ולענין זה אין נפק”מ אם חוזרת לאותה השטות עצמה או לשטות אחרת. משא”כ בשור המועד וכדומה, דאפשר שהוא מועד לשוורים ולא לדבר אחר.

4 תגובות

    זיכרמן:

    לגבי גופו של ענין האם אדם שהוא שוכח את מה שעשה זה לבד מחשיבו לשוטה

    רבני בית הוראה:

    אם אדם לא מודע למעשיו, גם אם הוא לא שוטה הוא אנוס לגמרי [לצורך זה שיוגדר שוטה צריך גם חוסר שיקול הדעת ולא רק שכחה, שוב הכל תלוי במצב הספציפי].

    זיכרמן:

    האם זה לבד שהוא לא זוכר את מה שהוא עושה זה מחשיבו לשוטה

    רבני בית הוראה:

    כאשר בשעת מעשה אינו מודע למעשיו מסתבר שהוא שוטה, אבל אם הוא מודע למעשיו רק לא זוכר שהיום שבת, זה סוג של אונס.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *