שאלה:
אדם שאכל תבשיל שברכתו מזונות ואז נשאר עם מליחות בפה ורצה לשתות מים אבל לא ממש היה צמא, אלא יותר רצה להעביר מהפה את טעם המליחות מהתבשיל, האם יברך שהכל על המים?
סוף סוף טעם של מתיקות או מליחות בפה בא מבפנים ומוכיח שהגוף זקוק למים ולא רק הפה זקוק להעברת הטעם, שאין מדובר כאן בטעם לא טוב שאדם רוצה להעביר מפיו או כדוגמת השו"ע על אדם ששתה מים רק כדי שלא יחנק מהאומצה שאכל.
ממש כמו שאדם אוכל שוקולד ואח"כ מתוק לו מאוד בפה ושותה מים, הרי שהמים מסייעים לו להפיג את המתיקות העזה מהשוקולד אבל ודאי שנהנה מהם, מה הגדר של צמא אם לא כן?
תשובה:
שלום וברכה
לדעתי בכל האופנים האלו יש הנאה של ממש מהמים, וזה לא דומה לחנקתיה אומצה. ראה שער הציון סי' רד ס"ק לד, שתמיד כאשר שותים למנוע יובש או להשרות האכילה יש לנו כלל שאי אפשר שלא יצמא קצת. ואני חושב שזה בודאי נכון אחרי אכילה מאוד מתובלת מתוק או מר, שזה גורם לתחושת צמאון קלה.
