ברכה על אכילה בלא הנאה

בס"ד
אני מבין מדבריכם, שדבר שמאוס בעיני כולם אתם מודים שאין לברך. ורק כאשר אחד אומר מאי"ס על"י יברך. האם יש לכם מקור לחילוק זה. ובפשטות ה"ז כמי ששבע ואוכל אכילה גסה ממאכל שקץ בו שאע"פ שכלפי כל העולם המאכל טוב, ורק כלפיו מאוס, לא חשיב אכילה. ובפשטות ה"ה במי שלדידיה מאכל מסויים מאוס מאוד וקץ בו
אלא שקשה לי להאמין שהיין כ"כ מאוס בעיני השואל, ואפילו אינו כחומץ. אלא שמ"מ אין מברכין עליו בפה"ג

בס"ד
אבל אני שואל ממעלתו, היכן מצאתם שמה שמאוס בעיני יחיד איכתי נחשב דרך אכילה?
(בנתים הסתכלתי במשנה ברורה ובנחת יצחק ולא מצאתי לזה רמז)

בס"ד
עיינתי בפסקי תשובות סי' רד אות יט ושם נראה להיפך
בהערה 79 מביא שמי שקץ במאכלו וסולד ממנו אינו מברך, וכמו שכתבתו שאין זה בגדר אכילה
וכן בהערה 81 שם, שאע"פ שמברכין על מאכל איסור, מ"מ אם מרגיש גועל וסלידה לא יברך – הרי שאזלינן בתר דידיה
ובהערה 82, מפורש מהבן איש חי נשא אות ו, שהשותה יי"ש, אם הוא אינו נהנה משתיתו כלל "כי אינו רגיל בכך" ואין לו הנאה מהשתיה, אינו מברך – הרי שעל יי"ש שכל העולם מברך, מי שאינ נהנה כלל מחמת אי רגילותו בו לא יברך (והמליץ לפטור ע"י דבר אחר כי קשה לשער אם אין לו שום הנאה) – הרי זה ממש כנידון שלנו במי שקץ בשתיית יין
וכל מה שדן שם לחייב בברכה הוא כשאין המאכל גורם לו סלידה, אלא שאין לו הנאה ממנו, כגון שאבד חוש הטעם או שאינו רעב כלל, שאז באמת נחשב עדיין דרך אכילה (כל זמן קץ במאכלו מחמת שובע) – ראה שם בפנים אות יט בסופו

(ומה שיש קצת לדון הוא מצד הברכת השבח שיש ביין, ודוחק גדול שזה יועיל לענין החסרון של אינו דרך אכילה)
יהודה

*** – בקודם יש ט"ס, והנה המתוקן ***
בס"ד
שלום וברכה
כתבתי שדבר שמעורר גועל אפילו ליחיד אין מברכין עליו, ושכ"כ פסקי תשובות
ציינתם לאות יג – עיינתי שם, שם הוא מדבר על מצב שאין לו הנאה, ובסימן יט מחלק בין אין לו הנאה ובין מרגיש גועל, וכמו שכתבתי בתגובה הקודמת.
והחילוק בין שני המקרים פשוט כ"כ, שכל שמאוס בעיניו אינו דרך אכילה כלל, ופטור ביום הכיפורים, וכן פשוט שאין סברא לחלק בין מאוס ליחיד למאוס לרבים, וענין שם אכילה, וכמ"ש מדין אכילה גסה
וכן מפורש בציון 82 שמתנצל, איך מתיישבים דברי הברכי יוסף ועוד,שכותבים שעל קפה בלי סוכר לא מברכים, כנגד מה שהעלה שגם בלי הנאה מברכים
ותירץ שבזמנם שתו קפה לא לצימאון אלא לתענוג, ובזה ליכא הנאת מעיו, והכל תלוי אם יש לו תענוג
אבל השותה קפה לצמאו, יברך אע"פ שאינו נהנה ממנו
ומסיים "אלא אם כן הוא קץ בשתיתו", שאז אינו מברך אפילו אם מתכוין לצמאונו
הרי מפורש להדיא שגם כשיש הנאת מיעיו (=לצומאו) בעינן שלא יקוץ בו! והוא פשוט לדעתי כנ"ל.

ומה שהבאתי מבן איש חי – אתם צודקים, כך הבין המחבר פסק"ת שטעמו שלא יברך הוא מפני שאין כאן הנאת מעיו, ואע"פ שאינו מאוס בעיניו, ואין מכאן ראיהף אף לא סתירה
ואני כתבתי ע"פ הבנתי בבא"ח, דלא כהמחבר, ולדעתי הדברים נכונים. שזה לשון הבא"ח, "שכר ששותין בתוך הסעודה כו' לעורר תאות המאכל כו' ואם שותהו לחמם האצטומכא לעכל המאכל כו' כו' הברכה על השכר אינה ברורה אצל כל אדם יען כי הוא שורף הגרון, ויש כמה בני אדם הוא להם כקוץ מכאיב" – אני לומד שלא מדובר כ"אין לו הנאה" בלבד, כמו הפס"ת, אלא במאוס עליו (שורף הגרון, כקוץ מכאיב)
ואע"פ שוודאי נחשב הנאת מעיו, פירוש, כל ששותהו לתועלת הגוף, וכמו שכתב הבא"ח ששותים אותו לעורר תאוות המאכל "או לעכל המאכל" – והבוחר יבחר
איך שלא יהיה, מפורש בדין הקפה בפס"ת שכל שמעורר גועל אין מברכין

ומ"ש לגבי באכל אסור שיש עוד צירופים – נכון, אבל לא הבנתי, צירוף שייך רק אם אתה מתחיל להסתפק, האם אתם מתכוונים שיש ספק אולי אני צודק, וכן המחבר מסתפק בדיני? ולדבריכם לעיל הרי מעולם לא סבר כמותי, בתמיה

ומה שסיימתם שאין זה הנידון של השאלה, אני דן על פי מה שהותחל הדיון בינינו

בהוקרה, יהודה